להרוג ולנוח | יונתן דה שליט

בהמתנה בין חיסול לחיסול, המחסל מנסה להסביר לעצמו איך הגיע לעיסוקו הרצחני. חתן פרס ספיר מוביל מסע מצדדיו של קו השפיות שמותיר מקום לתקווה

ליניקהמחסל

חגי ליניק

הספריה החדשה, 2015, 204 עמ'

סרטו של קלינט איסטווד "צלף אמריקאי" מספר את סיפורו האמיתי של כריס קייל, לוחם ביחידת אריות הים של הצי האמריקאי. קייל היה צלף במלחמת עיראק, שבה שירת בארבעה סבבי לחימה. לקייל 160 הריגות מתועדות של חיילי אויב, המספר הגבוה ביותר בצבא ארצות הברית מאז ומעולם.

קייל לא היה הצלף הקטלני ביותר בתולדות האנושות. הצלף הפיני סימו הייהה הרג 505 חיילים רוסים במהלך "מלחמת החורף" בין פינלנד לברית המועצות (1939-1940), והוא כנראה "השיאן העולמי", לפחות מקרב אלה שפעילותם תועדה ונרשמה. אני זוכר ששאלתי את עצמי, כשקראתי על ממדי ההרג של הצלף הפיני, אדם אחרי אדם, עיניו תמיד רואות את פניו של קורבנו דרך הכוונת הטלסקופית, איך אפשר לשאת משא שכזה. מתברר שהוא כנראה נשא אותו בקלות, והוא מת במיטתו בשיבה טובה מאוד, בגיל 96.

ספרו הרביעי של חגי ליניק, "המחסל", עוסק אף הוא בצלף, העובד בשירות "ההם". לאורך תקופה של עשר שנים הוא חיסל שבעה אנשים. משא ההרג כבד מאוד על נשמתו, והספר הדחוס והמורכב הזה עוסק בעיקר במסעו הפנימי של הגיבור חסר השם, המנסה לשמור על שפיותו ולאחוז באופן נואש בחייו, בחיים בכלל.

אדם‭ ‬אחרי‭ ‬אדם‭, ‬עיניו‭ ‬תמיד‭ ‬רואות‭ ‬את‭ ‬פניו‭ ‬של‭ ‬קורבנו‭ ‬דרך‭ ‬הכוונת‭ ‬הטלסקופית‭, ‬איך‭ ‬אפשר‭ ‬לשאת‭ ‬משא‭ ‬שכזה‭. ‬צלף‭ ‬נוסף‭, ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬צלף‭ ‬אמריקני‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

אדם‭ ‬אחרי‭ ‬אדם‭, ‬עיניו‭ ‬תמיד‭ ‬רואות‭ ‬את‭ ‬פניו‭ ‬של‭ ‬קורבנו‭ ‬דרך‭ ‬הכוונת‭ ‬הטלסקופית‭, ‬איך‭ ‬אפשר‭ ‬לשאת‭ ‬משא‭ ‬שכזה‭. ‬צלף‭ ‬נוסף‭, ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬צלף‭ ‬אמריקני‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

לחיצה על ההדק

הגיבור הוא בן יחיד לאמו, ילידת גרמניה. הוא נולד בתל אביב בחורף מושלג (היה אחד כזה, ב-1950). הוא אינו יודע מיהו אביו, והחיפוש אחר האב הוא אחד הכוחות המעצבים של חייו. בצעירותו היה שחקן כדורגל מחונן (גם ליניק היה שחקן מוכשר, לפני שעזב את הכדורגל והתגייס לשייטת 13), וכבן יחיד שירת בצבא כמחסנאי בנשקייה. כישרונו כצלף מחונן התגלה בתקופה זו, שבה שירת בנאמנות וצניעות את הלוחמים שבאו להתאמן בירי.

"ההם" (כינוי המרמז על ארגון ממלכתי חשאי, מן הסתם "המוסד", שכן לפחות חלק מפעילותו של המחסל הייתה בארצות זרות) שמו עליו עין, ולאחר שהשתחרר מצה"ל גייסו אותו לשורותיהם. בשורות הארגון של "ההם" הוכשר הגיבור לתפקידו, ולאחר מכן היה חלק מצוות מחסלים שהופעל לעתים נדירות. פרט מצמרר שהגיבור מספר על ההכשרה: "את המבחן הסופי שלי ביצעתי ביבשת השחורה. אדם חי, על חם, הומלס, אקדח עם משתיק קול, לילה. הוא שכב על האדמה בצד הדרך, שיכור חסר שיניים. רגל אחת על צווארו, לחיצה על ההדק. ביי, להתראות. לוקח זמן להבשיל. אין קיצורי דרך" (עמ' 96).

הוא היה "מספר אחד", זה שיורה והורג. לצידו פעל "מספר שתיים", שזיהה עבורו את האובייקט ודאג לפנות את המחסל מהזירה בסיועו של "מספר שלוש". המחסל היה הזרוע הארוכה והמבצעת של שרשרת מקבלי החלטות ושל לוחמים בשטח, שעשו הכול כדי שיוכל להתרכז ולבצע את המשימה באופן מושלם. באותם רגעי שיא של פעילותו נמסר בידיו כוח כמעט אלוהי. הוא זה שירה את הכדור לתוך מוחו של קורבנו, והוא גם היה מוסמך להימנע מביצוע אם התנאים הפכו לא מתאימים.

לאחר כל חיסול היו נפגשים עמו נציגים של "ההם". התיאור מעלה את הסברה שהם היו פסיכולוגים, שתפקידם היה לוודא שהוא שומר על שפיותו וחוזר בשלום אל קרקע המציאות. פעם בשנה היה עובר בדיקה במכונה שכונתה "הכומר" (הכוונה לבדיקת פוליגרף), כדי לוודא שהוא שומר בסוד את חיסוליו. בין חיסול לחיסול הוא חי כמעט חסר מעש, חיים רדודים, מחכה לזימון הבא, למבצע או לווידוי אצל "הכומר". משכורתו נכנסה לבנק מדי חודש, וכל תפקידו היה להמתין.

הריגה כגילוי עריות

אבל המתנה עלובה זו הייתה כר למסע חקר פנימי, שנועד לפענח את סודות ילדותו ולהסביר לעצמו איך הגיע לעיסוק רצחני שכזה. אחד הזיכרונות שבהם הוא הופך וחופר הוא הזיכרון של פרות המובלות לשחיטה, כשערבי חסון (שלימים התגייר) היה מפיל אותן ארצה במו ידיו, כדי לאפשר לשוחט להקיז את דמן ולבצע שחיטה כשרה. פעם אחר פעם מוזכר מעשה ההיאבקות הזה, שבסופו מושלכת הפרה ארצה ומגרונה המשוסף שוטף דם. זיכרון ילדות נוסף הוא על זקן תימני שהיה הנפטר הראשון בשכונה. "כל הרחוב בא לאכול את התיש שהוא פיטם", הוא מספר (עמ' 127). מוות ושחיטה, ואמא שכנראה לא הייתה מסוגלת לעזור לו לעבד את חוויות הילדות.

קשריו החברתיים של המחסל עלובים וחסרי משמעות. הקשר עם אמו נותר מאכזב ולא מפוענח. אך במפתיע נכנסת לחייו תמרה, בחורה ממושב ליד רמלה, המצליחה לחדור אט אט לנשמתו, כשהיא מקבלת אותו, בתבונתה ובלבה החם, כמו שהוא. גם תמרה שרוטה, והיא נושאת עמה טראומה נוראית, אבל יש בה משהו מכיל ומשעשע ואמיץ לב, הגורם לנו לקוות שאם תהיה למחסל ישועה, היא תבוא ממנה.

באחד הערבים, בהיותו בפאב, פולט הגיבור כמה משפטים המסגירים שמץ מסודו. את הדברים שומע עיתונאי והוא מתבסס עליהם כדי לפרסם כתבה גדולה. אנו, הקוראים, לא יודעים מה בדיוק אמר הגיבור, ועד כמה באמת חשף את סודות מבצעיו. הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שהגיבור אמר את המילה "אני". אולי זו הפעם הראשונה בחייו שבה הוא אומר מילה זו במובן של "הנה אני, אני תופס מקום בחיים, יש לי ולחיי משמעות".

מרגע זה ואילך חושש הגיבור לחייו, והוא מכין עצמו לאפשרות ש"ההם" יבואו לקחת אותו כדי להענישו או כדי לחסלו. מצבו הנפשי, שגם ככה היה גבולי, מתערער והולך. בין השאר, כדי להקל על  מחסליו ואולי כדי להתגרות בהם, הוא מסמן על פניו בטוש שחור את הנקודות שבהן פגע כשחיסל את שבעת קורבנותיו. הזדהותו עם האנשים שהרג גוברת. באחת ההזדמנויות הוא מספר כי הגיע למסקנה שפעולת ההריגה היא סוג מסוים של גילוי עריות. אני חושב שיש בזה משהו, זו תחושת הקרבה האינטימית לאובייקט שלך, גם כשאתה הורג אותו. המינגווי כתב פעם שהמטדור הורג את השור בזירה מתוך אהבה.

סכין חדה מונחת

סופו של הספר מותיר, לאחר כל הדחיסות והטירוף וקוצר הנשימה, מקום לתקווה. משהו במחסל מתפייס עם עצמו, ונדמה ש"ההם" גם סולחים לו. אחד מ"ההם" מלווה אותו במפגש מכמיר לב שיש בו פתח לישועה, דרך חדשה שאולי תציל את נפשו. אך יש בנוכחות של אותו נציג של "ההם" גם משהו מצמרר, כי גם אנחנו השתכנענו, דרך המונולוג האינטנסיבי של הגיבור, שב"ההם" טמון לעולם גם משהו מאיים ולא אנושי. אבל לקראת סוף מסעו הארוך של הגיבור, המתנהל לאורך קו השפיות ומשני עבריו, יש מקום לתקווה שגם לתום ולרוך יש מקום בעולמנו, הבנוי בעיקר מחומרים קשים.

כשקראתי את "המחסל" לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור קצר על מחסלת כחולת עיניים המביטה דרך הכוונת בקורבנה, והוא, באופן פלאי, למרות המרחק הגדול, מצליח להביט בה, ברוצחת שלו, בחזרה:

הוא מביט בה, ראשה נוטה הצדה, צמוד לקת הרובה, אבל הוא רואה רק את החן של הטיית הראש, את צווארה הלבן נמתח, את שיערה נופל לצד פניה, את עינה הכחולה המוגדלת מסתכלת עליו. מבטה עושה את הדרך עד לפניו במהירות מדהימה, חודר אותו מתחת לעינו השמאלית ונכנס מסתחרר לתוך ראשו.

בסיפור הזה המחבל מסיר מגופו את חגורת הנפץ. המחסלת מסיטה את קנה הרובה בכמה מילימטרים ומאפשרת לו להיעלם.

העטיפה של "המחסל" מושכת ומטרידה. זהו פרט מתוך ציור של ריצ'רד דיבנקורן, צייר אמריקאי מקליפורניה. כל מה שאנו רואים הוא שני חצאי עגבנייה וסכין מטבח חדה מונחת ביניהם. סצנה ביתית יפה ותמימה. אבל בתקופה שבה אנו חיים סכין מטבח אינה רק סכין מטבח וצבע העגבניות הוא צבע של דם.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: