הגאולה שלפני הגלות | הרב חיים דרוקמן

במבט פשוט נראה מעשה יהודה ותמר נטע זר בסיפור ירידת בני יעקב מצרימה. הסמיכות למכירת יוסף חושפת את המניע הנסתר המגלגל את האירועים

מפרשת השבוע ועד לסוף החומש מובא סיפור ירידת בני יעקב מצרימה, בעקבות מכירת יוסף. אחר שיוסף מורד למצרים מופיע סיפורם של יהודה ותמר. במבט ראשון סיפור זה אינו קשור כלל לנושא המרכזי, של גלגולי יוסף, ועל כן לא מובן מדוע הובא כאן. שאלה זו הועלתה על ידי רש"י (בראשית לח, א): "למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף?".

וישב

מידה כנגד מידה

כדי לענות על כך, נזכיר את השתלשלות האירועים עד כה. יוסף מחפש אחר אחיו במצוות אביו. כשלבסוף הוא מוצא אותם הם מתנכלים להמיתו. ראובן מצליח לשכנע את שאר האחים להשליך את יוסף לאחד הבורות במקום להורגו. לאחר מכן מעלה יהודה הצעה אחרת – למכור את יוסף לאורחת ישמעאלים שעברה במקום. הצעתו מתקבלת, והישמעאלים מורידים אותו מצרימה. האחים מראים ליעקב את כתונת יוסף הקרועה והספוגה בדם, והוא מבין מעצמו שיוסף נטרף על ידי חיה רעה. יעקב מתאבל על בנו וממאן לקבל תנחומים. לאחר מכן מובא סיפור יהודה.

רש"י מסביר שסמיכות הסיפורים קשורה לאבלו של יעקב ולפתיחת סיפור יהודה: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח, א). אחרי שהאחים ראו עד כמה אביהם שרוי ביגון, הם הצטערו על מכירת יוסף והאשימו את יהודה שלא מנע זאת מהם: "ללמד שהורידוהו אחיו (= ליהודה) מגדולתו. כשראו בצרת אביהם, אמרו: 'אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך!'". סיפור יהודה נפתח בכך שיהודה יורד מאת אחיו; כלומר, עד אותה שעה הוא נחשב למנהיג האחים, ובעקבות מכירת יוסף ואבל יעקב יחס הכבוד אליו פחת.

הדברים מופיעים במדרש (תנחומא בובר וישב, ח) ביתר הרחבה. שם מובא שיהודה מתפלא מדוע מאשימים אותו, שהרי אילולא הוא הם היו משאירים אותו לגווע בבור. אולם האחים עונים שכשם שהקשיבו להצעתו למכור את יוסף, כך היו מקשיבים גם אם היה מציע להשיבו לאביו. על כן הורידוהו מגדולתו. לפי זה, סיפור יהודה הובא כאן כדי ללמד שסיפור זה התחיל מכך שאחיו הורידוהו מגדולתו בעקבות מכירת יוסף.

כיוון אחר עולה במדרש (בראשית רבה פה, ב) בשם רבי יוחנן, העומד על מוטיב החוזר בשני הסיפורים. האחים הראו לאביהם את כתונת יוסף ואמרו לו: "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב); וכשתמר הייתה בדרך להישרף אחר שהתגלה שהרתה לזנונים היא שולחת ליהודה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה… הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (שם לח, כה). המוטיב "הַכֶּר נָא" חוזר על עצמו, ולא היינו מבחינים בכך אם הסיפורים לא היו סמוכים.

בהמשך מברר רבי יוחנן את משמעות הדבר: "אמר לו הקב"ה ליהודה: 'אתה אמרת לאביך 'הכר נא' – חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'!". מתוך הסמיכות בין הסיפורים, ובעזרת הביטוי המופיע בשניהם, אנו לומדים כי יש צדק בעולם, יש מידה כנגד מידה. העולם אינו הפקר. ה' גומל ליהודה על מכירת יוסף בבושה שהייתה לו בסיפור תמר.

מבט לרחוק

תמר עשתה מה שעשתה, אחר שנאמר לה שיהודה הולך לגוז צאנו. הרמב"ן מעלה כמה הצעות על דרך הפשט כיצד הדבר נודע לה, אך חז"ל (מדרש הגדול בראשית לח, יא) כותבים על דרך הדרש שידיעה זו הגיעה לתמר ב"רוח הקודש". משמעות הדבר היא שהייתה כאן השגחה אלוהית. מאחורי כל הגורמים האנושיים בסיפור היה זה ה' שדאג לגלגל את המעשה כולו.

אומרים חז"ל (בראשית רבה פה, א):

שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסקבורא אורו של מלך המשיח.

כל אחד מהמשתתפים בסיפור היה טרוד ועסוק בענייניו האישיים. אך גם הקב"ה היה "עסוק" – "בורא אורו של מלך המשיח". ה' הוא שדאג שיהודה ותמר ייפגשו וייוולד מהם פרץ, אשר ממנו עתיד לצאת דוד המלך (רות ד, יח‑כב), וממנו מלך המשיח.

מתוך התפיסה שסיפור יהודה ותמר הוא ראשית צמיחת הגאולה על ידי משיח בן דוד, אומר המדרש: "קודם שלא נולד משעבד הראשון, נולד גואל האחרון: 'וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה…' – מה כתיב למעלה מן העניין? – 'וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם'". הרי לנו הסבר נוסף לסמיכות הסיפורים: עוד לפני שיוסף החל את מסעו במצרים, ועוד לפני עלייתו לגדולה, שהייתה כרטיס הירידה של בני ישראל מצרימה, שסופה שעבוד ראשון, כבר החל ה' לעסוק בהכנות ליצירת הגאולה האחרונה. במעשה יהודה ותמר זרע ה' את זרעי הגאולה – הולדת פרץ, שממנו עתיד לצאת הגואל האחרון.

נמצאנו למדים שאמנם בעין אנושית הסיפורים לא נראים קשורים זה לזה, אך מבט עמוק, המפענח את הסמיכות ביניהם, מגלה שישנה כאן השגחה אלוהית הבוחנת את המציאות כולה בהסתכלות של אלפי שנים, ומכוונת את ההיסטוריה מתחילתה ועד סופה לכיוון תכליתה. בעוד שכל השותפים היו עסוקים בצערם ובענייניהם, ה' חשב קדימה, ותכנן את הגאולה העתידה לבא.

מִי פָעַל וְעָשָׂה? – קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ. אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא (ישעיהו מא, ד). 

הרב חיים דרוקמן הוא ראש ישיבת "אור עציון" ויו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ב כסלו תשע"ו, 4.12.2015

פורסמה ב-5 בדצמבר 2015, ב-גיליון וישב תשע"ו - 956 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: