מתווה החיטה של מצרים | הרב חיים דרוקמן

התיאור המפורט של הכלכלה המצרית לא נכתב לחינם, אלא בא ללמד על היושרה והחוכמה שבהתנהלותו של יוסף – שיש ללמוד מהן לדורות

בסוף פרשתנו ישנה אריכות רבה בתיאור התנהלותו הכלכלית של יוסף, כממונה מטעם פרעה, בשנות הרעב במצרים. והדבר מפליא: לשם מה מפרטת לנו התורה כל זאת? מה לנו ולכלכלה המצרית שלפני אלפי שנים?

בעיון בפסוקים אנו מגלים את חכמתו הרבה של יוסף, ולומדים על יושרו והגינותו כלפי המצרים וכלפי אדונו. מתוך כך עולים לפנינו מסרים חשובים, בעלי אמירה ערכית לחיים שלנו, ועל כן הובאו הדברים. במאמר זה נזכיר מעט שבמעט מגדולת יוסף העולה מהפסוקים.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

חלוקה שוויונית

אחת הבעיות בעתות מחסור היא תחושת החוסר. כשאנשים חשים מחסור חמור הם עלולים לפעול ללא שיקול דעת וליצור בהלה חסרת פרופורציות המחמירה את המצב. בפירוש "אור החיים" (בראשית מא, נו) מובא שמסיבה זו פתח יוסף את כל מחסני התבואה בבת אחת, ולא בשלבים: "כשיראו אנשי העיר כל הריבוי – לא ירעבו, כי הרעבון ייכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער". הווה אומר: יוסף מצמצם ככל האפשר את תחושת המחסור בלבבות האנשים על ידי פתיחת מחסני המזון בבת אחת. כך הוא מעניק לציבור תחושה של שפע וביטחון.

יתרה מכך; על הפסוק (בראשית מז, יב) "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת… כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", כותב הספורנו: "אף על פי שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת". מכאן אנו למדים על יושרו המופלג של יוסף. כממונה על חלוקת המזון יכול היה בקלות להעניק העדפה לקרובי משפחתו, ובכל זאת הוא נתן להם במידה שווה כמו כולם, לפי צורכי הקיום בלבד.

לא זו אף זו; בחלוקת המזון יוסף היה יכול להסתפק בחלוקה שווה של המזון לפי מספר נפשות למשפחה, אך הוא נותן "לְפִי הַטָּף". מסביר הרא"ם בפירושו לפסוק, שיוסף הכיר בכך שעבור הטף צריך לתת מעט יותר לחם, כיוון שהקטנים מפוררים את המזון וחלק ממנו יורד לטמיון. מסיבה זו נותן יוסף קצת יותר כנגד הטף, לכסות על המזון שאובד באכילתם. זוהי דאגה מושלמת לשוויון וירידה לפרטים שאדם אחר לא היה שם לב אליהם.

נאמן על הכסף

בשנות הרעב סוחר יוסף בתבואה וממון רב חולף תחת ידו. בלי מאמץ מיוחד יכול היה יוסף לספח חלק מהממון לכיסיו. אך התורה מעידה עליו (בראשית מז, יד): "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה". הכתוב מעיד על נאמנותו ויושרו. ובלשונו של הרמב"ן: "כי היה איש אמונים… ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים… אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף".

לעתים שומעים אנו על אנשים בתפקידים בכירים שמעלו בכספים. אפשר שהמניע הנפשי של חלק מאותם אנשים מורכב יותר מסתם תאוות ממון שפלה. ייתכן שהאדם כלל אינו רואה במעשיו גנבה, מתוך מחשבה שממון זה מגיע לו מן הדין, שכן בזכותו מצליח כל העסק ומשכורתו איננה משקפת את מה שבאמת מגיע לו. כך הוא סובר שכל מה שהוא נוטל משלו הוא נוטל. יוסף היה נקי מכל מחשבה כזו. הוא מעביר את כל הכסף לפרעה, ולא נוטל לעצמו אפילו פרוטה אחת שלא כהוגן.

כאשר הרעב מתחזק, באים המצרים בבקשה: "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה" (בראשית מז, יט). בבקשה זו הם מסכימים לאבד את עצמאותם, ולהפוך לעַם של עבדים. הרמב"ן מדייק, שיוסף קיבל את בקשתם באופן חלקי בלבד. הוא אמנם קנה את אדמותיהם (שם שם, כ), אך לא את גופם. לאמור, העם המצרי נשאר חופשי וברשות עצמו. האזרחים רק מתחייבים לעבד את שדות פרעה כאריסים בחוזה חכירה. כאן מתגלה גם חכמתו של יוסף והבנתו בנפש האדם. הוא יודע שאינה דומה עבודת עבד לעבודת אריס. העבד לא מרוויח מאומה אם יתאמץ יותר בעבודתו והשדות ירבו תנובה, בעוד אצל האריס – ככל שעבודתו תהיה רווחית יותר לבעל השדה כך גם הוא ירוויח יותר, שהרי שכרו הוא באחוזים מרווחי היבול. ממילא האריס מתאמץ להצליח בעבודתו, והרווח לאוצר המלך גדל.

יוצא אפוא שכולם נהנו מהעסקה שרקם יוסף: המצרים ניצלו מהרעב בלי להפוך לעבדים נרצעים, ופרעה הרוויח עובדים חרוצים לשדותיו, בעלי אינטרס ששדותיו יצליחו. הרמב"ן מעיר שהגינותו של יוסף עם המצרים באה לידי ביטוי גם בפרטי חוזה החכירה. הוא אינו נוהג כעריץ במידת הדין בגביית רוב תבואת השדה אלא בדיוק להיפך – הוא משאיר בידם את חלק הארי של הרווחים ("וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם". שם שם, כד) – כאילו הם בעלי השדות, ולא רק הפועלים שעובדים בהם.

*

נמצאנו למדים שבסיפורי התורה על כלכלת מצרים מסתתרים מסרים גדולים ונכבדים עבורנו. אנו לומדים מהם על חכמתו הרבה של יוסף, על יושרו, נאמנותו, מוסריותו והנהגתו השלמה מכל צדדיה, בתכלית היושר והצדק. אנו רואים כיצד הנהיג יוסף את מצרים בצורה אחראית וישרה. הנהגות אלו צריכות להדריך אותנו לדורות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: