עובדים 
לפי הספר | רחלי ריף

 אהבת אדם שקודמת לאהבת הספר – 
האנשים שמאחורי דלפק החלפת הספרים

פרויקט ספריות מיוחד 

כבר בכיתה א' ידעתי את הדרך אל הספרייה בעיניים עצומות. בכל יום שישי, אחרי הלימודים בבית הספר, ירדתי מהאוטובוס בתחנה הסמוכה לעירייה וצעדתי לספרייה בקומה השנייה של הבניין הישן. התיק שלי היה כמעט ריק – יום שישי הוא יום קצר ולא צריך להביא הרבה מחברות – ומוכן לספרים שהולכים למלא אותו. בדרך כלל ידעתי מה אני רוצה, אבל לעיתים הייתי צריכה המלצות, והספרניות היו שם; מכווינות במאור פנים, מציעות, תמהות קצת על ספרים שלקחתי שהיו מיועדים לבוגרים יותר, אבל לא אומרות דבר. אני זוכרת את הגאווה שמילאה את ליבי בזמן ביקור כיתתי בספרייה, כשהספרנית הראשית, שושנה, הצביעה עליי ואמרה, הנה רחלי, היא מגיעה לכאן בכל שבוע, אנחנו מכירים אותה כאן. כמה שנים אחר כך, כשחציתי את הגבול שבין מחלקת הילדים למחלקת המבוגרים, שם הספרים סומנו במדבקה כתומה, הרגשתי שהנה, עוד סימן לכך שבגרתי. מכיתה א' ועד סיום התיכון, הספרייה תפסה מקום מרכזי בחיי. היא הפכה למקום מוכר, קרוב. במובן מסוים, גם הספרניות שעבדו בה.

בפרויקט שלפנינו ביקשנו להאיר את דמות הספרנים שמאחורי דלפק הספרים; לא את דימויים השכיח והלא הוגן כחמורי סבר דורשי שקט הקבורים תחת כרכים עבי כרס, אלא הספרן או הספרנית צמאי הידע והדמיון, אוהבי ספרים וקוראים; את שיחות ההמלצה הקטנות ואת החיבור שנובע מהאהבה המשותפת לספר. בדרך מצאנו שושלת ספרנים במשפחה אחת, ספרנית קיבוץ ותיקה, ותחנת אוטובוס שהוסבה לספרייה קהילתית מצליחה. קריאה מהנה.

רחלי ריף

———–

משפחה מהספרים

לסבא ולסבתא הייתה חנות ספרים בפריז, החתן כבר ניהל את מחלקת הספריות בישראל, הנכד ספרן ואוצר אוסף יהדות באוניברסיטה והכלה מנהלת ספרייה ציבורית

ויקטור בן נעים

בן 69 מירושלים

עבד כמנהל המחלקה לספריות בישראל של משרד התרבות והספורט

זמן העבודה במחלקה: 41 שנה, 31 שנים מתוכן כמנהל

 

דודי בן נעים

בן 47 מגבעת שמואל

עובד בספרייה המרכזית ובספרייה למדעי היהדות באוניברסיטת 
בר-אילן

זמן העבודה בספרייה: 23 שנה

 

רוני בן נעים

בת 45 מגבעת שמואל

עובדת כמנהלת הספרייה הציבורית בגבעת שמואל

זמן העבודה בספריות: 18 שנה, 
8 שנים מתוכן כמנהלת

דמיינו חנות לספרים עתיקים בפריז של אחרי מלחמת העולם השנייה: מדפים עמוסים בספרים בכריכות חומות וצהובות מכסים את ארבע קירות החדר, ריח עבש מעט נישא באוויר, פעמון שמצלצל בכל פעם שדלת החנות נפתחת, והתרגשות מדבקת של מי שמצא ספר נדיר שנגע בלִבו ושאותו חיפש כבר שנים. זהו המקום שבו התחילה שושלת הספרנים ומוכרי הספרים של משפחת בן נעים.

בעלי החנות היו ז'אק ולוסי לוי, שאהבו וטיפחו את חנותם הקטנה. ויקטור בן נעים, שנשא את בתם אני לאישה, היה סטודנט ללימודי תואר שני בעברית בסורבון. אבל כשהחליטו ויקטור ואני לעלות לישראל, הבין ויקטור שבארץ הוא יזדקק למקצוע מעשי יותר. בהשפעת חמו הוא הלך ללמוד בבית הספר הגבוה לספרנות בפריז. המטרה – להיות ספרן בארץ הקודש.

"ב-1970, אחרי שסיימתי את הלימודים, עלינו לארץ, לשכונת קריית יובל בירושלים", הוא מספר. "דוּדי, בני הבכור, היה אז בן שנתיים. מצאתי עבודה כספרן בספריית בית העם. אחרי שנה התקבלתי לתפקיד עוזר ראשי למנהל המחלקה לספריות בישראל. לאחר עשר שנים הפכתי למנהל המחלקה, תפקיד שמילאתי עד שיצאתי לפנסיה. גם אני המשיכה את המקצוע של הוריה. היא עבדה 25 שנים בחנות הספרים בצרפתית 'אלשיך' במרכז העיר בירושלים, עד שהחנות נסגרה בעקבות האינתיפאדה השנייה, כשמרכז העיר התרוקן מקונים".

הקשר של משפחת בן נעים לספרים לא נגמר כאן. בנם של ויקטור ואני, דודי בן נעים, למד לימודי מידענות, השם שהחליף את הספרנות, באוניברסיטת בר-אילן. שם הכיר את אשתו, רוני. כיום דודי הוא ספרן במחלקה לספרים נדירים בספרייה המרכזית של אוניברסיטת בר-אילן ואוצר אוסף היהדות בספרייה ליהדות באוניברסיטה, ורוני היא מנהלת הספרייה הציבורית בגבעת שמואל. פרויקט הספרנים הוא סיבה מצוינת כדי לאסוף את שלושתם לריאיון וצילום בספרייה של רוני, ולהבין למה דווקא ספרנות.

"הסגנית של ויקטור טיפלה בספרייה שלנו, שלא יאמרו שיש ניגוד עניינים" מימין לשמאל: רוני, ויקטור ודודי בן נעים :

"הסגנית של ויקטור טיפלה בספרייה שלנו, שלא יאמרו שיש ניגוד עניינים"
מימין לשמאל: רוני, ויקטור ודודי בן נעים
:

לייזר במקום כרטיסיות

כשויקטור בן נעים מדבר על עבודתו במחלקה לספריות, הוא נרגש, קולו מלא אהבה למפעל חייו. "אנחנו הספרנים מאוד שמרנים, לא אוהבים מהפכות. ובכל זאת עשינו מהפכות, הצלחנו ליצור שינוי. הספרייה בישראל נראית היום אחרת לגמרי מכפי שהיא נראתה כשנכנסתי למערכת בשנות השבעים. הצלחנו לשנות את פני הספרייה. היום היא לא רק מקום לשאילת ספרים, אלא מקום אטרקטיבי, מודרני ונוח שמקיים מערכת ענפה של פעילות תרבותית. רוב הספריות שופצו או עברו למבנה אחר, ושינו את פניהן. הספרייה היום היא מרכז תרבותי לכל דבר".

"אבא הצעיד את הספריות למהפך גם בנושא האקדמיזציה של ספרנים", מוסיף דודי. "עד אז ספרנים עברו קורס בלבד. אבא דחף לכך שספרנים לא יהיו מורים שלא הסתדרו במערכת החינוך, אלא ממש מקצוע שנלמד. כיום אנשים מסיימים כבר תואר שלישי במידענות".

לכך מצטרפת כמובן המהפכה הטכנולוגית. את ההחלפה באמצעות כרטיסיות המודבקות לעמוד הראשון של הספר החליף המחשב. "כבר בסוף שנות השמונים התחלנו למחשב את הספריות הציבוריות. לפני כן הקוראים לפעמים תלשו את הכרטיסיות בטעות, אבל התגברנו על זה", הוא מחייך.

"יש דברים מודרניים שלא הצלחנו להגיע אליהם. בסינגפור למשל יש ספריות שפתוחות שבעה ימים בשבוע במשך 24 שעות. כמו שיש חנויות ומרכולים שפתוחים 24/7, כך גם ספריות. זה נשמע מטורף, אבל ניתן לעשייה. היה קשה לשכנע את הממסד ברעיון הזה. צריך כל הזמן לחדש, להצדיק ולהוכיח שהספרייה מועילה לחברה. אם לא עומדים בקצב החדשנות, הקוראים מצביעים ברגליים".

אוצר בבוידעם

ויקטור מצוי מאוד בנעשה בספריות ברחבי הארץ. הוא שואל אותי מהיכן אני ולאיזו ספרייה נהגתי ללכת, ומייד מוכיח את ידיעותיו בנבכי אותה ספרייה. במסגרת תפקידו הוא נסע פעם או פעמיים בשבוע לספריות השונות, לבדוק את מצבן וגם לבחון ספרנים חדשים. לעתים התלוו אליו ילדיו, ביניהם דודי. "התלווינו לחלק גדול מהנסיעות של אבא ברחבי הארץ, הכרנו ספרנים ומקומות חדשים", אומר דודי. "היה לנו כיף לראות את ההערכה אליו מצד הקולגות, ושמענו את ההתלבטויות המקצועיות שלו. לי, כבנו, הוא אמר לא להיכנס לתפקיד בספרייה ציבורית, כדי שלא יהיה עניין של ניגוד אינטרסים. הוא מאוד נזהר בדבר הזה. הוא דחף אותי לאקדמיה, כי שם לא הייתה לו דריסת רגל". "כשהתקשרתי להגיד לויקטור שהציעו לי את תפקיד מנהלת הספרייה בגבעת שמואל, הוא ישר העביר את הטלפון לסגנית", צוחקת רוני. "היא זו שטיפלה בספרייה שלנו, כדי שלא יגידו שיש ניגוד עניינים".

למה בחרתם במקצוע הספרנות?

דודי: "אהבה לספרים תמיד הייתה לי. הייתי קורא אובססיבי, מאז שאני ילד. בלי האהבה לספרים אי אפשר לעבוד במקצוע. אבל הבחירה בספרנות הייתה דווקא פרקטית. מן הסתם העובדה שאבי עסק בתחום השפיעה, אבל למדתי את מה שאני אוהב, לימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה, וחיפשתי משהו מעשי יותר ללמוד לצידם. לימודי משפטים לא היו נראים לי מתאימים, והלכתי על משהו עם אופק מקצועי. אחרי הלימודים באמת מצאתי בזה עבודה, אז לא טעיתי.

"אני נהנה ממה שאני עושה. הכיף הגדול זו ההפתעה. כשאני רוכש או מקבל ארגז סגור או מגיע לראות אוסף ספרים ישן אני לא יודע מה אני הולך לגלות. אלו יכולים להיות ספרים שערכם אפסי, או אוצרות שנגנזו באיזה בוידעם. פעם הוזמנתי לראות אוסף ספרים בפילוסופיה של חוקר שנפטר. התברר שהוא נפטר עשרים שנה קודם לכן, ואשתו לא רצתה להיפטר מהספרים אז היא השאירה אותם בכוננית עד אז. הגעתי לשם וגיליתי שכל הספרים אכולים עש. הכול היה מחורר, זה היה אבוד. כמובן שהתאכזבתי, ושאלתי את האישה האם יש עוד מקום שיש בו ספרים, והיא אמרה שיש בבוידעם. זו הייתה דירה ישנה בתל אביב עם תקרה בגובה שלושה וחצי מטרים. ותביני – שקלתי אז 150 קילו. אבל שמתי שולחן, ועל השולחן סולם, וטיפסתי. כי אין דבר יותר מרגש בשבילי מלשמוע שיש ספרים במקום שאף אחד לא ראה במשך עשרות שנים.

"הצלחתי להוריד מזוודה גדולה מלמעלה, והיו בה עשרות ספרי ילדים משנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה הקודמת, שהיו במצב נהדר. ילדים משתמשים הרבה בספרים והם מתבלים ועוברים מילד לילד, וזו סוגה שקשה מאוד למצוא במצב חדש. מתברר שאותו חוקר היה בתקופה מסוימת מבקר פדגוגי של אחד העיתונים בארץ, והוא קיבל את הספרים כדי לכתוב עליהם ביקורת. הם כנראה לא עניינו אותו, אז הוא העלה אותם לבוידעם. זכיתי לגאול עשרות ספרים שלא שזפתם עין במשך שנים. אם נחזור להיום, העיסוק שלי הוא גם עם אנשים ולא רק עם ספרים. אני ספרן יעץ, שעוזר לסטודנטים בהכוונה ובחיפוש. השילוב של בני אדם וספרים, חדשים וישנים, מעניין ומגוון מאוד את העבודה".

רוני: "אני ראיתי את הספרנית של התיכון שבו למדתי, תיכון בר-אילן בנתניה, קוראת את הספרים הכי חדשים בלי תור ובלי לשלם, על חשבון שעות העבודה, ועוד מקבלת על זה משכורת", היא מחייכת. "אמרתי לעצמי שזו עבודה משתלמת. היום ברור לי שאלו היו עיניים של ילדה. נכון שאני מגיעה לספרים החדשים לפני אחרים, רק שהיום אין לי זמן להגיע אליהם בכלל, וממילא הכול נעשה אחרי שעות העבודה. בזמן העבודה עובדים. אני אוהבת את המפגש עם האנשים, את השיח האינטלקטואלי שנוצר. אנשים שבאים לקחת ולהחזיר ספרים מדברים על הספרים; מה היה מוצלח ומה לא, מה כדאי לקחת. אני מאוד נהנית מהשיחות הקטנות האלו".

אין תחליף למישוש

מה מקום הספרייה היום, בעידן הספר האלקטרוני והמבצעים בחנויות הספרים?

ויקטור: "הספרייה היום היא מרכז תרבותי. יש בה פעולות תרבות כמו מפגשים עם סופרים והצגות תיאטרון, וכמובן ישנו האספקט החברתי. ספרייה ציבורית אולי לא תספק את הספר האחרון שיצא והקורא רוצה כי קרא עליו ביקורת מצוינת במוסף הספרותי של 'מקור ראשון', אבל הוא יגיע בשביל לפגוש אנשים, לדבר עם הספרנית ולשמוע את המלצותיה, לדפדף בספרים, לצאת מהבית. זה נכון לגבי גיל הזהב וגם לגבי ילדים ונוער.

"לגבי הספר הדיגיטלי, מבחינתנו אין הבדל גדול בינו לבין הספר המודפס. בשניהם עושים את פעולת הקריאה, ובספריות מושאלים ויושאלו גם ספרים דיגיטליים. נכון שבשבילי הספר המודפס, עם הנייר והריח והעלעול בו, הוא דבר מאוד משמעותי. ישנו הרגש הרומנטי כלפיו, הסנטימנטלי או הדתי. אבל בסופו של דבר זה כלי. חווית הקריאה היום יכולה להיות מועברת גם באמצעים אחרים, ולשם העולם צועד. לצעירים היום הספר הדיגיטלי הוא דבר מובן מאליו. יש ויכוח בין החוקרים על עניין היעלמות הספר המודפס, כי הרי כבר בשנות השבעים טענו שהוא ייעלם, והנה הספרים המודפסים עדיין איתנו.

"אבל דברים משתנים. פעם בכל בית שמכבד את עצמו היו אנציקלופדיות של האוניברסיטה העברית, של אביב ובריטניקה לנוער. היום כמעט לא מחזיקים את זה בבתים. לאנשים אין זמן ומוטיבציה וכוח ורצון לקרוא ארבעה טורים צפופים על איזה ערך, והם מסתפקים בשבע עד עשר שורות בוויקיפדיה. אני לא נגד. האינטרנט מאפשר חיפוש קל יותר וישנם הרבה יותר מקורות. פעם היינו מאוד מוגבלים במקורות שלנו. היום עם ריבוי המקורות ומאגרי המידע הראש שלנו פועל בצורה שונה, לא לינארית, ויש הרבה קפיצות מנושא לנושא. כמו בגמרא, אתה נכנס לנושא אחד ופתאום יש מילה מסוימת שמובילה לנושא אחר. אבל זה הכיף שבחיפוש, אתה מדפדף ומעלעל ונתקל במושגים חדשים ודברים מסקרנים. גם בספריות יש עמדות מחשב עם כל המאגרים שמאפשרים את זה. בסופו של דבר ערך הספרים בעידן שלנו לא השתנה. הם הקשר שלנו עם העבר, וגם מספקים לנו לימוד והנאה, צורת בילוי מעניינת, ערכית ומעשירה".

דודי: "גם באקדמיה יש היום מהפכה גדולה בנושא של מאגרי מידע ודיגיטציה. יש יותר ויותר מאמרים וספרים אלקטרוניים. מצד אחד אני מחובר לדופק של המהפכה הזו, ומצד שני אני גם עוסק בספר כחפץ, בכתבי היד. מבחינת חוויה אין לכך תחליף. מבחינת התוכן התחליפים הם טובים, הדיגיטציה מנגישה את החומר בשביל החוקר. אבל מי שצריך להרגיש את המטֶריה עדיין צריך להרגיש את הספר ואת כתב היד בידיים ממש. לא דומה התחושה של מי שנוגע בכתב יד עשוי קלף מלפני אלף שנה לצילום הדיגיטלי שלו במסך המחשב. המסך יכול לתת את המידע, אבל תחושת החיבור להיסטוריה, לעבר, היא בראיית החפץ בעיניים ממש, במישוש שלו. אי אפשר לעשות את זה במדיה הדיגיטלית.

"אם תקראי בקינדל ספר שנכתב השנה, אין הבדל גדול בחוויית הקריאה ואני לא נגד. אני לא רואה בכך הפסד של התוכן או החוויה. אבל יש ספרים וכתבי יד שעברו גלגול היסטורי. למשל ספר ליקוטי מוהר"ן שקיבלתי פעם, שעבר את השואה ויש עליו חותמת של האדמו"ר מפיאסצנה, שנרצח בגטו ורשה. החזקה של ספר של אדם שעבר את התופת ולא שרד לא דומה לספר הדיגיטלי בלי החותמת. זו לא אותה תחושה. או להחזיק ביד את הנוסח המוגה של התפילה לשלום המדינה עם הגהה בכתב ידו של ש"י עגנון, או את כתב היד של תלמיד חכם גדול כמו החיד"א. רק בשבוע שעבר קנינו במכירה פומבית מכתב בן שלושה עמודים של הרב קוק שמופנה לתנועת בני עקיבא, שבו הוא מעודד אותם על פעילותם ונותן להם כמה נתיבי דרך שבהם הם צריכים להתמקד. להחזיק דבר כזה זו תחושה אחרת, מרגישים את ההיסטוריה בידיים".

רוני: "יש הרבה קוראים שלא מוותרים על הספר עצמו, כי כמה אפשר לשבת מול הדיגיטציה. כמובן שהשבת גם היא פונקציה. אמר לי פעם מישהו בכנס מנהלי הספריות שתמיד כשמגיעה הקביעה שהספר הכתוב עומד להיעלם, אומרים שישנם הדתיים וישנה השבת. ואז יש מי שיגיד – אל תדאגו, מכון צומת ימצא פתרון גם לזה. אבל אנשים לא רוצים את הפתרון, הם רוצים לשכב במיטה עם הספר ולדפדף בו איך שהם רוצים ובאיזו פוזה שהם רוצים, בלי שהמחשב יעביר להם עמוד. זה הרבה יותר אישי להרגיש את הספר הכתוב".

למשוך אותם לקריאה

אז הקהל עדיין מגיע לספריות? רוני מספרת על ספרייה שוקקת ופעילה. ממש לא הדימוי השקט והעבש של ספרייה שוממת שעולה בראשנו. "הספרייה בגבעת שמואל היא בין הספריות הפעילות בארץ. מגיעים המון קוראים. הרבה מהאוכלוסייה הדתית, אבל לא רק. אנשים אומרים שכל היום הם מול המחשב, מול הקופסה, ומגיע שלב שבו רוצים את הדבר המודפס. יש לנו 3,500 משפחות שמחליפות ספרים בספרייה, ובכל יום חמישי ושישי לוקחים מהספרייה קרוב ל-1,000 ספרים. אנשים עומדים בתור. 130 משפחות יוצאות בכל שבוע עם 25 ספרים לשבת. משפחות שמחות להודיע שנולד להן ילד כדי שיוכלו לקחת ספר נוסף. יש פה ארבעה ספרנים עם המון עבודה. אין אצלנו ספרים דיגיטליים ומוקלטים, אבל בקרוב מתחילה התארגנות גם לגבי הנושא הזה. מגיעים גם הרבה אנשים לפעילויות – יש אצלנו שעת סיפור בכל שבוע, מועדון קריאה והרצאות למבוגרים, ואנחנו מארחים גנים. יש לנו גם שירות הבאת ספרים הביתה למבוגרים חולים, שלא יכולים להגיע ולקחת ספר בעצמם. אנחנו מתאימים את עצמנו לקוראים. למשל בשנים האחרונות יש עלייה גדולה מצרפת, והבאנו ספרים בצרפתית, גם לנוער".

ויקטור: "זה לא מפתיע. מאז תיקון חוק הספריות הייתה עלייה במספר הקוראים, אחרי ירידה עד שנות האלפיים. היום כעשרים אחוז משתמשים בספרייה הציבורית. אם זה לשאילת ספרים, לעיון במקום, לשאילת תקליטורים או למפגש עם מרצה או סופר. ברור שאנחנו חייבים כל הזמן לחפש אפיקים חדשים, כדי להשאיר את הספרייה רלוונטית ואטרקטיבית".

דודי: "כשרואים את הספרייה שוקקת החיים בגבעת שמואל, מבינים שמוקדם היה להספיד את הספרייה והספרים. בגבעת שמואל זה רחוק מכך. הציבור הדתי עדיין קורא המון יחסית לציבור הכללי, וכיף לראות את זה. לגבי הספרייה האקדמית, אוסף ספרי היהדות שלנו הוא השני בגודלו בארץ, מייד אחרי האוסף של הספרייה הלאומית. כך שמלבד הסטודנטים והחוקרים בבר-אילן, מגיעים לספרייה גם סטודנטים מהצפון למשל, שלא רוצים להרחיק עד ירושלים. הרבה חרדים מגיעים מבני ברק הסמוכה; חוקרים עצמאיים, תלמידי חכמים ורבנים. יש לנו מאגרים דיגיטליים ענקיים בנושאי יהדות ונגישות לאינטרנט, שלרבים מהם אין.

"צריך להבין את תפקיד הספרן היום", הוא מוסיף. "הספרן של היום הוא לא הספרן של פעם. הספרנים של פעם היו בעלי יכולות מדהימות וזיכרון אנציקלופדי. הם ידעו איפה כל ספר מונח, דיברו כמה שפות והיו בקיאים בפילוסופיה, במדעים ובהיסטוריה. היום הספרן או המידען הוא מתווך. הוא צריך לדעת לשלוף את החומר המתאים לאדם המתאים. לזהות מהם הצרכים של הקורא, החוקר או הסטודנט, למקד אותו ולהנגיש לו את החומר. היום החומר יותר נגיש, אבל מרוב הצפה הנטייה הראשונית היא לגגל ולחפש בעשר התוצאות הראשונות, ולא להבין שלרוב זה לא מספיק ויש שכבות על שכבות של ידע. הספרן צריך לדעת להנגיש את השכבות הללו, שמתחת לפני השטח. כמובן שיש עניין המומחיות. כל הספרנים בספרייה שלנו הם בוגרי מדעי היהדות, כך שגם הידע קיים".

אני מבקשת מויקטור סיפור מעניין משנותיו הארוכות במחלקה לספריות. הוא בוחר לספר לי סיפור משעשע משנתו הראשונה, לא הרבה אחרי שעלה לארץ. "בצרפת מקום להשאלת תקליטים ודיסקים נקרא דיסקוטק. שנה אחרי שעליתי לארץ, הגעתי בתור עוזר מנהל המחלקה לספרייה הציבורית בקריית מלאכי. לספרייה שם היו שתי קומות, וקומה אחת לא תפקדה. מנהל הספרייה ביקש ממני שנרחיב את הספרייה. אמרתי לו, ברוב גובהי הפקידותי, שעד שלא יפתחו שם את הדיסקוטק בקומה השנייה לא נוכל לעזור. מנהל הספרייה הסתכל עליי בתדהמה, הזדעק ואמר בתקיפות – לא יהיה דיסקוטק אצלי בספרייה! כמובן שהבנתי את הטעות מהר מאוד", הוא צוחק, ומיד מוסיף, "הייתי רוצה שאחד מהנכדים שלי יהיה מידען, רק אחד. כדי שיהיה המשך לשושלת הזו. רובם אוהבים לקרוא, אבל זה לא מספיק. כשמישהו שרצה להתקבל לעבודה אמר שהוא מגיע למקצוע בגלל שהוא אוהב ורוצה לקרוא, אמרתי לו שזה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה שהוא אוהב אנשים. ממילא אין לנו זמן לקרוא בעבודה עצמה, אלא רק מחוץ לשעות העבודה. הכי חשוב לאהוב את הקורא ולדעת למשוך אותו לקריאה. נראה אם אחד מנכדיי ירצה בכך".

———————

להרעיש ולהרגיש בבית

תחנות הקריאה שהקימה תמר מתחנות אוטובוס משומשות הפכו למרחב ציבורי תוסס, קהילתי ושיתופי. ספרים כדרך ליצירת קשרים

תמר וייס גבאי

בת 04, מירושלים

הקימה את 
תחנת הקריאה בפארק המסילה, פינת רחוב מסריק

בפארק המסילה פינת רחוב מסריק, ליד תחנת הרכבת הישנה בירושלים, עומדות שתי תחנות אוטובוס. אוטובוסים לא עוצרים שם, ושלטים שעליהם מספר הקווים או מסלולם לא תלויים בבטן התחנה. במקום אלה נמצאים שם מדפי ספרים, ואנשים שמעיינים, קוראים בהם ולוקחים אותם, וגם מוסרים ספרים משלהם. זוהי תחנת הקריאה הקהילתית של פארק מסילה. שתי ספריות בשתי תחנות אוטובוס סמוכות, מלאות בספרים מז'אנרים שונים ובשפות שונות. את כולם תרמו תושבי הסביבה.

האחראית להקמת תחנות הקריאה, שהוקמו בחודש מאי השנה, היא תמר וייס גבאי, סופרת, עורכת ספרים ואקטיביסטית ירושלמית. "הרעיון נוצר כמו שקורים לפעמים דברים, בשיחה בין חברות", היא אומרת. "ישבנו בבית קפה, אני וחברתי מעיין בן הגיא, וחשבנו מה מדבר אלינו בנושא ספרים וקהילה. בתל אביב העירייה שמה עגלות ספרים ברחוב רוטשילד ובחוף הים, אבל שם על כל ספר מודבקת מדבקה שעליה כתוב שמדובר ברכוש תל אביב, ושיש להחזיר את הספר. בעינינו זה פחות מוצלח ומכניס ל'סטרס' שממנו רצינו להימנע. רצינו ליצור משהו שונה, חופשי, של שיתוף. שלא בודקים בו אם החזרת בזמן את הספר או אם החזרת אותו בכלל. אז החלטנו ליצור ספרייה קהילתית".

לאחר שהציגו את הרעיון לעירייה וזכו להסכמה, יצרה וייס גבאי קשר עם חברי הקורס לאמנות ואקטיביזם בקהילה של בצלאל, ואלה התגייסו לרעיון ולקחו תחנות אוטובוס שיצאו מכלל שימוש מ"בית הקברות לאוטובוסים", כדבריה. הסטודנטים עיצבו את התחנות והפכו אותן לספרייה מרשימה, עם מדפים רחבים, תאורה סולרית, וגם מגני ניילון מפני הגשם.

ספרייה חופשית ללא ספרנים, תמר וויס גבאי בחנת הקריאה בפארק המסילה צילום: פלאש 90

ספרייה חופשית ללא ספרנים, תמר וויס גבאי בחנת הקריאה בפארק המסילה
צילום: פלאש 90

"תחנות הקריאה הן בעצם 'קח תן' של ספרים", מסבירה וייס גבאי. "התושבים לוקחים ספרים וגם מביאים ספרים משלהם. אלו ספריות חופשיות, אין כאן ספרנים. אני הרכזת של הפרויקט, אבל התושבים הם האחראים על המקום. יש לנו גרעין מקסים של מתנדבים, והם אלו שמנקים, מסדרים, ממיינים ומנפים ספרים שאינם רלוונטיים. ליד התחנות יש דשא ושם מתבצעות פעילויות שהתושבים יוזמים ומבצעים, והכול בהתנדבות. הייתה למשל לא מזמן מסיבת תה שכונתית לכבוד 150 שנה לספר 'אליס בארץ הפלאות'. הבאנו תה ועוגיות שכתוב עליהם 'שתה אותי' ו'אכול אותי', ותושבת העבירה הרצאה למבוגרים על נושא הזהות בספר, והייתה גם פעילות לילדים.

"הרעיון של המקום הוא להציב ספרים במקום ציבורי, למתג את הקריאה כדבר כיפי, קהילתי, וליצור ולחזק קשרים בין שכנים במרחב הציבורי סביב הקריאה. פארק המסילה מחבר בין שכונות ממעמד סוציו אקונומי שונה וממעמד שונה, ומי שהולך בפארק שומע סביבו שלל שפות, ובהן עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. מה שמתבטא גם בספרים הכתובים בשפות שונות".

כשהלכו וייס גבאי ובן הגיא להציע את הרעיון שלהן לעירייה, הן התבססו על ספריית "מעגלים", ספרייה ברוח דומה שהקימו הזוג אקסלרוד בלובי של בניין בשכונת קטמונים בעיר. "תחנת הקריאה בפארק מסילה ציבורית יותר, ויש בה בכל זאת יותר סיכון – עוברים שם אנשים בלי הפסקה, והמקום חשוף יותר לפגיעה. מצד שני כך הוא מושגח יותר ובוודאי פעיל יותר. המקום מבוסס על הרבה אמון. המחשבה היא שלאנשים יש ספרים שהם לא צריכים, ואולי קשה להם להיפרד מהם סתם כך, אבל הם ישמחו לתרום אותם אם ידעו שמישהו ייהנה מזה".

תחנת הקריאה בפארק זוכה להצלחה גדולה, כשמדי יום מתחלפים בה 60 אחוזים מהספרים ונוספים ספרים חדשים, כך שהמדפים נותרים מלאים. אמון, כבר אמרנו. "אנשים עוברים ומוצאים מציאות, וממש מבסוטים. בכל רגע נתון נמצא מישהו בתחנות הקריאה, ובדרך כלל כמה אנשים במקביל. הם מעיינים בספרים, קוראים על הספסלים שליד התחנות או על הדשא. המקום פעיל ומצליח, ולפני כחודשיים הוקמה תחנת קריאה נוספת בקטמונים".

המרחב המשותף, מספרת וייס גבאי, גורם ליצירת קשרים שלא היו נוצרים בדרך אחרת. "מישהו בא ואמר שהוא לוקח ספר כי הוא הולך לחכות בתור אצל הרופא, אז אנשים כבר שואלים ומתעניינים מה יש לו, ונוצר קשר. מישהי הגיעה לקחת ספר לטיסה, וסביבה החליפו המלצות מה כדאי לקחת ומשם שאלו לאן היא נוסעת. התברר שלרוסיה, לבקר את אִמה החולה. נוצרות שיחות. לפני כחודשיים אישה קשישה ישבה על הספסל ליד תחנת הקריאה, ונראתה לי עצובה. ניגשתי אליה והיא אמרה לי בעצב שהיא הפסידה פעילות. אמרתי לה שאודיע לה בעתיד כשתהיה פעילות, ולפתע היא פרצה בבכי, אמרה שבעלה נפטר והיא מחפשת חברה ושמישהי תגור איתה, כי היא בודדה מאוד, ומייד התנצלה שהיא בוכה ככה. הספרים הם תירוץ כדי לדבר ולתקשר, להראות שאכפת לנו אחד מהשני. השיחה הזו יכולה להיווצר במקום שמוגדר מראש כמקום ציבורי משותף, שבו ברור שאנחנו חולקים משהו ונותנים אחד לשני. אנשים מרגישים נוח יותר לדבר".

מה מחדשת תחנת הקריאה על פני הספריות העירוניות הוותיקות והמוכרות?

"ספרייה עירונית ותחנות קריאה מספקות צורך אחר. כשרוצים ספר ספציפי או ספר שיצא כרגע למדפים, או כשרוצים לקרוא או לעבוד בשקט מוחלט, מומלץ ללכת לספרייה. תחנת הקריאה נותנת סיבוב נוסף על ספרים שמישהו קרא כבר ומגיעים גם ספרים חדשים. אבל הנקודה החשובה היא החופש, השיתוף והקהילתיות שקיימים אצלנו, ולפחות כרגע לא ממש קיימים בספריות העירוניות. הייתי שמחה שהספריות יעברו שינוי; שיהפכו להיות מקום חופשי יותר, שהתושבים מעורבים בו, שלא צריך להיות בו בשקט כל הזמן. אצלנו אנשים מרגישים בנוח לדבר ולשתף, ובספרייה שבה צריך לשמור על השקט מרגישים יותר ניכור, כמו אורחים, לא כמו בבית. חשוב גם שהספריות העירוניות יהיו פתוחות בשעות פעילות שנוחות יותר לאדם העסוק בימינו. בקטמונים למשל יש מהלך שהספרייה העירונית תהיה פתוחה ביום שישי אחר הצהריים ולא תיסגר מוקדם כל כך, כדי שיהיה ניתן לקחת ספר לשבת בשעה נורמלית. אני חושבת שהשינויים האלו בדרך. הספריות העירוניות עזרו לנו, תרמו לנו ספרים והלכו איתנו יד ביד לאורך הדרך, ורואים שהם מקבלים השראה ובדרך לשינוי.

"אצלנו גם ניתן לקחת ספר על הדרך", היא מוסיפה. "אנשים נוסעים באופניים בפארק, או נמצאים במהלך ריצה, ואז הם עוצרים וניגשים לספרים. הדימוי של 'עוצרים את מרוץ החיים' מתממש פיזית".

———-

מתאימה ספרים לפי מידה

מאיטליה דרך ירושלים לעמק המעיינות, רבקה שורק כבר עשרות שנים בספרייה הקיבוצית שנמצאת בפיתוח ושדרוג תמידי. אבל הכי חשוב, היא אומרת, הוא היחס לאנשים

רבקה שורק

בת 97, מקיבוץ עין הנציב

ספרנית בספריית קיבוץ עין הנציב

זמן העבודה בספרייה: שישים שנה

"בימים הראשונים של הספרייה היו לנו 600 ספרים, היום יש לנו 43 אלף", אומרת רבקה שורק בגאווה אמיתית. היא עוד מעט בת שמונים, וכבר למעלה משישים שנה היא עובדת בספרייה של קיבוץ עין הנציב, מאז הגיעה לקיבוץ במסגרת גרעין הנח"ל. "כשהגעתי היו לנו רק אוסף ספרים, לא מאורגנים בשום שיטה", היא נזכרת. "הספרייה הייתה באחד מהבתים הראשונים של הקיבוץ, בית קטן מאוד, צפוף, הספרים היו מגיעים עד התקרה. בשלב מסוים שמנו ארונות ספרים גם בחוץ, כי לא היה מקום. התחלנו ממש מכלום".

היום הספרייה היא מושא לגאווה לתושבי הקיבוץ, כספרייה רב יישובית שאליה מגיעים תושבי הסביבה בעמק המעיינות. "לפני 14 שנה הספרייה עברה למושבה החדש, בבית ילדים לשעבר ששופץ לתפארת. בהתחלה הספרים היו ממוספרים, אחר כך עבדנו בשיטת הכרטיסיות, אחר כך הדפסנו במכונת כתיבה, ואז עברנו למחשב ואחר כך להיי טק, אינטרנט. הספרייה היום מסודרת לפי אחת התוכנות הטובות שיש בארץ, והיא ממוחשבת כולה. יש לנו ספרייה כללית וספריית ילדים, ספריית כתבי עת וספרייה עיונית עשירה, וגם ספריית די-וי-די ווידאו. אוסף הספרים שלנו עשיר מאוד, ואפשר למצוא גם ספרים ישנים. אנחנו כמה ספרניות, בעיקר פנסיונריות, ויום בשבוע מגיעה ספרנית שלמדה ספרנות ברמה מאוד גבוהה, והיא משדרגת אותנו. אנחנו כל הזמן בפיתוח, ונחשבים לספרייה ממש של המאה ה-21".

רבקה שורק נולדה באיטליה ועלתה ארצה בגיל שלוש, לאחר גירוש היהודים משם ב-1939. משפחתה עלתה לירושלים והתיישבה בשכונת בית הכרם בעיר. היא למדה בבית ספר יסודי רוחמה לבנות ואחר כך בסמינר מזרחי בעיר, ולהגשמה, כאמור, החליטה להצפין ולהצטרף לגרעין הנחל בקיבוץ עין הנציב. שם גם הכירה את בעלה. הם התחתנו ונשארו לגור בקיבוץ. רבקה החליטה ללמוד ספרנות וביבליותרפיה במכללת אורנים, והיום, כפנסיונרית, היא מאושרת להמשיך ולעבוד בספרייה שהיא כל כך אוהבת. "ב"ה הבריאות מאפשרת לי, ואני מגיעה לכאן יום יום. אני קונה את הספרים, בקשר עם סוכנים ולעתים נוסעת לסטימצקי, ממיינת ויושבת בעמדת ההשאלה. כל מה שהספרייה דורשת. יש לנו נכדים ונינים שאוהבים את הספרייה, וכשהם מגיעים לבקר זו חגיגה גדולה. כששואלים אותי היום מה אני עושה, אני עונה שאני עושה את הדבר שהכי כיף לי לעשות".

"לדעתי, 'הארי פוטר' קלקל את הקריאה" רבקה שורק בספרייה בקיבוץ עין הנציב

"לדעתי, 'הארי פוטר' קלקל את הקריאה" רבקה שורק בספרייה בקיבוץ עין הנציב

קהל הקוראים מגיע לספרייה כמו פעם?

"יכול להיות שפעם הגיעו יותר, אבל זה לא נמדד בכמות, אלא באיכות. זה נכון שהקריאה היום אחרת, פעם כולם קראו טולסטוי ודוסטויבסקי. אבל גם היום הדרישה היא לכתיבה טובה ואיכותית, לא זולה, גם בספרי מתח. כמעט לא קוראים היום את הז'אנר של רומן למשרתות. השפה חשובה, התרגום והתכנים. אוהבים הרבה ספרות עברית עכשווית, טובה ואיכותית. הנוער מגיע וקורא הרבה, אבל לדעתי 'הארי פוטר' קלקל את הקריאה. הכול הולך לכיוון של ספרות פנטזיה, שמלאה באכזריות, רצח ואלימות. ספרות שמקשה על הבחנה בין בדיה למציאות. חשוב לקרוא גם דברים אחרים, כי יש ספרות נהדרת".

הספרייה, מספרת שורק, תופסת מקום חשוב בחיי הקהילה בקיבוץ. "אנחנו קיבוץ דתי, אז יום שישי הוא היום הסוער ביותר בספרייה. רבים מגיעים לקחת ספרים לשבת. הספרייה היא אחד הדגלים של המקום, ואנחנו מאוד גאים בה. כשמגיעים אורחים לקיבוץ לוקחים אותם לספרייה, כי היא גם נאה וגם איכותית, ומראה משהו על אנשי המקום, שהם עדיין אנשי ספר.

"היחס לאנשים הוא הדבר הכי חשוב בספרייה", היא מסבירה. "אני כמובן לא קוראת את כל הספרים, ומקבלת המון אינפורמציה מהקוראים כשהם מחזירים את הספרים. אני שואלת אותם, והם שואלים אותי מה אני ממליצה. אני מכירה את הקהל שמגיע, ובעזרת ההיכרות הזו אני יכולה להתאים להם ספר. הם באים ואומרים 'תני לי משהו טוב ואיכותי', או 'משהו קליל להעביר איתו את הזמן'. הם סומכים עליי, זה נהפך למשהו קצת אישי. הספרים תופסים באישיות שלי מקום מאוד חשוב. זה כנראה מגיע מילדות, מהבית. אבא שלי היה איש ספר מובהק, והמתנה הכי יפה שקיבלתי כשהייתי ילדה הייתה ספר חדש".

הסיפור הבא שמספרת לי שורק, על הקוראת הצעירה שהייתה, אולי מבהיר את מה שהפכה להיות. "כשהייתי בכיתה י' או י"א, הייתי חברה בספרייה מסוימת בירושלים. הספרייה הזו הייתה מקום אפל, והדלפק היה גבוה. אני לא גבוהה, והיה לי קשה מאוד לראות את הספרים, שהיו כולם עטופים בעטיפה חומה. אבל מה שיותר נורא, הוא שהספרנית בספרייה הזו הייתה חסרת סבלנות לחלוטין, ועשתה את הדברים הכי גרועים שספרנית יכולה לעשות מבחינת יחסי אנוש. אני זוכרת שחשבתי אז שאם פעם אהיה ספרנית, לא אהיה כמוה. ואת זה, אני חושבת, קיימתי".

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

פורסם ב-13 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: