תורה בין עולמות | אוריאל חרל"פ

בעוד האתוס הליטאי מדגיש את לימוד התורה האינטלקטואלי, הרי שבישיבות הציוניות מטרת–העל היא תיקון האומה והדור. מנקודה זו מתחילים כל ההבדלים ביחס ללימוד הגמרא 

מדי פעם נשמעת הטענה שבתחום הלמדנות ידן של הישיבות החרדיות על העליונה ביחס למצוי בעולם הישיבות הציוני. ההסברים לכך מבקשים לתלות את הפער שבין עולם הישיבות החרדי לזה הציוני בהבדלים בשיטת הלימוד ובסדרי הלימוד: בעוד שבישיבות החרדיות מתחילים לעסוק בסברות ובחילוקים כבר בגיל צעיר, גיל הישיבה הקטנה, בישיבות הציוניות החלק הזה מפותח פחות, הדגש מושם על ההבנה הפשוטה של דף הגמרא, והתלמידים עוסקים בלימודי הגמרא באופן רציני רק בישיבה הגבוהה.

לעניות דעתי אין בהסברים אלו די כדי להסביר את הפער ברמת הלימוד בין שני העולמות. ראשית, כבר כמה עשורים שבישיבות התיכוניות היותר תורניות עוסקים בלימוד גמרא ברצינות וחלק ניכר מהיום מוקדש לכך. כמו כן יש לציין שיש בין ראשי הישיבות הליטאיות והאברכים המובחרים בכוללים הליטאיים כאלה שלמדו בצעירותם בישיבה תיכונית ונחשפו ללימוד הליטאי רק בגיל שמונה עשרה.

גם העיסוק המוגבר ב"לומדות" (לומדעס( בישיבות קטנות חרדיות, הכולל עמידה על הבחנות דקות בין מונחים תלמודיים, הוא תופעה שהתפתחה רק בשלושים השנים האחרונות. לפני כן גם בישיבות אלה עסקו בעיקר בפשט הגמרא ובספרות הראשונים ופחות בספרי ראשי הישיבות מהדורות האחרונים כעין "שערי יושר" להגאון רבי שמעון שקופ ועוד. גם הטענה שבישיבות הציוניות מעיינים פחות בספרות האחרונים מאשר בישיבות החרדיות איננה מדויקת. בסופו של דבר, גם בישיבות הציוניות ה"מובילות" מעיינים ב"קצות" וב"נתיבות" וגם בספרי ראשי הישיבות האחרונים כגון חידושי ר' נחום פרצוביץ' (ראש ישיבת מיר, נפטר בשנת 1986) ושיעורי ר' שמואל רוזובסקי (ראש ישיבת פונוביז', נפטר בשנת 1979).

ברצוני להצביע על הבדל רעיוני יסודי בתפיסת לימוד התורה והחכמה בכלל שקיים בין העולמות, וממנו לדעתי נובע הפער ברמת הלימוד, וכן על עוד תופעות הנגזרות מכך.

בישיבות‭ ‬ליטאיות‭ ‬יעדיפו‭ ‬את‭ ‬חריפות‭ ‬הטיעונים‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬האמת‭. ‬לימוד‭ ‬בישיבת‭ ‬פוניבז‭'. ‬למטה: ‬לימוד‭ ‬בישיבת‭ ‬מרכז‭ ‬הרב צילומים‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬
פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬
אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר‭ ‬

בישיבות‭ ‬ליטאיות‭ ‬יעדיפו‭ ‬את‭ ‬חריפות‭ ‬הטיעונים‭ ‬על‭ ‬פני‭ ‬האמת‭. ‬לימוד‭ ‬בישיבת‭ ‬פוניבז‭'. ‬למטה: ‬לימוד‭ ‬בישיבת‭ ‬מרכז‭ ‬הרב
צילומים‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬
פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬
אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר‭ ‬

בישיבותלא בלבבות

ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א ואבי ישיבות ליטא, מציג בספרו "נפש החיים" תפיסה מהותית ביחס ללימוד תורה. הוא מביא את דברי חז"ל בנדרים סב, א: "עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם", וטוען שלימוד תורה לשמה איננו רק אזהרה מפני לימוד לשם השגת כבוד או לשם מטרות שאינן רוחניות, אלא גם מפני לימוד לשם מטרות רוחניות, כמו דבקות. לשיטתו, לימוד תורה לשמה הוא לימוד לשם לימוד התורה עצמה – זאת אומרת לימוד לשם ההתעסקות וההתעמקות במדע התורה עצמו. רק כך קונה האדם חיבור לתורה ודבקות בתורה, והיא היא הדבקות בה', "כי הוא יתברך ורצונו (= דברי התורה) חד הם כמו שכתוב בזוהר". הדבקות בדברי תורה היא אפוא המטרה הבלעדית של לימודה.

נציין, שבזמנו של רבי חיים מוולוז'ין גם בקרב חכמי אומות העולם חל מפנה ביחס לתכלית לימוד החכמה. סרן קירקגור – הפילוסוף הדני (1813–1855) – כותב ביומנו כך: "מה יועיל לי לשם כך אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית". אם עד אז רכישת החכמה נעשתה מתוך מטרה להשיג את המושכלות – האמיתות האובייקטיביות – מעתה יש ללמוד לשם תהליך הלימוד עצמו ולשם הפנמת משמעות לעולמו הפנימי של הלומד. אינני בא לומר שתפיסותיהם זהות, אך הצד השווה הוא הפניית הדגש מהתוצאה של הלימוד אל תהליך הלימוד עצמו. תכלית הלימוד אינה אפוא הדברים שהלומד מפיק באמצעות הלימוד ואיננה חיצונית ללימוד, אלא תהליך הלימוד וחוויית הלימוד עצמם הם התכלית גופה – לימוד לשם לימוד.

נקודה זו עמדה בלב הפולמוס שהתרחש בשלהי המאה התשע עשרה בין בעלי המוסר למתנגדיהם. תנועת המוסר מיסודו של ר' ישראל סלנטר (1810–1883) הייתה תנועה שצמחה מתוך העולם הליטאי וביקשה להכניס לישיבות את לימוד המוסר כיסוד מרכזי בהכירה את מצבם המוסרי הבעייתי של יהודי ליטא. היא האמינה שניתן לפעול על ידי לימוד התורה ליצירת אדם מתוקן ומוסרי יותר. לתנועה זו קמו מתנגדים חריפים (כגון ר' יצחק אלחנן ספקטור ור' חיים סולובייצ'יק), שכן לדידם אין להשתמש בלימוד התורה ובישיבות כמכשירים לתיקון האדם או לכל מטרה אחרת, ראויה ככל שתהיה. כל "גיוס" כזה של הישיבות יפגע בערך ה"לשמה".

בסופו של דבר, תנועת המוסר חדרה לישיבות הליטאיות, וכיום ברובן ככולן (למעט בודדות ממש) מתקיים סדר מוסר מדי יום ויש משגיח רוחני בישיבה. למרות כל זאת, דומה כי תנועת המוסר אמנם התנחלה בספסלי הישיבות אך לא התנחלה בלבבות. סדר המוסר הוא מובלעת קטנה שאין מקפידים עליה במיוחד ואין לה השפעה ממשית על שאר סדר היום בישיבה, ובחלק ניכר מן הישיבות המשגיח לא נתפס כדמות דומיננטית (הלצה ידועה אומרת שהסיבה שיש משגיח בישיבה היא כדי שידעו הבחורים מה סופו של מי שלא השקיע בלימודו בשנות בחרותו…).

חרלפ-1

העונג האציל ועמל החכמה

עם כל השינויים הסוציולוגיים והרעיוניים שחלו בחברה החרדית במאה העשרים (במיוחד במדינת ישראל לאחר השואה), הרי שתפיסת הלימוד לשמה עודנה מהדהדת בהיכלי הישיבות הליטאיות. תפיסה זו מעניקה סיפוק אינטלקטואלי שאין דומה לו לצורב הצעיר. אך אין הדבר תם בכך, הרי ככלות הכול מדובר בתנועה דתית; הלימוד לשם לימוד יוצר חוויית לימוד וסיפוק אינטלקטואלי שמתפתחים לכדי חוויה רוחנית של נגיעה בנשגב. כך כותב החזון איש באגרותיו:

הנאה זו [כוונתו להנאה גשמית] אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו השכינה העליונה (חלק א, אגרת ט).

חוויה מסוג זה יכולה לבוא רק בעקבות לימוד תורה לפי הנוסח של ר' חיים וולוז'ין. רק באופן הזה אפשר להתמסר לחוויית הלימוד.

אפשר להסביר על פי זה גם את ההזנחה בישיבות הליטאיות של העיסוק במדעים כלליים, שהרמב"ם דיבר עליהם כהקדמות הכרחיות ללימוד תורה (מורה הנבוכים, א, לד), שכן אם תכלית הלימוד היא לרכוש חכמה ולקנות שלמות שכלית, טבעי שיהיו הקדמות הכרחיות של מדעים כלליים. אך אם תכלית הלימוד היא עצם חוויית הלימוד, ההקדמות הכרחיות כבר אינן עוד הכרחיות. זאת ועוד, הלימוד איננו שמור רק לעילויים, "המיטב שבמיטב", אלא פונה לשכבות רבות יותר של תלמידים וכך עולם הישיבות נהיה לתנועה עממית.

ישיבות עם אג'נדה

כאמור, בישיבות הליטאיות כיום עדיין לומדים לפי נוסח זה. אמנם, בישיבות הציוניות נוסח זה איננו דומיננטי ובחלקן הוא איננו מורגש כלל, שכן במרבית הישיבות הציוניות מטרת–העל היא תיקון האומה והדור בצביון התורה, והישיבות פועלות לשם השגת מטרה זו (אני מודע לכך שעולם זה מחולק לגוונים וגוני גוונים יותר מאשר בישיבות הליטאיות, ודי להזכיר את ישיבות ההסדר הוותיקות לעומת ישיבות "מרכז" ובנותיה; ישיבות הקו לעומת הישיבות הניאו–חסידיות – ובכל זאת לתכלית זו כולן שותפות מי במידה מרובה ומי במידה מועטת). הנה כך כתב הרב קוק:

אחד מהדרכים של עסק התורה לשמה הוא להעשיר את כנסת ישראל בכוחות רוחניים גדולים וכל מה שמתרבה אור התורה הרי הכח היסודי של האומה מתחזק ומתאמץ (אורות התורה ב, ד).

במידה מסוימת אפשר לראות תפיסה זו כדומה לתפיסה הקלאסית וכהולכת בדרכן של ישיבות המוסר, אך אין זוהי דרכם של הישיבות הליטאיות ושל ר' חיים מוולוז'ין. לדעתי זהו ההבדל היסודי בין העולמות, וממנו נובעות השלכות רבות ותופעות רבות. לכן, בישיבות הליטאיות נהנים יותר מן הלימוד, "מתחברים" אליו יותר (וככל שתגבר ההנאה כן יגבר החיבור והדיבוק בדברי התורה), וממילא נובעת רמה גבוהה יותר של לימוד. אך החינוך המוסרי שם איננו במוקד חיי הישיבה, יש חסר בתחושת האחווה בין בחורי הישיבה ועוד בעיות. מאידך גיסא, כיוון שבישיבות הציוניות לימוד התורה נתפס כמלאכת קודש וכ"כניסה לפני ולפנים", יש התמדה רבה יותר ויראת שמים ניכרת בקרב חובשי ספסלי בית המדרש, ויש יראת רוממות כלפי מושא הלימוד.

בישיבות הליטאיות יש דגש על האסתטיקה של הלימוד (כלומר חריפות הטיעונים וברק החידושים), בעוד בישיבות הציוניות הלימוד מכוון כל כולו אל האמת גם אם היא אפורה ולא אטרקטיבית. לדוגמה, בראשונות כשירצו לשבח חידוש מסוים יאמרו שהוא חידוש "יפה", ואילו  באחרונות יאמרו שהוא חידוש "אמיתי". וכן, בישיבות הליטאיות לא יימצאו כרכים של ספרי עזר ללימוד כגון גמרות שוטנשטיין ושטיינזלץ, כיוון שכאמור לעיל העיקר הוא תהליך הלימוד ואין קיצורי דרך בעולם הרוח, ולעומתן בלא מעט ישיבות ציוניות יימצאו ספרים אלו.

ומזווית חברתית: יש מהישיבות הציוניות שיש להן אג'נדה חברתית, כגון הישיבות שמשולבות בגרעינים התורניים, ישיבות ההסדר שמשלבות תורה ושירות צבאי, או ישיבות שיש להן אג'נדה התיישבותית. לדידן אין זה סותר את תכלית הישיבה, אלא אדרבה, הדברים הולכים יד ביד עם תכלית לימוד התורה שהיא תיקון האומה בצביון התורה. לעומת זאת, בישיבות הליטאיות דבר זה איננו מתקבל על הדעת, משום שמטרות כאלה – חשובות ככל שיהיו – עומדות בסתירה גמורה לתכלית הישיבה. לכן, גם כשישיבה ליטאית נמצאת בקרב אוכלוסייה מסוימת היא כמעט לא תטביע את חותמה על התושבים בקהילה.

השאלה מהי "הדרך הנכונה" פחות מעניינת אותי, מה שמעניין הוא לעמוד על ההבדלים והתופעות הנובעים מהתפיסה היסודית של כל אסכולה ועל המחיר שכל אחת משלמת בעקבות הרעיונות המניעים אותה. אולי ייתכן שפעמים רבות המחיר איננו מחויב המציאות, ועם מודעות נכונה לתפיסות היסוד אפשר להפחיתו.

*

אוריאל חרל"פ למד בישיבות ליטאיות ובישיבות דתיות–לאומיות

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 בנובמבר 2015,ב-גיליון וישלח תשע"ו - 955. סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. מאמר נאה !
    ויורשו שלי שתי הערות.
    אם הבנתי נכון אזי קירגקור תומך בלימוד קיומי, מושג שלא מקובל בישיבות הליטאיות.
    ההתנגדות למוסר נבעה בין היתר כדי למנוע לימוד שיתחרה בעיקר, גמרא ופוסקיםץ מסופר שר' חיים (אאל"ט, ואולי החזון איש) אמר שאנחנו בריאים ולא צריכים את התרופה של המוסר.

  2. לך לצבא יא זבל

    בטלן מסריח

  3. המאמר מעניין ואעיר לגבי עוד הבחנה מעניינת ששמעתי בין ישיבות ההסדר שלנו לבין לא ישיבות חרדיות אלא הישיבה יוניברסיטי בארה"ב.

    בשיעור של אחד הרבנים שלי ששמעתי הרב טען שישיבות ההסדר אומנם הצליחו להצמיח תלמידי חכמים ורמי"ם ורבני קהילות ודיינים וכו' אך פחות הצליחו לייצר שכבה רחבה של בעלי בתים למדנים ולעומתן הישיבה יוניברסיטי כן הצליחה בזה ויש לה רקורד של בוגרים שעוסקים בחיי המעשה אך קובעים עיתים לתורה בצורה רצינית ולא מסתפקים בשיעורי "דף יומי" וכד' אלא ממש "לומדעס" כמו בימיהם בישיבה ושלא נדיר לראות בוגרי y.u שבמשרד שלהם יהיה בארון גמרא ו"קובץ מפרשים"

    הוא אמר שהוא לא היחיד שעלה על ההבחנה הזו ושניתנו להבדל הזה כל מיני הסברים אך ההסבר שלו הוא שמדובר בהבדל מנטאלי ולדבריו כאן בארץ בישיבות הבחורים "מחפשים ריגושים" -חסידות,"תורת ארץ ישראל" ועוד כיו"ב ולכן למרות הזמן והמאמץ המושקע בתקופת הישיבה בלימוד הגמרא בעיון והדגשת מרכזיותו בעולם הלימוד "חיפוש הריגושים" הוא שגובר וזה ניכר לאחר תקופת הישיבה

    ואילו בארה"ב הבחורים יותר "רגועים" והם פחות מחפשים את הדברים האלו ולכן בחורים למדנים גם אם יהיו הכי מודרנים מבחינת אורח חייהם כשזה יגיע ללימוד הם יעדיפו את ה"פני יהושע" ואת ה"קצות" ואת המהלכים של ר' חיים בדיוק כמו שלמד הסבא בליטא

    כמובן שהטענה טעונה בדיקה* אבל בכל אופן היא מאוד מעניינת והיא די משלימה את הנאמר במאמר אם נעשה הקבלה בעניין הלימודי [לא האידיאולוגי] בין תלמידי ה y.u לבין תלמידי "חברון" או פוניבז וכיו"ב

    *ב"ה אני מכיר לא אחד ולא שנים שהם בוגרי ישיבות הסדר שהם ב"ה גם לאחר הישיבה וגם בעבודה קובעים עיתים לתורה באופן למדני בגמרא בעיון כמו בתקופת הישיבה ועדיין לא עשיתי סקר בנושא ואני לא מכיר באופן אישי מספיק בוגרי y.u בכדי להשוות בעצמי אך הטענה ששמעתי באותו שיעור היא טענה שראיתי שעוד מעורים בנושא העלו אותה והדבר מצריך בדיקה ועיון

  4. כשהתנור מלא - הוא מחמם!

    בס"ד כ"ח בתמוז ע"ו

    לא נכונה הבנתו של הכותב שה'לשמה' של רבי חיים מוואלוז'ין היא ההנאה האינטלקטואלית מהלימוד. הלא אם זו התכלית למה להתייגע ללמוד את כל התורה כולה ברוחב ובעומק? מה החרדה שיהיה הלימוד לאמיתה של תורה, חרדה שחרד רבי חיים כל אימת שנהנה מסברא, שמא הנאתו משחדת אותו לקבל סברא מבריקה גם אם אינה אמת לאמיתה, והיה חוזר ובודק את אותה סברא בשבע בדיקות וחקירות. *)

    ה'לשמה' של רבי חיים הוא משום שהתורה היא רצונו ודיבורו של הקב"ה 'והוא יתברך רצונו ודיבורו חד' (נפש החיים, ד,י), ומשום כך כשאדם עמל בתורה הוא זוכה 'שבהעסק והעיון לבד הוא דבוק ברצונו ודיבורו יתברך', ובכך הוא דבק בהקב"ה עצמו, שהרי הוא יתברך ורצונו ודיבורו חד'. קדם לר"ח מוולוז'ין ברעיון זה בעל התניא (ליקוטי אמרים פרק לא).

    מובן שלדבקות שלימה ברצונו של הקב"ה מגיעים כשלומדים את כל התורה כולה לעומקה, בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, הלכה ואגדה, ואז זוכים 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', ולהשפיע מהמאור שבתורה לדור ולדורות, לכלל ולפרט.

    דווקא במקומות שבהם יש יתר מודעות לצורך 'להשפיע על צביון הדור ברוח התורה', צריכה לבוא ההבנה שהתורה אינה נקנית ב'אינסטנט', וצריך להתמלא בדעת התורה כדי 'שיהיה מה למכור'.

    ולפיכך היה הרצי"ה מרבה להזכיר את הגמ' בפסחים סח,ב על רב ששת שהיה חוזר תלמודו כל שלושים יום ואומר בשמחה: 'חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי' (=שמחי נפשי, לך קריתי לך שניתי). הגממ' שם מקשה מדברי רבי אלעזר שהתורה מקיימת את העולם כולו, ומשיבה שמתחילה ילמד אדם לשם מילוי נפשו, ורק בשלב הבא תאיר תורתו לעולם כולו.

    כן היה הרצי"ה רגיל להזכיר את מאמר חז"ל שתלמידי חכמים דומים לסלמנדרה, והיה מזכיר שברש"י יש במקומות שונים הסברים שונים למהותה של 'סלמנדרה'. במקום אחד אומר רש"י שסלמנדרה נוצרת מכשפים, ובמקום אחר אומר רש"י שסלמנדרה נוצרת מאש שבוערת שבע שנים במקום אחד. וכך, אמר הרצי"ה, יש תלמידי חכמים שכביכול 'נוצרו בכשפים' קצת מפה וקצת מפה, אך האידיאל הוא תלמיד חכם שהוא בבחינת 'אש שבוערת שבע שנים במקום אחד', וזוכה לידע תורני מקיף ויסודי.

    וכעין זה מספרים שאחרי פטירתו של הג"ר אברהם שפירא זצ"ל, ביקשו מהג"ר שלמה פישר שליט"א שלמד איתו בישיבת חברון סיספר על תקופה זו בחייו של ר' אברום. נענה הגר"ש פישר ואמר: יש לי סיפור ארוך ארוך: ר' אברום הגיע לישיבה, התיישב ליד הסטנדר ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד…'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • על הנאה מסברא (דעת ה'אגלי טל')

      *) דווקא חתנו של דורש האמת הצרופה הרבי מקוצק, האדמו"ר הגאון רבי אברהם מסוכטשוב, מגלה בהקדמתו ל'אגלי טל' יתר סובלנות כלפי הנאה מסברא, באמרו שהוא דבר בלתי אפשרי שלא ליהנות מסברא של תורה, שהרי זה טבעם של דברי תורה שהם 'מתוקים מדבש ונופת צופים', אך גם הוא עומד על כך, על פי הדרכת חותנו הרמ"מ מקוצק, שלא כל חידוש מבריק הוא אמיתי, ומתאר את הדרכת חותנו שלא להרבות בעיון סברות, אלא להרבות בעיון בפשט כעין חידושי המהרש"א ומהרשש"ך, ובבירור השיטות, איך יבאר כל אחד מהמפרשים את הסוגיא על פי שיטתו.

  5. אוריאל חרל:"פ

    המקור של ר' חיים מוולוז'ין הוא מדברי פירוש הרא"ש בנדרים סב ע"א: "דבר בהן לשמן — כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהי לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות". מכאן שלדעתו לימוד 'לשמה' פירושו פלפול (ובמילים אחרות: לימוד אינטלקטואלי).

    כפי שכתבתי במאמר, לדעת ר' חיים ההנאה האינטלקטואלית היא החיבור העמוק לדברי התורה והיא עצמה הדבקות בה' יתברך.

    מהרב שלמה פישר שמעתי כמה פעמים כפירוש הזה בדברי הרא"ש, וכך כתב בדרשותיו: "(כתב) האגלי טל שהעסק בפלפול אינו פוגם בלשמה ואילו הרא"ש כותב דלימוד לשמה פירושו פלפול… התורה היא המטרה והתכלית והאדם נועד לשרת אותה, דהיינו ללמוד ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול, להיות עוסק בבנינו של עולם" (בית ישי, דרשות, חלק ב, מאמר התורה והמצוות, עמ' רנד).

    יש מקורות נוספים (יותר מפורשים) שמדברים על חשיבות הפלפול וההנאה מדברי התורה:

    א. כך רבי אברהם מן ההר על המודר מספרי קודש שאסור לו לקרוא בהם: "והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצווה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו? ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות אלא במצוה שהיא תלויה במעשה… אבל מצוות לימוד, שהוא עניין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב… שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו…" (חידושיו על נדרים, מח ע"א, ד"ה 'נדרים').

    ב. כך כותב הרב משה מרדכי אפשטיין: הננו רואים מדברי הרא״ש אלו, שמה שאמרו תורה לשמה… הפירוש, הלימוד צריך להיות לשם התורה להבין, ולהוסיף לקח ופלפול, הידיעה, בלי הבנה והוספת לקח ופלפול, הוא כגוף בלי נשמה, אך ע״י הפלפול בישרות והבנה, באים להבין עמקות, וסברת הדברים. לדע את תורתינו הק' לדע דעת עליון. בתורתו הקדושה, אשר היתה גנוזה אצלו אלפים שנה קודם בריאת העולם, וכאשר ביאר זאת בספר הקדוש נפש החיים" (הקדמת הלבוש מרדכי על מסכת בבא מציעא).

    כפי שנכתב במאמר זוהי דעת 'נפש החיים', יש שלמדו באופן אחר את עניין הלימוד לשמה.

    בכל אופן, אני שמח לקרוא את תגובותיכם.

    • 'להגיע להנאה אינטלקטואלית או 'לידע דעת עליון'?

      בס"ד י"ג באב תשע"ו

      לאוריאל – שלום רב,

      בדברי רבי משה מרדכי אפשטיין שהבאת, מבואר שמטרת העיון וההעמקה בתורה אינם 'חוויית הלימוד' וההנאה האינטלקטואלית ממנו, אלא ש'על ידי הפלפול בישרות ובהבנה באים להבין עמקות וסברת הדברים, לידע את תורתנו הקדושה, לידע דעת עליון בתורתו הקדושה…'.

      ומקור דבריו בדברי רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים ד,י): "שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודיבורו יתברך, והוא יתברך רצונו ודיבורו חד'. וכעין זה כתב הגרש"ז מלאדי בעל התניא (ליקוטי אמרים, פרק לא).

      מכוח תובנה זו שלל רבי חיים (בעקבות רבו הגר"א) את דרך הפלפול והחילוקים שנהגו בה בישיבות קודם זמנו, 'לחדד את השכל' בחידושים מבריקים המביאים ל'הנאה אינטלקטואלית' מרובה, ודרש להתמקד בעיון והעמקה החותרים להגיע לבירור עומק האמת, ל'חידושים אמיתיים דאורייתא', שמהם יש נחת רוח לקב"ה 'שכל מילה ומילה פרטית המתחדשת מפי האדם, קודשא בריך הוא נשיק לה ומעטר לה ובנה ממנה עולם חדש בפני עצמו' (נפה"ח ד,יב).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ובפרקים שלפני שער ד', בפרק ג', מבאר רבי חיים שלימוד תורה לשמה כראוי אינו דבר פשוט,
      'כי באמת כמעט בלתי אפשר לבוא תיכך בתחילת קביעת לימודו למדרגת "לשמה" כראוי,

      אך הוא מתווה ללומד את הדרך 'שילמוד בקביעות תמיד יומם ולילה, ואף אם לפעמים ודאי יפול במחשבתו איזה םניה לגרמיה לשום גיאות וכבוד וכיוצא – אל ישים לב לפרוש או להתרפות ממנה בעבור זה ח"ו, אלא אדרבה יתחזק מאד בעסק התורה ויהא נכון ליבו בטוח שודאי יבוא מתוך כך למדרגת לשמה'.

      וגם כאן אין ודאות שמצב ה"לשמה" יהיה ללא הפסקה, אלא
      'שכיוון שעסק בתורת ה' בתמידות, בלתי ספק שהיתה כוונתו פעמים רבות גם לשמה, כמו שהבטיחו רז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אין הפירוש דוקא שיבוא מזה ל"לשמה" עד שאחר כך יעסוק בה תמיד כל ימיו רק לשמה. אלא היינו שבכל זמן שהוא לומד בקביעות זמן כמה שעות רצופים… בלתי אפשר כלל שלא ייכנס בליבו באמצע הלימוד על כל פנים זמן מועט כוונה רצויה לשמה, ומעתה כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה, נתקדש ונטהר ע"י אותו העת קטן שכיוון בו לשמה'

    • היראה כהכנה ללימוד התורה

      אחרי שביאר רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים ד,ד את גדר הלימוד לשמה כדברי הרא"ש 'לשם הדברי תורה היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול' – הוא מבאר בפרקים הבאים את נחיצות היראה כאוצר המאפשר לאדם לקלוט את התורה ולשמרה בליבו, 'ולפי גודל ערך אוצר היראה שהכין לו האדם – כן על זה הערך יוכל ליכנס ולהשתמר תבואות התורה, כפי אשר יחזיק אוצרו'.

      והוא מתווה בפרק ו-ז את הדרך לבניית 'אוצר היראה':
      'ולזאת ראוי לאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד, להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב ביראת ה', ולהיטהר מעוונותיו בהרהורי תשובה – כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדיבורו ורצונו יתברך שמו, וגם יקבל על עצמו לעשות ולקיים ככל הכתוב בתורה שבכתב ושבע"פ ואשר יראה ויבין דרכו והנהגתו מתורה הק'. וכן כשרוצה לעיין בדברי הלכה – ראוי שיתפלל שיזכהו יתברך לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לכוין לכוין לאמיתה של תורה'

      אף באמצע הלימוד 'הרשות נתונה לאדם להפסיק זמן מועט, טרם יכבה מליבו יראתו יתברך שמו שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'. כשם שמערבים 'קב חומטין' בכור חטים, 'כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד להתבונן מעט ביראת ה', ואינו חושש בזה משום ביטול תורה, כיוון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמת התורה' (שם).

      על פי זה הנהיג רבי ישראל מסטלט, כהנחייתו של רבו רבי יוסף זונדל סלנט (תלמידו של רבי חיים מוולוז'ין) לקבוע זמן ללימוד מוסר ותיקון המידות. אף החת"ם סופר היה לומד עם תלמידיו בכל יום לפני שיעורו בגפ"ת, רבע שעה בספר 'חובות הלבבות', והתורה והמוסר חיזקו זה את זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.
      ו

  6. אוריאל חרל"פ

    לדעתי יש להבחין בין שני נושאים (ובעז"ה גם אנסה לפזר את הערפל הטרמינולוגי) :

    א. 'לשמה' במובן של תכלית הלימוד — אם לשם ה' (=לשם דבקות), לשם התורה, לשם האדם, לשם ידיעת התורה (=לשם ההשגה) או לשם הכבוד. ויש עוד שלא הזכרתי. עיקר מגמתו של ר' חיים וולוז'ין בשער ד' הוא לשלול את מי שלומד לשם דבקות ולשם ה' (כנראה כוונתו אל החסידים). ר' חיים עשה הבחנה ברורה בין שאר המצוות שעשייתם לשם ה' לבין מצוות ת"ת שהיא לשם התורה עצמה.

    היאך לומדים לשם התורה? על כך אמר ר' חיים (בעקבות הרא"ש) על ידי לקח ופלפול. ה'לבוש מרדכי' אמר 'עיון והבנה' ורבי אברהם מן ההר כתב במפורש ' ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו' (גם הוא מזכיר את ההבנה). לדעתי כולם דבר אחד אמרו. לדידם רק כשלומד בעיון והבנה, לומד לשם התורה ונוצר חיבור בינו לבינה וזה גופא הדבקות. אני קראתי לזה 'סיפוק אינטלקטואלי', אותו הדבר במילים אחרות. רק כשמפיק סיפוק מהתורה עצמה, דהיינו מהסברות ומחוויית הלימוד, נחשב שלומד בשביל התורה (שהרי לומד לשם הסיפוק ממנה) ולא לשם תוצאה שמחוצה לה.

    הציטוטים שהזכרת משער ג', מדברים על לימוד לשמה במובן של לשלול לימוד לשם גאווה וכבוד (כפי שכתוב בציטוט שהבאת בפירוש וכן בכל הפרק שם). על זה ר' חיים אומר שכמעט בלתי אפשרי שלא יפלו כוונות שאינן טהורות — דהיינו שלומד לשם להתגאות. אפשר לומר שעל זה יש קונצנזוס: הן החסידים, הן הליטאים והן הדתיים לאומיים מסכימים שלימוד לשם כבוד הוא מגונה (כמדומני שכל הוגה במחשבת ישראל יסכים לכך).

    את הדיון אם לימוד לשמה הוא לשם ה' או לשם התורה מתחיל ר' חיים רק בשער ד' (כמובן שהוא שלב יותר מתקדם בהבנת המונח).

    ב. שיטת העיון הרצויה: השאלה האם ללמוד בשיטת החילוקים של ר' יעקב פולק, בדרך העיון של הגר"א, באופן הפלפול של ישיבות הונגריה, ב'טעלזר שניט' מייסודו של רבי אליעזר גורדון, בלמדנות האנליטית של בריסק או בעומק הפשט כמנהגו של ר' נחום פרצוביץ' — היא שאלה אחרת שלא עסקתי בה במאמר והיא רק משיקה (ולא זהה) לנושא הראשון.

    לכן, מסקנתך שר' חיים היה נגד הסיפוק האינטלקטואלי מכך שהגר"א והוא הסתייגו משיטת הפלפול והחילוקים שקודם זמנו איננה נכונה לדעתי, מכיוון שהסתייגות זו נוגעת לנושא השני ואינה עניין לנושא הראשון.

    • א. אין אצל רבי חיים ניגוד בין 'לשם ה" לבין 'לשם התורה', שהרי התורה היא דיבורו ורצונו של הקב"ה, ודבקות בתורתו היא דבקות בו, ובלבד שתהא מודעות של הלומד שהוא עוסק בתורת ה' ושאיפה להגיע לאמת וליישם אמת זו בחייו.

      ב. לא טענתי, כדבריך, שרבי חיים היה 'נגד סיפוק אינטלקטואלי'. הרי הסיפוק הוא תוצאה הכרחית מהשגת האמת, כפי שכתבו רבי אברהם מן ההר וה'אגלי טל', אך אינני רואה שום אחיזה בדבריו לסברא שהסיפוק האינטלקואלי הוא מטרת הלימוד (והרי סיפוק אינטלקטואלי ניתן להשיג גם מפלפול שאינו לאמיתה של תורה).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: