אני, את והנרות | חננאל רוס

למרות שההלכה מאפשרת לאישה להדליק נרות חנוכה לעצמה, יש משמעות מיוחדת להדלקה המשותפת עם הבעל. בשורת גאולה לבדידות הקיומית 

בלבו של חורף מבודֵד ומכנס ניצב חג החנוכה. הדלקת הנרות מחברת בין שוכני הבתים להולכי הרחובות, זורה הבהובים של פנייה ביתית אל החלל הציבורי. החושך הלילי תוחם כל אחד ואחת, מדגיש את קווי המתאר החתוכים של כל עצם; מנכיח את ארבע האמות הסובבות כל אדם והולכות איתו ורק איתו.

בעולם התקשורתי של ימינו, מיטשטש הפער בין הפרטי והציבורי. האפשרות לצפות ולהתעדכן במאורעות היומיומיים מחברת בין קצוות תבל והופכת את המקומי לאוניברסלי. אלא שהעלמת המחיצות המבדילות בין רחוקים עלולה להשכיח את המחיצה הראשונית ביותר, שאותה לא ניתן להסיר; הפער בין האני לאתה לעולם עומד. כמה שלא ננסה לדעת, לראות, להקשיב ולהתעניין – האדם האחר ייוותר במידת מה לעולם לא–ידוע, מפתיע ולכן גם מפעים:

ויש באנשים כבוד; בדידות; פער שמפריד אפילו בין בעל לאישה; ומוכרחים לכבד את זהואי אפשר לוותר על זה או לגזול את זה מבן הזוג, בניגוד לרצונו, מבלי לאבד את העצמאות האישית (וירג'יניה וולף, גברת דאלוויי, עמ' 134–135).

את הבדידות האנושית אפשר לגזול רק באופן חיצוני – לא להבחין בה מבחוץ ולא להתיר לה להתבטא במילים. הקב"ה הוא יחיד בעולמו – חסר זוג, והאדם נברא בצלמו – יחידי, אלא שהאדם זכה לצאת מהלא–טוב של הבדידות, וניתנה לו חוה – שיחד איתה יוכל להיגאל. אך צלם האלוהים עודנו טבוע בו, והבדידות עדיין נסוכה בעצמותיו.

בזוגיות חשוב לתת לזוג מקום ולא לשלול ממנו את הזכות להביא את עצמו למערכת היחסים. עם זאת, אין לטעות ולחשוב כי תיתכן מציאות שבה הזוג מאבד את בדידותו לחלוטין. המרחק הזה נשמר. לא פעם אנו סובלים מקיומו המתמיד, בקצוות שבהם הננו לבד, לא מובנים וחסרי עימדיוּת. הדברים מתחברים לשאלה כיצד להדליק את נרות החנוכה: האם לעשות זאת כזוג בהדלקת חנוכייה אחת, או שמא עדיף שהוא ידליק והיא תדליק, ומאליו יעלה אור גדול ואישי יותר. נרות החנוכה מזמנים אפשרות לבחור איזה מן הצדדים נבקש להדגיש כזוג – את העצמאות הבודדה, או את השיתופיות שעלולה לטשטש.

שני‭ ‬המאורות‭ ‬מסוגלים‭ ‬להתלכד‭ ‬ולא‭ ‬להאפיל‭ ‬זה‭ ‬על‭ ‬זו‭. ‬הדלקת‭ ‬נרות‭ ‬חנוכה‭ ‬בנחלאות‭, ‬ירושלים‭ ‬2014‭ ‬ צילום‭: ‬הדס‭ ‬פרוש‭, ‬פלאש‭ ‬90

שני‭ ‬המאורות‭ ‬מסוגלים‭ ‬להתלכד‭ ‬ולא‭ ‬להאפיל‭ ‬זה‭ ‬על‭ ‬זו‭. ‬הדלקת‭ ‬נרות‭ ‬חנוכה‭ ‬בנחלאות‭, ‬ירושלים‭ ‬2014‭ ‬
צילום‭: ‬הדס‭ ‬פרוש‭, ‬פלאש‭ ‬90

זכות היא לייצג

"שלוחו של אדם כמותו" הוא כלל הלכתי הנוגע לתחומים רבים, וגם לשאלת היכולת של אדם להיות שותף במקומו של חברו. משמעותו היא שיש ביד חלק מבני האדם יכולת לייצג אחרים בתחומים מסוימים של החיים. כך, למשל, אחד יכול לתת צדקה בשם האחר.

ואולם, לא כל אחד רשאי לייצג אחרים. המשנה  קובעת (ראש השנה ג, ח): "זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר – אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". רק מי ששייך לקהילה המחויבת בדבר מה – יכול לייצג את שאר חברי הקהילה. לכן, למשל, גוי אינו יכול להיות שליח בדבר הקשור למצוות שבהן הוא אינו מצווה. כדי שתתקיים האפשרות למנות שליח מייצג, מוכרח להיות בסיס משותף.

לדיני שליחות מגבלות נוספות ופשוט כי השליח אינו מחליף את המשלח באופן מלא, אך עצם קיומו של דין שכזה – המכיר בנציגו של האדם למול האלוהים – אינו מובן מאליו. ברירת המחדל היא שכשם שהאדם יעמוד לדין על מעשיו באופן אישי, כך גם עליו לעשות אותם בעצמו. המשותף בין בני האדם מאפשר להם לייצג זה את זה, באופן מוגבל. כך גם ברית הנישואין פותחת פתח לעשייה הנחשבת עבור בן הזוג כאילו עשאה.

בחנוכה הנרות צריכים להיות מובחנים זה מזה, ולא להתמזג ולהיראות מבחוץ כמין אבוקה רחבה (שולחן ערוך אורח חיים, תרעא, ד). הדיוק האישי של כל נר צריך להישמר. הנרות מבקשים לפרסם את הנס – לגשת אל המתבונן ולגעת בו. כדי לדייק נדרשת קטנוּת מסוימת, משהו שמסוגל לרכון ולגשת; ומנגד – להיות גם הוא נגיש ואפשרי למגע. נרות החנוכייה מאירים יחד, אך העובדה שיש בה נר ועוד נר מושכת את העין ומזמינה רגע נוסף של תשומת לב. החנוכייה מקיימת בו זמנית את הנרות הפרטיים ואת האור הכללי שהם מפיצים יחד.

הנרות מייצגים גם את בני הבית, שלפי מסורת אשכנז – נוהגים שכל אחד ואחת מדליקים חנוכייה. והחנוכיות יחד מאירות גם כפרטיות וגם ככלל. אך יוצא דופן אחד בולט לעין. לרוב גם בבתים שבהם כל בני הבית מדליקים נרות – רק אחד מבני הזוג מדליק: "יש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק" (רמ"א על שו"ע או"ח, תרעא, ב); ומעיר המשנה ברורה – "לבד מאשתו דהיא כגופו".

הברית הכרותה בין האיש והאישה ממזגת אותם זה בזו באופן ייחודי. משעת הנישואין הם חיים בקיום קרוב שיש לו השלכות מובְנות. נכון שכמעט מכל בחינה הם אינם הופכים לישות אחת, אך גם לא ניתן להתעלם מהקרבה שנוצרה. מקורו של דין אשתו כגופו הוא בדיני עדות, ועל פיו אם אסור לאדם להעיד על רעהו בשל קרבת משפחה – גם על אשת רעהו אסור לו להעיד, ולהפך (סנהדרין כח, ב).

אל הכלל המזהה כי "אשתו כגופו" ניתן להתייחס כאל קביעה אונטולוגית–ממשית שאין אפשרות להימלט ממנה, או לראות אותה כאפשרות הפתוחה בפני הזוג – העשויים להיחשב כגופו של האחר אם ירצו בכך. אם האישה והאיש מתלכדים במידה מסוימת, אז אם היא תדליק נרות – הוא לא יוכל להדליק בברכה מפני שלמעשה הוא כבר הדליק; ואם זה עניין התלוי בבחירה– האיש יכול להוציא את האישה ידי חובה ולהפך, אך כמובן ששניהם רשאים להדליק.

בדיני עדות, המיזוג של האיש והאישה הוא ממשי ולא ניתן לבחירתנו. אולם בהלכות החנוכה אין הדבר כך. בזכות העובדה שגם הנשים "היו באותו הנס" (שבת כג, א) הן מחויבות בהדלקה ויכולות לבחור האם להדליק בעצמן, כפי שלמשל מביא המשנה ברורה: "אשה אינה צריכה להדליק … ואם רוצות להדליק – מברכות" (או"ח תרעה, ט). פשוט למדי כי בני הזוג רשאים להדליק בנפרד, ולמרות האפשרות שיהיה "הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד" (תרומת הדשן קא), המשנה ברורה בחר לראות את בני הזוג כאחד.

הבדידות שפגה

אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך (חולין ס, ב).

המחשבה כי שני מלכים מתמודדים על עמדה אחת מובילה באופן בלתי–נמנע למסקנה כי יש לסלק את אחד המתמודדים. בהקשר של נרות החנוכה, ברור כי הבחירה שאחד מבני הזוג ידליק את הנרות אינה מבוססת על הנחה דומה, מפני ששניהם רשאים להדליק ואור החנוכייה האחת לא יפגום בשנייה. ולכאורה בחג שעניינו הרביית אור, מדוע שלא ידליקו שני בני הזוג נרות נבדלים משל עצמם?

מימוש האפשרות שידליקו עליך מנכיח את העובדה שניתן לאחֵד ולרכוס בין בני הזוג, בין שני הגזרים שהושלכו לעולם שבו אין מזור מוחלט מהיות אחר. דווקא באמצעות המעשה שיש בו חיצוניות, יש יכולת להפיץ את המחובר. בדומה ליכולת של בני הזוג להפוך "לְבָשָׂר אֶחָד", כך גם בהדלקה יש מן המיזוג.

היכולת שידליקו עבורך מעידה על כך שיש לך מקום, ונתונה לך האפשרות להרפות רגע ולדעת כי מישהו יתפוס ויעשה זאת במקומך. הזכות להיווכח כי יש מקום שמכיל אותך מתוך בחירה היא אחת מאבני התשתית של הזוגיות. כשם שאנו מלמדים את הילדים על השותפות הזוגית כאשר במצב שבו אחד ההורים סירב לבקשה ההורה השני לא יחלוק עליו ("אם אמא אמרה 'לא' – אל תלך לשאול את אבא"), גם בחג החנוכה נפתחת הזדמנות להראות כי יש שני מאורות שמסוגלים להתלכד ולא להאפיל זה על זו או זו על זה.

בעולם שבו המושכל הראשון הוא הבדידות והזרות הכרוכה בה, האפשרות לתת ביטוי נוסף לשותפות הזוגית – בייחוד כאשר מדובר במצווה – מבורכת ורצויה. בזמן שכל ילד וילדה מפיגים את החשכה עם חנוכייתם, גם הזוג הנשוי מאיר – הן במובן הפיסי עם החנוכייה שלהם, והן בקיומי המעיד כי כל הפגת בדידות הינה אור.

חננאל רוס הוא סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בוגר ישיבת ההסדר במעלה אדומים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ב כסלו תשע"ו, 4.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2015, ב-גיליון וישב תשע"ו - 956 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: