תגובות ל"חלום שאינו בידינו"

 מאת אליעזר שביד, גיליון פרשת ויצא

בקצב הזה עוד נברח מהכותל | יגיל הנקין

הטענה שלפיה אם יהודים יתפללו בהר הבית יתלכדו המוסלמים ויכריזו מלחמה על ישראל – אין לה על מה שתסמוך. הגיע הזמן להתבגר מ"דוקטרינת הזומבים" 

לאחר שפרופ' שביד מקדים ומציין שזכותו של עם ישראל על ירושלים והר הבית קודמת לזכות המוסלמית, הוא מנסה להסביר מדוע זכות זו צריכה להיות תיאורטית בלבד.

הטיעונים המדיניים של פרופ' שביד מבוססים על מה שאני מכנה "דוקטרינת הזומבים": הנחת היסוד שלפיה המוסלמים הם זומבים שאם רק נגרום להם חלילה לפעול – על ידי טריגר כזה או אחר – יסתערו כולם עלינו בלי מוח. וכך הוא טוען שיש למדינת ישראל הכוח הצבאי "לאכוף את שינוי הסטטוס קוו בהר הבית", אבל "אין לה הכוח המדיני הדרוש" כדי לעשות זאת "בלי לסכן את המשך קיומה כמדינה בין המדינות, לא רק במזרח התיכון כי אם במרחב הבינלאומי כולו". במילים אחרות, הסטטוס קוו בהר הבית, שהדבר היחיד היציב בו הוא איסור תפילה על יהודים, הוא אשר מקיים את מדינת ישראל; אם חלילה יתפללו יהודים בהר הבית, מיד יזנח העולם המוסלמי את כל מחלוקותיו ויכריז עלינו מלחמה, שבה כנראה ינצח על ידי מעיכת המדינה היהודית בגופם של יותר ממיליארד מוסלמים.

תזה זו אמנם נשמעת חדשות לבקרים, אך אין לה על מה שתסמוך: אפילו הצלבנים, הדוגמה החביבה על המתנגדים לקיום היהודי בארץ, שרדו כמעט מאתיים שנה בין היתר בגלל שהמוסלמים לא הצליחו להתאחד כנגדם. קיומה של מדינת ישראל הוא גם כמדומה קוץ תיאולוגי בעיני חלקים נרחבים מהעולם המוסלמי, ואפילו ב–1948 לא הצליחו צבאות ערב להתאחד סביב תוכנית לכיבוש ארץ ישראל.

זו בדיוק טענתם. אנשי נטורי קרתא מפגינים עם דגל פלשתין מחוץ למטה האו"ם, ניו יורק 2015

זו בדיוק טענתם. אנשי נטורי קרתא מפגינים עם דגל פלשתין מחוץ למטה האו"ם, ניו יורק 2015 צילום: אמיר לוי, פלאש 90

דרישת הבעלות על הכותל

נזכיר שוב כי מהותו של הסטטוס קוו היא אחת בלבד: מניעת חופש פולחן מיהודים. כלומר, פרופ' שביד מאמין שניסיון לאפשר ליהודים חופש פולחן יגרום הסתערות זומבים רבתי מצד המוסלמים, וכנראה גם חרם קיצוני מצד שאר אומות העולם. לא מדובר בשלילת החופש מן המוסלמים, אלא בהגנה על המקומות הקדושים והתרת חופש פולחן – אולם לדעת פרופ' שביד הדבר יסכן את קיומה של ישראל. אם כך הדבר, אזי לא בלבד שהעולם עוד יותר אנטישמי ממה שמישהו בישראל חושב, ולא זו בלבד שהמוסלמים הם קריקטורה של זומבים, אלא שעלינו לקוות שהפלשתינים לא ילחצו על דרישת הבעלות שלהם על הכותל, הלא הוא אל–בוראק, שכן אז יהיה עלינו לפי אותו היגיון לפנותו מיד, לאסור תפילת יהודים בו ולנוס על נפשותינו.

אין ספק שלולא היה הרב שלמה גורן משנה את הסטטוס–קוו במערת המכפלה, היינו זוכים לשמוע שעליית יהודים מעבר למדרגה השביעית מסכנת את מדינת ישראל. הטיעון הזה הוא טיעון תיאולוגי המתחזה למדיני, כי אין לו בסיס מדיני כלשהו. מהותו היא רק אחת: קבלת הנחה על עליונות מוסלמית, הנחה שלפיה הקדושה המוסלמית גוברת על הקדושה היהודית – ובמשתמע, הסכמה עם סברה שלפיה המוסלמים לא יוכלו לאפשר ליהודים תפילה, שכן אז יודו שקיומם פה הוא לגיטימי ולא רק זמני על כידוני צה"ל. סברה כזו, כמובן, מטילה צל כבד על האפשרות להגיע להסכם קבע כלשהו.

לעומת זאת, טיעונו של פרופ' שביד לגבי ממלכת ירדן הוא אכן טיעון מדיני, אך לא מדויק. אכן, וזהו הטיעון הרציני ביותר נגד שינוי הסטטוס קוו, ייתכן שלמען יחסינו עם מספר מדינות זרות, וירדן ביניהן, עלינו לתמוך בשלילת חופש הפולחן ובאי–סובלנות דתית בהר הבית. אולם הוא מרחיק ומקביל בין האינטרסים הירדניים בהר הבית לאינטרסים הפלשתיניים; הדבר הפוך בדיוק.

ממשלת ירדן שואפת להישאר "מגינת המקומות הקדושים", שכן הדבר מקנה לה מעמד ולגיטימציה. הפלשתינים שואפים לאותו מעמד בדיוק בהר הבית. "פתרון של שלום" עם הפלשתינים שיכלול הכרה ב"מעמד המיוחד" של ירדן הוא תרתי דסתרי, ולא לחינם מתחמקים הירדנים מהצהרות שמשמעותן הכרה בריבונות פלשתינית על הר הבית. למעשה – ובוודאי לשיטתו של פרופ' שביד – משמעות הדבר היא זכות וטו ירדנית על כל הסדר ישראלי–פלשתיני הקשור להר הבית וסביבתו.

הדבר כמובן גם מחליש את הטיעון על סיכון הקיום של ישראל, אך גם מדגיש היטב כמה הטיעונים נגד תפילת יהודים משתמשים בריאל–פוליטיק אך לא מתבססים עליו; הם מניחים פתרון דמיוני שבו כל הערבים פותרים את אי–ההסכמות ביניהם, אולם רק דבר אחד מוסכם עליהם – הסטטוס קוו של ישראל וירדן, הנתון לפרשנות ושהפלשתינים לא קיבלו אותו מעולם. כשאבו מאזן הצהיר בספטמבר 2015, שבועיים לפני הירצחם של אחי וגיסתי, כי "מסגד אל–אקצא הוא שלנו. כנסיית הקבר גם שלנו. אין להם זכות ללכלך את המסגד ברגליהם המטונפות, לא נאפשר להם לעשות זאת", והזכיר מקומות קדושים "מוסלמיים ונוצריים" אך לא יהודיים, הוא לא הביע תמיכה בסטטוס–קוו כפי ששביד מציג אותו, אלא בגרסה הפלשתינית שלפיה הסטטוס–קוו הוא זה שלפני 1967: אין יהודים בהר הבית (וגם בעיר העתיקה). מה לזה ולשיקולים הדיפלומטיים שישראל חייבת לשקול במגעיה עם ממלכת ירדן? מעט מאוד.

שיצטרף לנטורי קרתא

ולבסוף ממשיך שביד ומספק הסבר תיאולוגי: "נתונים אלה מחייבים יהודים דתיים… לכבד את המציאות ההיסטורית כביטוי לרצונו הריבוני של הא–ל כמנהיג את תולדות העמים, המשגיח על עולמו ודן את האנושות ואת עם ישראל בתוכה על פי אמות המידה של צדקתו המוחלטת. נזכור בהקשר זה את הנאמר בסידור התפילה של עם ישראל: מפני חטאינו גלינו מארצנו ומפני חטאינו השתלחה יד בבית מקדשנו. זה היה רצון הא–ל ואין לנו שום נתון, גם לא דבר נביא מהימן, מנקודת ראות הלכתית, המעיד שרצונו השתנה".

אם אכן סובר כך שביד, הרי צריך הוא להצטרף כאן ועכשיו לנטורי קרתא, אלה מביניהם המוחים נגד הכיבוש הציוני של ארץ הקודש. שכן זו בדיוק טענתם (ואף טענתו של אוגוסטינוס, אותה טענה ששימשה מתווה לקיום היהודי בין הנוצרים, על בסיס הפסוק "אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו"): הקב"ה החריב את בית המקדש והגלה את עם ישראל, הקב"ה יקבץ את נידחי ישראל, וכל הפועל בעצמו הריהו מורד באומות ועובר על שלוש השבועות. תמהני כיצד ניתן לטעון (בלי דבר נביא מהימן) שחורבן הבית היה סימן, אך לא הגלות; שרצונו של הקב"ה השתנה ביחס לארץ ישראל, אך לא להר הבית; שהצהרת בלפור והקמת המדינה הריהם מאורעות המעידים על רצון הא–ל, אך לא כיבוש ירושלים בששת הימים.

בהמשך ממשיך פרופ' שביד ומותח את גבולות ההקבלה, כאשר הוא מערבב בין תפילת יהודים בהר הבית להקמת בית המקדש, אך אין צורך לעסוק בכך. העובדה היא שניתוחו המדיני–לאומי עומד על כרעי תרנגולת, וניתוחו הדתי עומד על גישת נטורי קרתא. לאור כך, הקביעה שבה הוא מסיים, כי במצב הנוכחי "התפילה מול הכותל המערבי היא המסמלת נכונה את מצב העם היהודי בן העמים, את חובותיו, את ייעודיו ואת חזונו ותקוותו לעתיד", היא הנחת המבוקש בלבד. מתוך ההנחה כי אל ליהודים לעלות להר הבית, הוא מוצא הסברים מדוע אל להם לעלות להר הבית – אך לא מביא הסבר משכנע מדוע, לאור הדרישה של הפלשתינים לכותל המערבי של הר הבית ואמונתו כי הדרך הנכונה היא רק קיום המצוות התלויות בארץ והשלום בינינו לבין העמים, יש סיבה להתעקש על תפילה זו אם יתברר שגם היא לצנינים בעיני המוסלמים.

סיכומו של עניין, שאלת חופש התפילה ליהודים בהר הבית ומניעתו היא שאלה שממשלת ישראל צריכה לדון בה בצורה ריאלית, ולהביא בחשבון שיקולים מדיניים ריאליים. אפשר שהממשלה תחליט להמשיך למנוע מיהודים להתפלל בהר הבית; אך אם כך תעשה, עדיף שתעשה זאת משיקולים ריאליים, ולא מאמונה שלפיה תנועת שפתיו של יהודי תחולל את מלחמת גוג ומגוג, ולא מסברה שלפיה שלוש השבועות חלות במלואן – אך בשטח הר הבית בלבד.

*

ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי

————————————

הר הבית הוא הפתרון

במאמרו מדגיש פרופ' שביד נקודות חשובות אך מחמיץ פרט קריטי בכל הנוגע לעלייה להר, והוא חוסר ההבחנה בין עלייה להר הבית לבין בניית המקדש עליו. ברצוני לעמוד על הבדל חשוב ומהותי זה.

אמנם שביד צודק בטענה שלו לגבי הצורך של מצב רוחני מסוים בשביל להגיע למימוש חזון נביאי ישראל. עם–זאת, אם נפריד בין העלייה להר ודרישת הריבונות בו לבין בניין הבית עצמו – נבחין שהעלייה להר אינה נקודת סוף או פסגה רחוקה, כפי שמתאר שביד, אלא דווקא נקודת פתיחה שממנה תתחיל הדרך לעבר מימוש חזון נביאי ישראל ובסופה בניית בית מקדש.

מובן ששאיפתם של העולים להר היא ליצור מצב שבסופו תתאפשר בניית מקדש. גם הם מודעים בדיוק כמו שביד למשמעות של בניין המקדש ולדרך הארוכה אשר נחוצה לבנייתו עוד קודם לכן – אך עלייתם מסמלת את הפתיחה ואת התחלת הדרך הארוכה לעבר מימוש חזונם, וזאת בניגוד לשיח הרווח בקרב רוב האוכלוסייה היהודית במדינה, אשר בקרבם הדיבור על מימוש חזון נביאי ישראל כבר אינו קיים או קיים למחצה בלבד.

לטעמי טענותיו של שביד על המצב הרוחני והמדיני נכונות, אך אם נבחן לעומק את הבעיות הקיימות – נראה שהעלייה להר והמאבק עליו יכולים להיות דווקא הפתרון לאותן בעיות.

הסכסוך הערבי–יהודי נובע בעיקרו מחוסר הרצון של העולם הערבי להכיר בזכות הקיום של העם היהודי בארצו ובזכותו למדינה ריבונית, עם הר הבית או בלעדיו. האם ישנו בר דעת בקרבנו שמניח כי אם נוותר על הר הבית יפסקו הפיגועים וייפסק הטרור?

כפי שציין שביד, הר הבית מהווה דוגמה לניסיון של הג'יהאד האסלאמיסטי לכפות עצמו על האנושות כולה. ובכן, דווקא מתוך מאבק וחוסר התפשרות עם אותו ג'יהאד תצמח הזדמנות לדיאלוג מסוים עם האסלאם המתון אשר יהיה מוכן להכיר גם בתפילה על ההר וגם בזכות העם היהודי למדינה ריבונית. דווקא מתוך אותו אסלאם מתון ומתוך חיזוקו יצמח השלום שעליו מדובר. ואם לא יימצא אסלאם מתון שכזה – אין זה אומר שעלינו להיכנע לזה הקיצוני, האלים והרצחני.

גם מבחינת הקושי הרוחני, טמון דווקא בעלייה להר הבית הפתרון. כל אדם שיפקוד את תור העולים להר הבית יתפלא למצוא מגוון רחב במיוחד של עולים (מחרדים ומתנחלים ועד סטודנטים חילונים ואתיאיסטים). גם כאן אין התכחשות למחלוקת, אך מגוון העולים עוסק בנושא חשוב בהרבה, מעבר לדקדוקי ההלכה. היציאה מן הגלות היא המעבר אל מעֵבר לד' אמות של שולחן ערוך וחזרה לפנים ולרבדים שונים ולאומיים של היהדות. דווקא העלייה להר והתהליך החינוכי–הסברתי סביבה יכולים וצריכים לאחד את העם סביב מטרה לאומית משותפת, ולרגע לשים בצד מחלוקות על פרטי ההלכה, יישומם ומשמעותם.

לבסוף נראה כי רב המשותף גם בין תפיסתי, כעולה קבוע להר הבית, ובין תפיסתו של שביד, והמחלוקת היא בעניין הבדלת העלייה להר מבניין המקדש. בעיניי כאמור העלייה להר היא נקודת התחלה ולא נקודת סוף בדרך למימוש חזון נביאי ישראל. דווקא העיסוק בהר בית ה' הוא אשר יתחיל להביא לפתרון בעיות העם – ויוביל לבסוף לעבר בניית בית ה'.

אשר כץ

אשר כץ הוא חבר בתנועת
 "סטודנטים למען הר הבית"

——-

החובה לחלום!

אני מסכים לחלוטין עם פרופ' שביד בשני קטעים לפחות ממאמרו. בפתיחה מציב שביד את זכותו הגדולה והחזקה של עם ישראל בהר הבית, והדברים מאירים וברורים. לקראת סיום הוא מסביר מדוע עדיין אנחנו רחוקים מאוד מחידוש עבודת הקרבנות ומבניית בית המקדש, והוא תולה זאת במצב הרוחני של עם ישראל ושל העולם כולו, ואני מסכים עמו שעם ישראל עוד רחוק מאוד מלהתחיל להבין את חשיבות המקדש ואת מעלתו, וגם אינו כלל במדרגה להתחיל לבנותו.

אלא שבמרכזו של המאמר נישאת קריאה להימנע מלעלות להר הבית, קל וחומר לא להתפלל שם, ובוודאי לא להתחיל בחידוש עבודת המקדש, ואיני מסכים לא עם הקריאה ולא עם הנימוקים לה.

כותב פרופ' שביד: "מבחינת הצורך הנפשי של אדם מישראל להתפלל אל אלוהיו, להישפט לפניו, להיוושע ולהתברך ממנו, אין שום הבדל בין תפילה בכל בית כנסת בירושלים, בארץ ובתפוצות, לבין תפילה על הר הבית". אם כן מדוע הוא מסיים באמירה: "עדיין התפילה מול הכותל המערבי היא המסמלת נכונה את מצב העם היהודי בין העמים, את חובותיו, את ייעודיו ואת חזונו ותקוותו לעתיד". מה יתרונו של הכותל המערבי לעניין זה?

חמור מזאת, הוא כותב: "נזכור בהקשר זה את הנאמר בסידור התפילה של עם ישראל: מפני חטאינו גלינו מארצנו, ומפני חטאינו השתלחה יד בבית מקדשנו. זה היה רצון הא–ל ואין לנו שום נתון, גם לא דבר נביא מהימן, מנקודת ראות הלכתית, המעיד שרצונו השתנה". כמובן, הטיעון המצוי ביותר כנגד מתנגדי הנוכחות היהודית על ההר הוא להפנות את הטיעון אל הנוכחות היהודית בארץ ישראל. וכאן הדברים ממש קשורים ואחוזים זה בזה: מדוע יש ערך והיתר לעלייה לארץ ישראל, למלחמה בעממים היושבים עליה, לסיכון היהודים והערבים גם יחד? הרי עוד לא קיבלנו שום "נתון, גם לא דבר נביא מהימן", שיתיר לנו לעלות ארצה!

מכאן גם התשובה. אנו מצווים לפעול בתוך העולם. אחד השינויים הגדולים שנכפו עלינו בגלותנו הוא ההכרח להסתדר בלא דבר נביא, ואת השינוי הזה עשינו במלואו. כפי שאנו מקבלים גרים בלי קרבן, ועושים עוד פעולות רבות מתוקף "אנן  שליחותייהו עבדינן" – מתוקף היותנו (כלל האומה, ולא יחידיה) שלוחי הדורות הקודמים לעבוד ולשוב לארצנו ולבית אלוהינו. המציאות העולמית העירה את רוח האומה לחזור ולעלות ארצה, להתכנס למוסדות ולתנועה, ולעמול בדרכים מדרכים שונות כדי למשול בארץ ישראל – פעולה בעלת משמעות הלכתית מובהקת; והיא המובילה, ראשית את יחידינו ובהמשך את העם כולו, אל הדרך העולה ציון. בהיפוך דרך היציאה לגלות אנו שבים אל מרכז חיינו, תחילה לארצנו ואחר כך לבית חיינו.

עוד אוסיף ואומר שלמרות שאני מתנגד לפעולה ממשלית מדינית להקמת בית המקדש ולהקרבת הקרבנות, איני רואה כל רע במעשיהם של יחידים המבקשים לפעול, ללמד, לחנך ולשאת את הדגל המורה את הדרך העולה. הם מעירים את הרוח, את הידע ואת הרצון, וזו הדרך למשוך את העם כולו, ובהמשך את כל העולם, להבין את חשיבותו של המקדש והקודש, ולסייענו בבוא העת בהקמתו.

שלמה הכט

הרב שלמה הכט הוא 
מנכ"ל ארגון בית הלל

————

לשוב לשיח הדתי

אליעזר שביד מעניק בהר הבית זכויות שוות לגוזל ולנגזל ובכך מכשיר את מידת סדום. מדינת ירדן, מדינה גזלנית ומלאכותית, הפכה לגורם שאותו יש לעבוד ולרצות מפני שהיהודים מעדיפים להתכחש לזהותם המקורית, לכפור בתורתם ולהתבזות ולבכות "למה יאמרו מצרים?".

רצף הסתירות המובנות במאמרו של שביד מצריך כתיבת מסה שאינה פחותה באורכה ממשנתו המשתרגת על פני ארבעים כרכים. כך, החל מהמשפט הראשון המואיל להעניק ליהודים את הזכות להתפלל מנקודת הראות החוקית והדמוקרטית, ממש כמו שדנמרק מעניקה זכויות אלו לפולשים האסלאמיים וכמו מרקל בגרמניה ומדינות אחרות שהפנימו מערכת ערכית קטלנית עד אשר תושמדנה בה בשעה שהאורח המוסלמי אינו מקבל אותה מלכתחילה. כל זה אינו מפריע לאותן מדינות לסמן את מוצרי מדינת ישראל, או לפחות לאסור את הדפסת התו "יוצר בישראל". בערך באותה שיטה מתנהל שביד וכל מי שהתיימר להעניק ליהודים זכויות בארץ ישראל.

כל המחזיק במערכת השלטונית הטכנית הדמוקרטית בכל צורותיה כערך–על נמצא באותה מערכת פוליטית מיושנת וקטלנית. שום אזרח ערבי במדינת ישראל וגם לא יהודי יקבע אם יהודי הוא בעל זכות מכוח הדמוקרטיה. זכות זו לא הוענקה על ידי הדמוקרטיה ולא תישלל באמצעותה. החובה היהודית הלאומית  לקיים פולחן בהר הבית אינה נובעת משום זכות דמוקרטית, שהיא בליל שקרי של ניגודים אופורטוניסטיים הסכמיים וזמניים ואינה בשום פנים ערך.

כדי להתמודד עם כוחות כמו דאעש ומכלול התפיסה האסלאמית הגלויה, וגם עם התחליפים הידועים כמו התפיסה הקתולית או האוונגלית היותר סמויה, היהודים ייאלצו לחזור בעל כרחם לשיח הדתי ככל העמים. להתמודד עם כל הגנבים והקנאים ולהטיל את משקל האמונה מסיני בהתנהגות היומיומית של המכונה בשם ישראל.

לכן הציונות, תרצה או לא תרצה, תיאלץ לחזור בה מן הבחירה ברציונליזם ההיסטורי השקרי מכל סוג שהוא, כמו האמונה במיתוס החוק ובמשפט הבינלאומי, ולבחור בקדם–ציונות: מלכות–מקדש–סנהדרין.

הלל ויס

פרופ' הלל ויס הוא ראש החוג להוראת 
הספרות במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

פורסמה ב-27 בנובמבר 2015, ב-גיליון וישלח תשע"ו - 955, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. להלל ויס יש רעיון מצוין איך להילחם בדאע"ש – להיות כמוהם. איך לא חשבנו על זה?

  2. תשובתי נועדה בעיקר להילל וייס, אבל לא רק:
    הבה נניח שמתרחש הנס, ונוצרת קונסטלציה מדינית עולמית שמאפשרת לנו לבנות את בית המקדש, על כל פרטיו ודקדוקיו וכל אלה כדי שאכן יוקרבו קורבנות.
    האם העליתם בדעתכם מה יקרה אז?
    רוב הציבור הדתי אכן ישוש לאפשרות זו, אך אני בטוח שלא כולו.
    אני מעז להניח שיהיו בקרב החילוניים אנשים שיתפעמו מ"חידוש העטרה כקדם", ויצטרפו ברצון אל מיזם זה.
    אבל סביר מאד להניח שיהיה אחוז מאד גבוה של יהודים חילוניים שיחושו רגשי תיעוב וסלידה מאפשרות של חידוש עבודת הקורבנות בראותם בה טקס דתי פרימיטיבי .
    לדעתי הקמת בית המקדש מאד תפלג את העם.
    האם לכך נשואות עיני ציבור הדתי?

להגיב על azinative לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: