יונה על מסילת הברזל | יצחק מאיר

כל יהודי שנשרף במחנות, שנרצח בגטאות או שנורה ביערות ידע כי לא יהיה מי שיספיד אותו ויבכה עליו. כשאנחנו אומרים קדיש אנו נשבעים ששום יהודי אינו היהודי האחרון 

סיפר לי ידיד שכאשר הוא ואחיו יצאו לאחר המלחמה מן היער בו הסתתרו, לאחר שנמלטו מגייסות הגרמנים שפשטו על עיירת מולדתם וטבחו בה את היהודים שגרו בה, דומה היה עליהם כי הם היהודים האחרונים שנותרו בעולם. בדבוקה הקטנה של פרטיזנים ששוטטה ביערות ואספה את שני הילדים אל שורתה הדלילה לא נמצא אף לא יהודי אחד. כשהיו מתגנבים באישון הלילה אל כפרי האיכרים שהיו פזורים בשולי היער לגנוב שם לחם או חלב או עופות למחייתם, היו בתי היהודים שהומתו או הוגלו נטושים ואם לא נתיישבו בהם פולשים, עשו אותם אסמים ואורוות ורפתות. העולם כולו נעשה צר מהכיל ולו יהודי אחד.

ימים רבים עברו מאז סיפר לי אותו ידיד את סיפורו, ואיני יכול לשכוח אותו. כמה סיפורים אחרים, נוראים מכול, מצמיתי לב, שמעתי מאז אך סיפור פשוט זה עודנו הומה בי ביחידותו. שני אחים. לא שורד אחד. לא נער היוצא לבדו והוא יודע שאין מלבדו עוד יהודי אחד בעולם. שניים. שיהיה מי לספר ויהיה מי לשמוע. שיהיה מי שיאמר בעולם שאין יותר יהודים בעולם ושיהיה בעולם מי שידע. לא רק שמלבדם לא נותרו יהודים בעולם אלא שגם אחריהם לא יהיו עוד.

אבל ידידי ואחיו הקטן חיו, ומעט מעט ראו שהעולם מתמלא והולך ביהודים. יהודים בשיירות למחנות עקורים. יהודים ברכבות שנסעו אל הים האחרון לעלות שם באוניות מעפילים. יהודים שנחתו בחופי ארץ ישראל להצטרף ליהודים שחרשו את האדמה וקטפו פרי בבוסתנים, ועמדו על המשמר בלילות ויצאו למלחמה על הארץ הזאת שלהם. יהודים שלפתע היו רבים הרבה יותר משאפשר למנות אותם, כי הם לא היו שני אחים אחרונים אלא ריבוא רבבות יהודים ראשונים ליהודים שלא יחדלו לבוא לעולם וגם אם לעולם יהיו "אתם המעט", הם יהיו ככוכבי השמים לרוב.

היתום‭ ‬אומר‭, ‬הציבור‭ ‬עונה‭. ‬
נאוה‭ ‬ט‭' ‬ברזני‭, ‬ללא‭ ‬כותרת‭, ‬קרעי‭ ‬נייר‭ ‬ודבק‭ ‬פלסטי‭, ‬2011 מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬קדיש‭", ‬המוצגת‭ ‬מה‮–‬22.12‭ ‬במקלט‭ ‬לאמנות‭, ‬רח‭' ‬יהודה‭ ‬
המכבי‭ ‬7‭, ‬ירושלים‭ ‬

היתום‭ ‬אומר‭, ‬הציבור‭ ‬עונה‭. ‬
נאוה‭ ‬ט‭' ‬ברזני‭, ‬ללא‭ ‬כותרת‭, ‬קרעי‭ ‬נייר‭ ‬ודבק‭ ‬פלסטי‭, ‬2011
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬קדיש‭", ‬המוצגת‭ ‬מה‮–‬22.12‭ ‬במקלט‭ ‬לאמנות‭, ‬רח‭' ‬יהודה‭ ‬
המכבי‭ ‬7‭, ‬ירושלים‭ ‬

לספר למי שלא מבין

אבל ידידי ואחיו שחיו לתוך התחייה היהודית ההומה בשצף תאב חיים לא שכחו את הרגע שבו יצאו מן היער. והם סיפרו. שוב ושוב סיפרו. אך לימים הם מצאו עצמם פתע מספרים את הסיפור שלהם למי שלא יכול היה להבין אותו עוד. המלחמה ההיא הגדולה הייתה להיסטוריה. ההיסטוריה שייכת למיליונים. ההיסטוריה גדולה מכדי שיהיה לה מקום לשני אחים.

ההיסטוריה היא מרחב של שמות עתירי הדים מרעישים. ההיסטוריה היא תחנות שבהן מצטלבים כוחות אדירים המונים מספרים, לא אנשים, קרבנות, לא יתומים ולא הורים שכולים, ולא עקורים המחפשים בין החורבות את חיילי הבדיל של ילדותם ואת הבובות המומתות של משחקי התינוקות. ההיסטוריה היא לא אגדות של יערות ובקתות איכרים בלילות מושלגים. ההיסטוריה רוכנת על ספרי האנושות. אין לה עניין ב"זה ספר תולדות אדם". ידידי ואחיו לא מעניינים אותה. הסיפור שלהם הוא לא הסיפור שלה. היא מדברת את עצמה באוזני הילודים של היום, ואלה אינם יכולים להשיג אלא מה שמדברים באוזניהם.

"היהודים האחרונים בעולם" לא כתוב בשום היסטוריה שאוספת כנסים לדבר בהם באוזני החיים. מה שהיה אינו מה שיש בהיסטוריה וההיסטוריה אינה בהכרח מה שהיה אלא מה שאומרים שהיה. מה שאומרים – אומרים להיום, וידידי ואחיו אינם חשובים היום. הם לא לשים אותו. הם לא רוקמים אותו. הם פה. לא יותר. הם היהודים האחרונים של עולם שהיה. היהודים של היום אינם היהודים האחרונים שהיו.

ואני אומר לכם, כי ידידי ואחיו לא היו היחידים שנדהמו לדעת שהם האחרונים בעולם. אני אומר לכם שהיהודים שעמדו באומשלאג פאלץ וחיכו שם לרכבות שתיקחנה אותם לאיזה "לאן" שלא בעולם הזה, שתקו בעודם צפופים ונכנעים את שתיקת האחרונים וידעו שאחריהם לא ייוותר עוד איש יהודי בעיר לקחת אותו לרכבות. ועל דרגשי העץ שורץ הכינים לא עצמו אנשים ונשים בלילות את עיניהם לבל יראו בחלום כי הם היהודים האחרונים שהולכים עם בוקר אל מותם.

היו יהודים בעולם. היו יהודים במנוסה. היו יהודים על גבולות ארצות ההצלה הנעולים. היו יהודים מעבר לימים שנותרו בחיים ואין יודע אם שאלו אם לא הקיץ הקץ על העם היהודי והם האחרונים שדרים עדיין על הפלנטה המנערת אותם מעל פניה. ואין יודע אם הודו לאלוהים כי ניצלו, בנס, הם ולא אחיהם, והתפללו לתבוע מן השמים כי יחוסו עליהם גם מחר, או אם אמרו בלבם כי איש אין בארץ הרשאי עוד לקרוא להם לדין תורה על שהם עתידים לנטוש את החזית האחרונה של יהדותם. היו יהודים בעולם. אבל כל יהודי ויהודי שהעלו אותו על המוקד באין ספור המחנות, במאות הגטאות, בפאתי היערות שבהם כרו להם קברי אחים, שראו בעיניהם שהעולם הזה הורג אותם עד האחרון בהם, ידע כי הוא היהודי האחרון בעולם. שלא יהיה לו סופד. שלא יהיה לו בוכה. שלא יהיה לו קדיש.

והנה רוח באה. ימי סתיו. לא שלכת ברוח. לא עלה שנשר ונישא פתאום כאילו עלה מן הארץ מאליו, מעצמו, כעלה של אותו יער. לא אלם ברוח. אלם מדובב. ואם אין שומע בארץ יש שומע בשמים, לא אחד, לא מאה, לא אלף , לא ריבוא. ריבוא רבבות ואמן יש אחד, יהא שמיה רבא, מיליונים שומעים, אמן, רק אחד, בעליונים עונה. קדיש. ואחרון החיים שהיה משול כאחד המתים משול ככל החיים כולם ואומר, ויש שומע ואומר ויש עונה.

מניין השמים והארץ

רזים יש בקדיש. היתום והקהל משוחחים אלה עם אלה. היתום אומר. הציבור עונה. זו שיחה שיאה לקדש בה את שמו הגדול. זו שיחה שאליה מצטרפים המתים ששפתותיהם מדובבות מן הקבר ואומרות אמן. זה מניין של השמים ושל הארץ של החיים ושל המתים, של ענווי ארץ ושל שועיה, של ענקי רוח וצנועי המעש. של העם היהודי. כולו. זאת שבועה ששום יהודי אינו היהודי האחרון. יונה הומה מעל היערות ומעל לערבות ומעל לגאיות ומעל כיכרות העיר האפלות ומעל מסילות הברזל ההולכות אל הרציף האחרון והוגה כי הרגע ההוא בו כלאה אתכם הידיעה כי אתם היהודים האחרונים בעולם בקברי המתים שאין להם פותחים, הרגע ההוא לא היה.

יצחק מאיר כיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה ובקנדה. ספרו האחרון "בין ערביים" ראה אור לאחרונה בהוצאת אלינר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

פורסמה ב-21 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: