גלגולו של כינור | שלום רוזנברג

 

לניגון ביהדות פוטנציאל של קדושה ויכולת חדירה למעמקי הנפש. דווקא משום כך, צריך להיזהר שלא לחלל אותו

כאשר הרעב הופך בלתי נסבל, שולח יעקב את בניו שוב למצרים ואומר להם (בראשית מג, יא): "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם… מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ"? אני נטיתי לפרש ביטוי זה מלשון ענפים וזמורות, כלומר יבול העצים. אולם נראה שיש בביטוי זה פן אחר. כך פירש רש"י: "שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם", וכך פירש גם אבן עזרא: "מִזִּמְרַת – כל דבר משובח. מגזרת זמירות". כשם ש"משובח" הוא דבר שמשבחים אותו, כך "זִמְרָה" פירושה דבר שמזמרים עליו דברי הלל.

מכאן ניתן היה לצעוד צעד אחד הלאה, כפי שעשה רבי נחמן מברסלב כשלימד (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא, סג): "דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו… שלח עמהם ניגון של ארץ–ישראל. וזה סוד קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם". רבי נחמן המשיך ופיתח רעיון זה, כפי שכתבה נעמי שמר בשירה היפהפה: 'שירת העשבים'. הוא גם מקשר רעיון זה לפסוק שבו מדובר על לידתה של המוסיקה (בראשית ד, כ). עדה, אשת למך, ילדה שני בנים: "אֶת יָבָל… אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" ואת "יוּבָל… אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". כך מתקשרים באופן סימבולי הרועה ואיש–המוסיקה. המוסיקה של הרועה נובעת מן העשבים. העשבים מצדם שומעים את המוסיקה וגדלים עבור העדר: "דע לך שכל עשב ועשב / יש לו שירה מיוחדת משלו / ומשירת העשבים / נעשה ניגון של רועה".

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

גשר אל המופשט

המונותיאיזם היהודי שבימי הבית הראשון והשני הגביל את האמנויות הפלסטיות, אך פיתח את המוסיקה, בייחוד בשירת הלווים ששרו בליווי כלי נגינה. שמיעת הניגון היוותה בהשקפת היהדות הקלאסית גשר אל המופשט ואף יכולה הייתה לחדור אל מעמקי הנפש (שמואל א טז, כג): "וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל… וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה". המוסיקה היוותה גם גשר שאיפשר לנפש לפרוץ אל מעבר לגבולות ה"אני": "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן", אומר אלישע הנביא כשנדרשה נבואתו, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג, טו). בעקבות פסוק זה, נאמר בתיקוני זוהר (תיקון י"א) שיש בשמים היכלות שונים, ולכל אחד מפתח משלו: "היכלא דדמעא" נפתח רק על ידי דמעות האדם, כך גם היכל הנבואה, היכל אור התורה, היכל היראה והיכל שמפתחו מצוי רק בידי העניים. ויש היכל נוסף, היכל הניגון, שאין לאדם רשות ויכולת לפותחו אלא על ידי ניגון. ובעזרת ניגון פתח אלישע את דלתות היכל זה.

"אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו" (ברכות ג, ב). אבותינו קיבלו כינור זה, וממנו יצאו כינורות רבים. עברו שנים. הבית נחרב, גלינו בבלה, הכינור היה בנכר. אמרנו אז (תהילים קלז, ד) "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר". ואף על פי כן, דרש רבי נחמן "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם", ואז שיר אחר התנגן בכינור: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי".

בימי המלחין ריכרד וגנר חיללה האנטישמיות את המוסיקה. אולם באושוויץ הכינור נטמא עד לשפל המדרגה. צרינו הכריחו אותו לנגן ניגונים כליווי להפעלת תאי הגזים, אך פך שמן קטן וטהור נשאר. בשקט בשקט ניגן הכינור בקול שני נסתר: "אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת כינורותיך אֶל הַסָּלַע", וברקע נשמעו גם מילות המשורר (תהילים קלט, ח): "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ".

סכנת הלצים

הכינורות המשיכו להיות סמל לכלים היהודיים שבנכר. גם דרכי הארץ נעצבו (איכה א, ד): "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת…". זו אלגוריה נפלאה! הדרכים אבלות בגלל ששוב לא דורכות עליהן רגלי עולי הרגל. החיים, ואף החפצים, רוצים לממש את ייעודם. על כך אמר רבי זאב וואלף מז'יטומיר, בסוף המאה הי"ח (אור המאיר, האזינו): "וכן העניין בכינור, כל עצמו לא נתהווה רק שינגנו עליו בני אדם… והיה כנגן המנגן, יגיע הנאה ממנו להכינור, להיות שיצא ממנו תועלת לעבודת הבורא ברוך הוא, ומשמח את האלוהים ואנשים, ובזה יש עלייה להכינור".

האמנם שמחה?! מצאנו בחז"ל עדויות שהשתמשו במוסיקה בימי אבל. בבבא מציעא (עה, ב) מסופר על אדם השוכר חלילים "לכלה או למת", וכשאני שומע כמה מהקונצרטים של רחמנינוב, אני מרגיש כאילו הוא מנסה להטביע אותי בתהומות הדיכאון.

זכינו שלעינינו חזרו הכינורות ארצה. אך עלינו להישמר. המוזיקה היא כלי רב עוצמה והנביאים מתריעים על סכנת חילול המוסיקה: "שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ … יַיִן יַדְלִיקֵם, וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (עמוס ו, ד–ו), "הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר… וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" (ישעיהו ה, יא–יג). זה כבר לא כינורו  הטהור של דוד. יש מוסיקה שעליה כתוב: "לשימוש באינטימיות בלבד", אך הלצים המנגנים במועדונים משתמשים במוזיקה זו להרבות חטא, כדברי חז"ל: "שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת ריבונו של עולם עשאוני בניך ככנור המנגנים בו לצים" (מסכת כלה א).

הכינור המשמח אותנו דורש מאתנו אמפתיה לזולת, לחלש ולסובל, וכדברי ה"אור המאיר": "וגם להשמחה יש צער גדול, שכל חפצה ורצונה לשמח אלוהים ואנשים, ולא שהאנשים ישמחו את עצמם". אולי נתקן מעט מאמר זה ונאמר: ושלא ישמחו רק את עצמם.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. עגן - קתדרה ללימודי עגנון

    עגנון, מתוך הנדח: "באותה שעה ראה דוד כינור תלוי על הקיר. ישן היה אותו כינור, משערות של שבע מכשפות זקנות מכשף זקן עשה לו נימין ואין ידו של אדם נוגעת בו, שמי שמנגן בו מעורר אהבה זרה רחמנא ליצלן. פשט דוד את ידו ונטל את הכינור ומשך בקשת וקולות ערבים ומתוקים התחילו הומים ומהמים את הלב…וקולות מתוקים יוצאים כקולות הצפרים שמתעוררות בחצות לילה בחקל תפוחין קדישין עד שנסתלק דוד מפעולתו האישית ונתפשט מגשמותו ונעשה לכלי שרת נפעל ככלי זמר."

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: