יד ענקים | רבקה שאול בן צבי

את הסופר היהודי המודרני יצחק שמי, שמלומדים ערבים ראו בו סופר פלשתיני, דחקו המבקרים לנישה "מזרחית" והתעלמו מהישגיו הגדולים. גאולה ליצירתו של אחד מטובי סופרינו 

שמיטחנת החיים

יצחק שמי

כנרת , זמורה -ביתן, 2015, 365 עמ'

פרסום הספר "טחנת החיים" הוא אירוע רב משקל בחיינו הספרותיים. הספר מכנס את סיפוריו של אחד מגדולי סופרינו, יצחק שמי, בן דורם של בארון, ברנר, שטיינברג ועגנון. מופיעים בו גם מספר מאמרים בעלי ערך ואחרית דבר ארוכה ונפלאה, שנכתבה על ידי פרופ' יגאל שוורץ וד"ר צרניק וכותרתה מסקרנת ומצמררת: "יד ענקים זדונה ובוטחת", ציטוט משיר ידוע של המשוררת רחל.

שמו של יצחק שמי אינו ידוע ברבים ואף לא בקרב קוראי ספרות מובהקים. מעטים נחשפו ליצירתו, אם כי שתיים מיצירותיו, "הבריחה" ו"עקרה", הוכנסו בעבר לתוכנית הלימודים בבתי ספר דתיים. אני תוהה אם יש מורה שמלמד אותן היום. אין ספק שהפער הבלתי נסבל בין גדולה ספרותית לבין התקבלות מכאיב לסופר ולאוהדיו. והכאב אכן ניכר גם בדבריהם של שוורץ וצרניק, שמגוללים את הנסיבות הספרותיות והחברתיות שגרמו להדרת סופר גדול. הספר יצא בסדרת "רטרו" ומכון "הקשרים" לחקר הספרות של אוניברסיטת בן-גוריון. פרסומו לא היה פשוט כלל, ואישים שונים חברו בהפקתו.

‭‬יצחק‭ ‬שמי ‭, ‬1949 צילום: סלים‭ ‬תמרי

‭‬יצחק‭ ‬שמי ‭, ‬1949 צילום: סלים‭ ‬תמרי

ציונות אוהדת ערביות

יצחק שמי היה יליד חברון, בן למשפחה ספרדית מכובדת. אביו עלה ארצה מדמשק ו"שמי" פירושו דמשקאי. מילדותו דיבר עברית, ערבית ולדינו, ובהמשך חייו רכש שפות נוספות. הוא למד בתלמוד תורה ובישיבה ורכש גם ידע בקבלה. בבחרותו פנה לכיוון של השכלה מערבית. הוא היה מורה, סופר ועיתונאי. בנו היחיד, בן 98 כיום, עדיין בחיים. חייו של שמי היו קשים ועצובים. מלבד מצוקותיו כסופר, הוא התאלמן מנשותיו, סבל מהתקפי דיכאון וממחלת ריאות, ונפטר טרם זמנו בסביבות גיל שישים.

את עולמו התרבותי של שמי אפשר לדמות לפסיפס רב צבעים וגוונים. הוא היה בן בית בכמה תרבויות: הכיר מקרוב מאוד את אורח החיים הערבי ואף את הספרות הערבית. קיבל חינוך יהודי שורשי. רכש בקיאות עצומה בספרות אירופה והושפע ממנה. כתב סיפורת מודרנית. הוא סופר יהודי שחלק מסיפוריו עוסקים בחיי הערבים, וסופרים ערבים מכובדים הוקירו אותו וראו בו סופר פלשתיני שכתב על החוויה הערבית. השקפת עולמו הציונית הייתה בעלת גוון מיוחד של אהדה לערביות ושאיפה לדו קיום. הוא היה רב-מוקדי ומחובר לעולמות רבים, כמתואר באחרית הדבר הנזכרת.

ואת האדם המורכב הזה ניסו מבקרי התקופה לדחוק לתוך גומחה של "מזרחיות" והתעלמו מהישגיו הפואטיים הגדולים או לא הבינו אותם. אפילו מבקר בן ימינו כגרשון שקד החמיץ את מהותו הפואטית של שמי ודחק אותו לאתניות נוסח בורלא. נראה שאטימות תרבותית ורוחנית, תלות בזרמי התקופה ואף חשבונות אישיים וקנאה עשויים לעוות את השיפוט האסתטי. ראוי לזכור שאפילו ביאליק הגדול דחה את גנסין, הסופר שהקדים את זמנו.

שמי הוא אמן התיאור הפרטני, ומיטיב לתאר מקומות ונופים, אך סיפוריו רלוונטיים ובוקעים מעבר למקומיות ולתקופה. סיפוריו פרושים על מרחב נושאים ומקומות וכולם מתארים מצבי קצה בעלי אופי דרמטי: קצר תקשורתי טרגי בין אב לבנותיו בסיפור של שיבה מאוחרת; בריחה ממשא של אשמה; בדידותו של קשיש ב"מושב זקנים"; נער חריג בכפר ערבי; סבל העקרות ונישואים בשנייה של הבעל; מתח בין נוצרים למוסלמים בכפר אירופי.

בסיפורו‭ ‬של‭ ‬שמי‭, ‬מנגינת‭ ‬החליל‭ ‬של‭ ‬רועה‭ ‬הצאן‭ ‬מתנפצת‭ ‬לאלפי‭ ‬רסיסים‭. ‬רועה‭ ‬צאן‭ ‬
 צילום: ‬אי‭.‬אפ‭.‬פי‭, ‬


בסיפורו‭ ‬של‭ ‬שמי‭, ‬מנגינת‭ ‬החליל‭ ‬של‭ ‬רועה‭ ‬הצאן‭ ‬מתנפצת‭ ‬לאלפי‭ ‬רסיסים‭. ‬רועה‭ ‬צאן‭ ‬
 צילום: ‬אי‭.‬אפ‭.‬פי‭, ‬

ג'ומעה האהבל

שמי הושפע מהריאליזם הצרפתי ומהנטורליזם נוסח אמיל זולה וכן ממחזותיו של איבסן, אך העומק המיוחד ביצירותיו נוצר על ידי המעוף הפיוטי של דימויים ומטפורות רבי דמיון ותעוזה, שמגיעים לעתים לדרגת סמלים. ניתן לחוש את ההשראה הרוחנית שעמדה ביסוד כתיבת הסיפורים האלה. ואדגים זאת במקצת על ידי "ג'ומעה אלהאבל" (ג'ומעה הטמבל) שהוא בעיניי הטוב בסיפוריו.

ג'ומעה נלד כחריג לאם ענייה בכפר עלוב ומראשית חייו היה מוקד לעלבונות וחוסר הבנה. אחרי ניסיונות כושלים לעבוד פה ושם מצא את תיקונו ברעיית צאן, ועדיין סבל מהצקות אכזריות של נערים, מעושק, מניצול ומבדידות, באין לו כסף למוהר. לא אקלקל את ההנאה הכאובה מהסיפור, אך אביא כדוגמה להבעה המטפורית-סמלית את התיאור של פקיעת המורסה השוכנת בבטנה של הפרדה החולה. התפוצצות ההופכת למטפורה לסבלו של ג'ומעה, שאף הוא מתפוצץ לעתים ומציג מחזות שיגעון נוסח דרווישים. גם מנגינת החליל מתנפצת לאלפי רסיסים.

אעיד על עצמי שקראתי את הסיפור בתחושה של השתאות עמוקה: מהיופי הפואטי, מהעומק הנפשי, מהארמזים המעניינים, מהביקורת החברתית שמובעת כאילו דרך אגב ולכן נוקבת יותר. אילו הייתי צריכה לציין את עשרת הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בסיפורת העברית של המאה העשרים, אין ספק שהייתי מכלילה ביניהם סיפור זה.

עיצוב נושא החריגות מזכיר מאוד את "שברירים" לדבורה בארון ואת "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" לא"ב יהושע. שלושת הסיפורים מאופיינים בעומק ויופי ובתיאורים מכמירי לב של עולם פנימי כאוב. בשלושת הסיפורים מובעת מחאה נגד דה-הומניזציה המכוונת כלפי מאותגרי אישיות. אך גדולתם לא רק במחאה, אלא בהצבת סימן שאלה מעל ההבחנות המקובלות על הנורמלי והאי נורמלי, ועיצוב החידתיות האנושית. כנראה שלא בכדי כתב יהושע דברי שבח יפים על גב כריכת הספר.

שקיעתה של דמשק

היצירה הנחשבת ביותר של שמי היא הנובלה "נקמת האבות", על רקע חיי הערבים בראשית המאה העשרים. הגיבור, איש חיובי ונדיב, בעל מניעים נאצלים אך גם נטייה עזה לגאווה ולחרון, נכשל בחטא חמור. יש בנובלה יסודות טרגיים במובן הקלאסי, כולל האסון הבלתי נמנע. הנובלה מזכירה את "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. אמנם הרקע, הדמויות וגם אורך היצירה שונים ביותר, אך הדמיון בין היצירות הוא בגורם הפנימי המעצב את העלילה, ובתיאור חוסר היכולת לברוח מתחושת החטא והאשמה. בשתי היצירות מתהווה העונש ממעמקי הנפש המתייסרת ומתגוללת בחטאה האיום.

"נקמת הדורות" היא נובלה מורכבת, שבחלקה הראשון בעל המרחב האפי הבולט היא נקראת כמו סיפור הווי, ובהמשכה הטרגיות הולכת ומשתלטת. יש בנובלה תיאורי חלומות, מהיפים ורבי ההבעה שקראתי, וגם משחק גאוני מטפורלי עם צבעי אדום ולבן וכן דימויי ציפורים. בכלליות ניתן לציין שבסיפור זה וגם באחרים המטפוריקה לקוחה משדה סמנטי שקשור לדמויות מבחינת סביבתן ואישיותן. הנובלה הזאת חוצה את גבולות הריאליזם אל עבר עולם פסיכולוגי שצבוע גם בגוונים מיסטיים, המשקפים את עולמה הדתי של הדמות.

מעניינים מאוד גם המאמרים הכתובים ביד בוטחת וביכולת אנליטית מרשימה, ביניהם תיאור כמעט סוציולוגי של דמשק והקהילה היהודית השוקעת, אי שם בראשית המאה, בעולם שריקבונו של השלטון התורכי ניכר בו מאוד. המאמר שנכתב לפני למעלה ממאה שנים עדיין רענן ומרתק, ויד הזמן לא נגעה בו, למרות שתוכנו האקטואלי אז הפך בינתיים להיסטוריה.

 כתיבתו העיתונאית של שמי משקפת דמות של אינטלקטואל חריף בעל עין בוחנת. כתיבתו הספרותית ממצבת אותו בין טובי הסופרים. יבורכו עורכי הספר ומפיקיו על חשיפת אוצר ספרותי שהסתתר בתהום הנשייה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ט כסלו תשע"ו, 11.12.2015

פורסם ב-12 בדצמבר 2015,ב-גיליון מקץ תשע"ו - 957, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: