כשהמוסר הולך לאיבוד | שלום רוזנברג

על ההבדלים התיאולוגיים שבין  האמונות המונותאיסטיות, 
מימי ישו ומוחמד ועד הסכינאות שברחובות

במסורת היהודית, הפכו אדום וישמעאל למייצגי הנצרות והאסלאם. בשורות הבאות מבקש אני להציג בצורה סכמתית את יחסי שלושת הקדקודים של המשולש יהדות–נצרות–אסלאם, וזאת כדי להבין את הרקע ההיסטורי והאידיאולוגי למציאות זמננו.

תורה חדשה

הממד הראשון ביחסים אלו מתבטא בכתבי הקודש. הנצרות ביטלה את המצוות וכנגד זאת קבע הרמב"ם את העיקר התשיעי בי"ג העיקרים: "ועליה (על התורה) אין להוסיף וממנה אין לגרוע". הנצרות עשתה זאת תוך בניית כתבי קודש משלה, "הברית החדשה", כקומה שנייה מעל לכתבי הקודש היהודיים שהפכו ל"ברית הישנה". כך התורה אמנם איבדה את תוקפה, אך בכל זאת נשמרה בכתבי הנצרות כהתגלות ראשונית, המתועדת בספר יהודי. כך גם נשתמרה בנצרות הבנה כלשהי של היהדות, אם כי היא סולפה פעמים רבות. המעניין הוא שהמקורות הפכו לסוסים טרויאניים שהביאו אנשי דת נוצרים לדבוק ביהדות.

בניגוד לנצרות, האסלאם בנה את עצמאותו בדרך שונה. הוא שאב רבות ממקורות היהדות, מקראיים וחז"ליים כאחד. גם מערכת המצוות השאירה את טביעת אצבעותיה. למרות זאת, הקוראן מוצג כספר עצמאי לחלוטין. הקשר אל המקור היהודי נותק, הוכחש ונעלם. הוכחש, כאשר בעקבות הפולמוס הבין–דתי הוצגו הספרים היהודיים כמזויפים, לפעמים תוך הצבעה על האחראי כביכול –  עזרא הסופר, שלטענתם שינה טקסטים מקוריים של הקוראן ויצר ממנו את התנ"ך היהודי. כנגד טענות אלו קובע העיקר השמיני של הרמב"ם שזאת התורה הנמצאת בידינו היא התורה שניתנה למשה.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

להבדל זה, שבין אדום וישמעאל, השלכות פוליטיות חשובות. תנועה נוצרית פונדמנטליסטית המזדהה עם הציונות היא כמעט מתבקשת מאליה, והיא אכן קיימת. לא כך באסלאם, שמחק מתודעתו כל רמז ל"אִמהות" של המסורת היהודית שממנה ינק. מכאן יכולת השכנוע העצמי בטענה שמעולם לא עמד בית מקדש יהודי בהר–הבית. מכאן גם חוסר יכולתם לקבל את הקשר היהודי לארץ ישראל, קל וחומר שלא את השיבה לארץ, וזאת על אף הרמזים השונים לכך ברבדים הקדומים של הספרות המוסלמית.

אלילות מוסווית

הממד השני ביחס בין הדתות הוא תיאולוגי. אמונת השילוש ותורת האינקרנציה – האל הנעשה בשר ומת – שבנצרות יוצרות תהומות של ריחוק בין הנצרות ליהדות. הדבר בא לידי ביטוי בולט באמנות, בדימויי הא–ל הנפוצים בעולם הנוצרי ולא קיימים באסלאם. והנה, האמנות אשר ציירה את אל הרחמים המתייסר על הצלב, כדי שבמותו יכפר על האנושות, הפכה רקע אמנותי ותיאטרלי לרצח ולעינויים של מי שהם כינו "רוצחי האל". כך, התוכנית האלוהית לגאולת האנושות על ידי מותו של ישו הפכה להיות מעשה שטן שיש לנקום בעבורו ביהודים.

שונה הדבר באסלאם. האסלאם קרוב יותר ליהדות מבחינה תיאולוגית, קרוב אך לא זהה. השוני החשוב ביותר נעוץ, לדעתי, בעקרון חופש הבחירה. בהלכות תשובה (ה, ב) כותב הרמב"ם: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע". לפנינו חידוד רמב"מי מופלא המשחק בין המילים טיפש וגולם. "גולם" בעברית המשנאית הוא כלי שלא נגמר עיבודו, כגולם הזואולוגי שבין הזחל לחרק. אלו מבני ישראל המאמינים – בהשפעת האסלאם – שהכול כתוב ושהרשות לא נתונה הם רק גלמים, יהודים שלא התפתחו מספיק כדי להבין נכונה את אמונת ישראל. מנגד, טיפשי אומות העולם, השוללים את חופש הבחירה, אינם גלמים. הם מבינים נכונה את עקרונות דתם הטוענת שהכול נגזר מלמעלה.

אמונה מוסלמית זו מובילה לפרדוקס: בעוד שאין לאדם חירות כלל, לא–ל יש חירות מוחלטת ואפילו חירות מחובות המוסר ומהבטחותיו הוא. מעתה לא יוכל אברהם, אבי המאמינים, לומר (בראשית יח, כה): "חָלִלָה לְּךָ… לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". למרבה הצער, עיקרון תיאולוגי זה לא נשאר תיאורטי והשפיע קשות על ההיסטוריה. בעקבותיו אבדה לאסלאם המצווה המוסרית היסודית שביהדות: "והלכת בדרכיו". אין האדם נדרש לדבוק בדרכי הרחמים של הא–ל ואף איננו מחויב למשפט צדק, כפי שהא–ל דן לעתים בני אדם לגיהינום.

תיקו היסטורי

ולסיום, הצלע השלישית, המתארת את היחסים שבין אדום וישמעאל. שניהם האמינו כי הניצחון במלחמה וההשתלטות על העולם הם אשר יוכיחו שאלוהיהם לצדם, וכך הגיעו למעין תיקו היסטורי. ובימינו? למערב, יורשו של אדום, טוב בחייו הנוחים ובטלפונים החכמים שלו. עבורו האל הנוצרי מת בהופעתו הראשונה לפני אלפיים שנה כדי לשחרר את האדם מהמצוות היהודיות שהוטלו עליו, ועתה "אלוהים מת", כאמרתו של ניטשה, או בעצם הוא חזר ומת. וכך הגענו לסוף ההיסטוריה, עכשיו מותר ליהנות מהכול, בשלום.

ישמעאל חושב אחרת. עבורו "התיקו ההיסטורי" עם הדתות האחרות הוא חרפה. הכול או לא כלום. האל שלו זקוק שהאדם יגאל אותו, בהראותו את כוחו, כפי שעשה נביאו בשנים הראשונות לאסלאם. הגאולה שלו תבוא דווקא דרך הסיף. אגב, חכמי האל האחר הזה פסקו שיוצאים ידי חובה אפילו בסכין – הסיף של העניים. ולאוחזים בסיף ובסכין האל הזה ייתן עולם הבא, שהוא בעצם העולם הזה של המערב, והאל הלוא מחויב לקיים את הבטחותיו. או שלא?

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

פורסמה ב-27 בנובמבר 2015, ב-גיליון וישלח תשע"ו - 955, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: