כשצלם (אלוהים) הופך לפסל | דוב ברקוביץ

איסור עשיית פסל לא נועד לחנוק את האמנות אלא למנוע מהאדם להפוך את עצמו לישות חסרת תנועה והתחדשות. מסע למדני–קיומי מפריך כמה אמונות קדומות 

כאשר התחלתי ללוות את התהליך המרתק של התהוות היצירה האמנותית החופשית בציבור הדתי, נפגשתי לא פעם עם אמירה שהייתה מעין עיקר אמונה בכל הקשור לתחומי האמנות הפיגורטיבית: בתרבות היהודית קיימת רתיעה עמוקה מציור ובמיוחד מפיסול. רתיעה זו יונקת מהדיבר השני בעשרת הדיברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת" (שמות כ, ד). להפתעתי, ככל שניסיתי לתהות על קביעה זו מתוך עיון בסוגיות התלמוד המפרשות את איסור "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם…", פחות ופחות הצלחתי למצוא בסיס לטענה.

בעבודה מקורית ומעמיקה של כרמל קוניקוף – The Second Commandment and It‘s Interpretation in the Art of Ancient Israel – שהתפרסמה 
ב–Imprimerie du Journal de Genève בשנת 1973, נמצא תיאור מקיף של ההיסטוריה ההגותית, הארכיאולוגית ובמיוחד האמנותית של סוגיה זו. מתברר שבניגוד לציפיות, ככל שהלכו והתגלו בתי כנסיות מתקופת המשנה ובעיקר מתקופת התלמוד בארץ ישראל ובסביבתה, הצטיירו בתי כנסיות אלו כמוקדים של ביטויים אמנותיים. אכן, רבים מאיתנו מכירים את האמנות המרהיבה בבתי הכנסת שבבית אלפא, בנערן שעל יד יריחו ובדורא אירופוס שבעבר הירדן.

קוניקוף מביאה את דעותיהם של חוקרי האמנות היהודית הקדומה, שלפיהן יצירות אלו היו של יהודים שלא היו כפופים להוראת החכמים. בניתוח שיטתי ומזהיר קוניקוף מבקרת עמדה זו, בעיקר מתוך ציטוטים מהתלמוד עצמו. למשל: "ביומוי דרבי יוחנן שרון ציירין על כותלא, ולא מחי בידייהו" (בימי רבי יוחנן החלו לצייר על הכתלים של בתי הכנסת, ולא מחו החכמים על כך; ירושלמי עבודה זרה יט, ב).

בעבודתו של דוד קוטלר, האמנות והדת, מובאות דוגמאות חשובות נוספות לציור ולעיצוב תלת ממדי בתקופת התלמוד. קוטלר מסכם סוגיה זו במילים אלו: "הליברליות כלפי הציור הצטמצמה להלכה, כשהעבודה זרה הרחיבה את השימוש בציור דווקא לפולחניה השונים. הדבר קרה בתקופה הרבה יותר מאוחרת". הווה אומר: צמצום היצירה הפיגורטיבית בלט יותר ויותר עם עליית השלטון הנוצרי והמוסלמי. בארצות נוצריות, כמעט כל היצירה האמנותית נתנה ביטוי לאמונות ולדעות של הנצרות והכנסייה, מה שהביא לרתיעה טבעית בקרב היהודים מלעסוק בכך. גם בארצות האסלאם תפס היהודי מרחק במיוחד מפיסול כדי שלא לפגוע ברגישויות של הסביבה הדתית שאסרה יצירה שכזו מכול וכול.

לא‭ ‬כל‭ ‬פסל‭ ‬אדם‭ ‬מהווה‭ ‬חפץ‭ ‬של‭ ‬עבודה‭ ‬זרה‭. ‬פסלי‭ ‬נשיאי‭ ‬ישראל‭ ‬בגן‭ ‬משכן‭ ‬הנשיא‭, ‬ירושלים‭ ‬2014 צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

לא‭ ‬כל‭ ‬פסל‭ ‬אדם‭ ‬מהווה‭ ‬חפץ‭ ‬של‭ ‬עבודה‭ ‬זרה‭. ‬פסלי‭ ‬נשיאי‭ ‬ישראל‭ ‬בגן‭ ‬משכן‭ ‬הנשיא‭, ‬ירושלים‭ ‬2014
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

מן הטבע אל האדם

בימי המקדש הראשון קראו נביאי ישראל לעם להסיר כל ביטוי של עבודת אלילים מתוכו ואף לעקור מנפשו את עצם הפיתוי האלילי. תרבויות פולחן אלו התמקדו בחִיות הבריאה שהתגלתה בעוצמות טבע ראשוניות בשמים ובארץ – הרעם, הברק, הגשם והרוח, תנועת גרמי השמים, וכן הפוריות – באדם, בבהמה, בצומח ובאדמה.

שרידי אמונות אלו התקיימו עד תקופת התלמוד, בעיקר בארץ ישראל. אלא שבתקופת המשנה עיקרה של ההתמודדות עם התרבות הפגאנית היה ב"פולחן הקיסר" שהתקיים בכל פינות האימפריה הרומית. פסלים בדמות הקיסר השולט הועמדו בכיכר המרכזית בעיירה, שבה התקיימה פעילות המסחר, ולפני בניינים ציבוריים. הזיהוי בין השליט העליון לבין הא–ל מוכר בכל התרבויות האליליות הקדומות. אלא שהפולחן הרומאי חידש תובנה בעלת השפעה עמוקה על תרבות האדם: האדרת דמות האדם מצד עצמה.

הרומאים קבעו שישנה אצילות אימננטית באדם אשר מתגלמת בדמות השליט בעולם המתורבת הידוע בתקופתו. במובן העמוק, פולחן זה, בניגוד לאלילות "הפרימיטיבית", היה אנתרופוצנטרי ובמידה מסוימת אף הומניסטי ורציונלי. הישגי האימפריה בתחומי הבריאות, התחבורה, היצירה האמנותית, האדריכלות והטכנולוגיה הוכיחו זאת. אך חכמי ישראל ראו בשורש תרבות זו עבודה זרה לכל דבר, ששורשה פולחן האדם.

על רקע זה נכתב במשנה (עבודה זרה, ג, א):

כל הצלמים [פסלי אדם] אסורין [בהנאה משום] שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו אסור אלא שיש בידו מקל או ציפור או כדור; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שיש בידו כל דבר.

לא כל פסל אדם, אף שהוא מוצב במקום מרכזי, מהווה חפץ של עבודה זרה. לפי חכמים, פסל אדם המחזיק מקל (שרביט), ציפור (הנשר הרומי) או כדור (הארץ!) מסמל אדם אשר בידו שלטון ומלכות, שכן כבוד האדם כא–לוה על פי הרומאים התגלם ביכולתו לכבוש ולשלוט. לעומת זאת, רשב"ג הבין שהפסל הוא רק הדמיה של מושג מופשט. על כן הפסל המגלם את יסוד השלטון איננו חייב לשדר זאת באופן מוחשי ופיזי בשפה ויזואלית של "פלקט" או "פוסטר". עצם ההפשטה של מציאות השלטון על ידי דבר מה המוחזק ביד השליט הוא המאדיר את כוח האדם המתבטא בשלטון.

שיטתו של רבי מאיר, שבה בחר רבי לפתוח את המשנה, מסיטה את מוקד האלילות מהטמון בגוף הפסל אל תודעת העובדים אותו. מה שגורם להפיכת חפץ מפוסל ל"צלם" הוא אופן ההתייחסות של בני אדם אליו. אם היה יום בשנה שנקבע לעבודת הפסל, הרי שהוא קובע את היותו "אליל".

הגמרא מחדדת קריטריון זה מתוך חידוד התפקידים השונים של הפסלים. כלומר, ההמשגה שהפסל מייצג נקבעת על ידי הקשר האנושי שבו הועמד, ותפקידו שם. על רקע זה גובשה ההבחנה בין פסלים שעוצבו לשם פולחן לבין פסלים שעוצבו לשם "נוי", בלשון הגמרא, או למטרה פוליטית. ועוד, החכם רבה העמיד במרכז הדיון את שאלת התודעה התרבותית, במיוחד ההקשר הדמוגרפי שבו הפסל מתקיים. יש להבחין בין חברה עירונית שבה מוכרים פסלי נוי לרוב לבין חברה כפרית שאינה רגישה להבחנות הללו, ובה יש להחמיר לגבי מהותו ותפקידו של הפסל.

הורג את הצלם החי

לדיון התלמודי משמעות מכוננת לגבי הבנת מקומה של אמנות חופשית בתרבות ישראל, כמו גם יחסה של האמונה היהודית לחומר. במובן המכונן של עיצוב תודעה תרבותית, מהממצאים הארכיאולוגיים ומהנאמר בתלמוד נראה בעליל שאין ליהדות כתרבות יוצרת בעיה עקרונית עם יצירה בחומר. החומר הוא חלק מהבריאה הא–לוהית. כלשון סיפור הבריאה במקרא, הוא "טוב".

הבירור התלמודי בעניין היצירה האמנותית  מתמקד במקום אחר: מה עושה האדם עם החומר, את מה מעצב הוא ממנו כביטוי חיוני לנפשו ולדעתו? וכשורש לשאלות אלה: מיהו האדם היוצר? שאלות אלו הן שהביאו את רבי לנסח את פתיחת המשנה שציטטנו במילים "כל הצלמים" ולא "כל הפסלים". במילים אלו הוא שיקף תובנת עומק בהבנת חכמי התלמוד את שאלת האדם היוצר, שאלת מהותו של האדם הנברא ב"צלם".

על רקע זה ההתמודדות של חכמי התלמוד עם תרבות ששאפה להדר את דמות האדם על ידי העמדת צלמו של הקיסר בפסל לא הייתה רק בשל החלפת ה' אלוהי ישראל באלוהים אחרים. הפיכת האדם למעין אליל פגעה בעיקר ב"צלם" עצמו, כלומר באדם הברוא בצלמו של אלוהים. שהרי הצלם של הקיסר קיבע אותו בצורה אחת ויחידה, וכך ביקש להנציח אותו כביכול. אך מי שבשורשו ניצוץ אלוהי, דרכו בעולם היא לצמוח, להתהוות, ללכת מדרגה לדרגה עד בלי די.

כדי לחדד תובנה זו מעמיד התלמוד סדרה של פירושים לפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, יט), שבאבם מהפכה ממשית ביחס ליסוד של "עבודה זרה" בהקשר של יצירה אמנותית. מילת המפתח בבירור הפסוק היא המילה "אתי" – כלומר, חפץ המבקש לגלם את מציאות ה', הגם שלא מדובר באביזר שנעבד כלל ועיקר.

התלמוד מעצב (עבודה זרה מג) היררכיה ברורה של עצמים אשר מגלמים את האצלת הופעת הבורא ביש הנברא במסגרת האיסור של "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי": הכלים שבבית המקדש, עצמי השמים (חמה, לבנה, כוכבים ומזלות), "המרכבה" (כפי שהיא מתוארת בספר יחזקאל פרק א), אופנים (שרפים, חיות הקודש ומלאכי השרת), והעיקר לענייננו – פרצוף האדם.

סדר עצמים זה משרטט דרגה אחרי דרגה את אופני ההאצלה האלוהית בבריאה. על רקע זה השאלה המרתקת העומדת בתשתית העיון התלמודי מתמקדת בצורך הפנימי של האדם היוצר לתת להוויות שבנפשו המחשה ומימוש, להפוך חלום שבנפש למציאות "בת קיימא" בחומר. נדבך חיוני במיוחד בחלום זה המוטמע בנפש האדם הוא עיצוב גוף האדם, ובמיוחד פרצופו. בדיון התלמודי, גוף האדם ופרצופו מצטיירים כרפרזנטציה שחקק הבורא עצמו בחומר, דבר מה חידתי ופלאי של האצלת קיומו.

"פסל" זה, "צלם" זה, העשוי מחומר, אף פעם אינו סטטי; הוא תמיד חי. על כן הוא מגלם ביש הנברא – יותר מכלי המקדש, מעצמי השמים, מדמויות המרכבה ומהמלאכים – את האצלת האלוהות. אך בעיצוב חומר על ידי האדם כרפליקה של גוף האדם ופרצופו, דבר פלאי זה אינו יכול להתקיים. וכי אפשר להפוך את צלמו ודמותו של הבורא לתמונת נפשו של אדם אחד או של תרבות אחת? וכי אפשר להפכו לחומר סטטי, לא צומח, לא משתנה, לא מתהווה, כאילו הוא ויוצרו חיים לעולמים?! הרי זה עיקרו של האיסור של "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" – הניסיון "ההרואי", אך הנידון לכישלון, של תרבות האדם לעצב דבר מה נצחי מחומר היש הנברא כביטוי לאמונה ראויה.

*

מרתקת היא העובדה שבאמנות המודרנית קיימת מגמה ברורה לפסל דמויות אדם כאשר הפסל שובר את קווי צורתו. מגמה זו משקפת מהלך תרבותי של ביקורת כלפי האדרת האדם וכוחותיו, מה שהביא אמנות זו לעתים להבעת פסימיות ואף להבלטת הרובד הטראגי והאבסורד של האדם ושל רוחו.

מציאות תרבותית זו מהווה אתגר רוחני–קיומי הפוך מזה של חכמי התלמוד באימפריה הרומית: העמדת כבודו של האדם שנברא בצלם אלוהים לעומת ביטול כל שמץ של כבוד זה. לשון אחרת: נתינת ביטוי חופשי בחומר לרוח האדם, אך מתוך עמדה קיומית של ענוותנות. יצירה המתהווה מתוך הבעת נפשו הסגולית של אדם אחד, יצור סגולי שלא היה ולא יהיה כמותו, המבקש לתת מידה מסוימת של קיימות לשורשים הנפולים והאציליים של יצור בעל צמצום הנברא ב"צלם".

הרב דוב ברקוביץ הוא ראש בית אב ומחבר סדרת "הדף הקיומי" הרואה אור בהוצאת קורן–מגיד

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ב כסלו תשע"ו, 4.12.2015

פורסם ב-5 בדצמבר 2015,ב-גיליון וישב תשע"ו - 956. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: