תזזית שלנו | אלחנן ניר

לזכרו של אמיר גוטפרוינד

בחמש השנים האחרונות היינו בקשר. הקשר היה בעיקר סביב החגים, אז הייתי מבקש ממנו, בסוג של מנהג, סיפור משלו למוסף הזה. זה הגיע למצב שהוא אפילו כתב לי פעם כי הפכתי להיות אצלו "אחד הסימנים המבשרים על בוא אחד החגים…".

אבל הקשר נמשך גם מעבר לחגים. היינו מדברים והוא היה מספר קצת על עצמו, על חייו המורכבים, על הכתיבה, על הקריאה (ברונו שולץ שוב ושוב) ועל הנוף הגלילי שמקיף אותו. אבל בעיקר היה מנצל את חרכי הדיבור כדי לספר שפגש כותב או כותבת צעירה, ששם לב לכתיבה שלהם, ובעדינות מציע שנפרסם אותם במוסף. הקוראים יתמוגגו, היה מוסיף. וזאת כנראה תמצית האיש הזה – האנושיות, הדאגה לזולת והמגע הפשוט והטבעי עם האחר וכמובן הישירות והאירוניה העצמית העמוקה.

ובין לבין גם סיפר על מחלתה של נטע, אשתו, ואחר כך סיפר בישירות על פטירתה. וכעבור כמה שבועות מפטירתה כתב לי שהוא "בעיקר מטפל בשלושת ילדיי ומשתדל לעבור איתם את כל הקשיים. לא הייתי יכול לקוות למצב טוב יותר מזה שהם נמצאים בו, ושרק יישאר כך. מבחינת יצירה משום מה אני פורה מאוד. חוץ מעריכת הספר החדש שלי וכתיבה לטלוויזיה, מרצה, כותב מאמרים מדי פעם ועוד ועוד. תזזית ממש".

סיפור

הוא התחתן פעם נוספת. ובקיץ האחרון כתב לי, באיזו מין אגביות, שגם הוא חולה באותה מחלה "ארורה" שבה נטע חלתה, אבל טרח וציין כי הוא ממשיך הכול כרגיל, במקביל לטיפולים. והצעתי לו שנלמד לרפואתו וכתב לי בהתרגשות את שמו ושם אמו ובדק מפעם לפעם אם אכן אנחנו ממשיכים ללמוד לרפואתו. ולקראת ראש השנה האחרון שמח להשתתף בפרויקט שעשינו במוסף ובו ביקשנו מכותבים שונים שיכתבו על פס הקול המלווה אותם בימים הנוראים. אמיר בחר לכתוב על "ונתנה תוקף" בלחן של יאיר רוזנבלום (ותקראו את המילים האלו לאט, כי בעיני יש בהן ייצוג לכתיבתו כולה שתמיד נשם בה איזה הד של היסטוריה ארוכה):

אני זוכר את הפעם הראשונה בה הקשבתי לפיוט הזה בביצועו של חנוך אלבלק. איך אפשר לתאר במילים את שהרגשתי? כל מה שחוויתי באופן עמום בילדותי, שיחות המבוגרים, ההתנהגות של חלק מהם, הניסיון למצוא תשובות וכיוונים חדשים שייתנו מזור לנפשם של הלוחמים ושל מי ששהה בעורף, למוד מלחמות קודמות והיסטוריה יהודית עתיקהכל מה שהיה עקיף ועמום ובלתי ברור בשנות התבגרותי לפתע הסעיר את נפשי, לפתע היה כה ברור ומכאיב. ובאופן מוזרגם אופטימי ומחזק. כאילו הצליח יאיר רוזנבלום לחבור אל הפייטן הקדום ולחבר בנפש שלי באופן חד פעמי את הגורל האנושי ואת הגורל היהודי עם הגורל הישראלי. לבית הכנסת אני מתגנב לפעמים בימים הנוראים, אתאיסט שכמוני, להקשיב ל"ונתנה תוקף", בביצועים מקומיים, פשוטים ומרשימים הרבה פחות מאלה של אלבלק. ומתרגש עד בלי די.

ומאז ראש השנה תקשרנו אך מעט ורק התפללתי שלא יכבה נרו. שימשיך. לכתוב ולשמוח ולחיות ולגדל את ילדיו.   כעת פרסמנו שוב את אחד הסיפורים שלו שפורסם במוסף זה בעבר. מעט זיכרון לאיש ולכותב הנפלא הזה.

אלחנן ניר

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ב כסלו תשע"ו, 4.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2015, ב-גיליון וישב תשע"ו - 956 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: