חייבים לדבר על זה | יואל פרנקנבורג

הגיע הזמן לשכלל את השיח החינוכי על אודות המיניות והשלכותיה, מיחסים מתוקנים ומלאי קדושה ועד הקצוות הרעים דוגמת זנות ואונס. פרשת וישלח כהזמנה  

בשבועות האחרונים, מספר חודשים לאחר שסיימתי שש שנות ריכוז בתנועת הנוער בני עקיבא, קיבלתי שלושה טלפונים, מגורמים שונים בתנועה. המכנה המשותף של שלושת הטלפונים היה אחד: שאלות בנושאים של ספק–פגיעות על רקע מיני בין חניכים בתנועה.

שלושת הסיפורים, לצערי, לא הפתיעו אותי במיוחד. שלושתם סיפורים עצובים וכואבים כדרכן של פגיעות מיניות. שלושת הסיפורים הזכירו לי כמה פעמים הבטתי על אנשי חינוך המטפלים בסוגיות המיניות בחברה הדתית לאומית, וראיתי בהם שוטרי גבולות בלבד. שוטרים העומדים להגן על גבולות האסור והמותר, מסבירים ומחדדים את הנורא והמפחיד, אך פעמים רבות מדי – לא רלוונטיים למה שקורה בתוך לבם של התלמידים והחניכים, ביום–יום הנורמטיבי.

מתעלמים מהמורכבות

פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת וישלח, מפגישה אותנו עם האונס הראשון בהיסטוריה שלנו. שכם בן חמור אונס את דינה, שהיא בעצם דודה של כולנו, לא משנה מאיזה שבט אנחנו. האונס של דינה, השתיקה של יעקב, ומולם – תגובתם החריפה של אחיה, שמעון ולוי, מעוררים בי פלצות כל שנה מחדש. יש משהו בדרך הישירה שבה התורה כותבת את סיפור אונס דינה שלא משאיר מקום של רוך ועדינות. לאחר תום האונס, יעקב מחכה לבניו שיחזרו מן השדה על מנת לדבר איתם ולחשוב מה לעשות בסיטואציה המחרידה. את הדיאלוג המדהים בין יעקב לבניו, רגע לפני שהתורה תספר לנו על אודות תגובתם המעשית של שמעון ולוי לאונס, האחרונים מסיימים במילים המהדהדות: "הכזונה יעשה את אחותנו?!"

כעת, לאחר שכתבתי את המילה "זונה" על גבי הנייר, אני תוהה לעצמי מה מספר האנשים שקראו את המילה ונחרדו. מה מספר האנשים שהפסיקו לקרוא. מה מספר ההורים שיסתירו מילדיהם את הכתוב כאן.

האונס‭ ‬הראשון‭ ‬בהיסטוריה‭ ‬שלנו‭. ‬חטיפת‭ ‬דינה‭, ‬ג‭'‬יימס‭ ‬טיסו‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19

האונס‭ ‬הראשון‭ ‬בהיסטוריה‭ ‬שלנו‭. ‬חטיפת‭ ‬דינה‭, ‬ג‭'‬יימס‭ ‬טיסו‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19

זונה? ככה? הרי זו מילה גסה! אכן, זו מילה גסה ובוטה לשימוש. אך בדיוק על כך אני חושב שנכון לדבר, דווקא השבוע. על הצורך להתלכלך מעט, על החובה שלנו לדבר בקול רם. על כך שתורה היא וללמוד אנו צריכים. על כך שיש לדבר גם על מה שקורה בתוך התחום המיני, כדי שלא נגיע להתמודדות עם הגבולות הרעים והקשים של המיניות, כדוגמת זנות ואונס.

אני חושב שאת ההלם הגדול ביותר שלי חטפתי לפני כשנה, במהלך לימוד תורה עם קומונריות בבני עקיבא, כולן בנות רציניות שבאות ללמוד תורה פעם בשבוע באופן סדיר. תוך כדי לימוד התברר לי שמרביתן לא רק שלא מכירות את סיפור יהודה ותמר המופיע בספר בראשית, אלא שהן אפילו לא שמעו על הסיפור המכונן הזה. הבודדות שהכירו את הסיפור הסבירו לי שהוא ירד ב"מיקוד" לבגרות בתנ"ך.

ההלם הראשוני מעוצמת הבורות שפגשתי אצל בנות מהאולפנות הטובות ביותר בארץ התחלף די מהר בהבנה שיש כאן בעיה קשה ויסודית הרבה יותר. לא בורות בלבד יש כאן, כי אם עצימת עיניים וניסיון לא לדבר "על". לא לדבר על אחד הדחפים הבסיסיים, הקמאיים, הטבעיים ביותר, הטבועים בבני האדם ובבנות האדם. לא להתמודד עם החיים המיניים המקיפים והפנימיים לנו. חיים המלאים כל טוב ויופי, אך מסוגלים גם להגיע לנקודות קשות ומורכבות, כדוגמת סיפור יהודה ותמר.

בשיחות רבות עם בני נוער, חלקים נרחבים מהם מעידים שלא רק על יהודה ותמר מעדיפים לא לדבר בבתי הספר שלנו, אלא בכלל ישנה נטייה להתעלם מסוגיות מיניות מורכבות. ודאי, שיעורי הכנה לחיי משפחה בכיתה י"ב – ישנם. ישנם גם שיעורים על שמירת נגיעה ושמירת העיניים. אך התמודדות עם עניינים יומיומיים, עם שאלות קיומיות בתחום המיני, כמעט לא מקבלת מענה במסגרת בית הספר. בני נוער רבים מעידים שישנם לא מעט שיעורים העוסקים בגבולות האסור והמותר, ולעומת זאת מעט מאוד פתיחות לשיח המאפשר התמודדות לא שיפוטית עם המיניות הגואה בקרב בני הנוער.

למעשה, ההתמודדות המרכזית שאני פוגש בקרב החברה הדתית לאומית בנושא סובבת סביב ימי עיון שכותרתם "הטרדות ופגיעות מיניות". התמודדות עם האסור והמותר, כבר אמרנו? כמעט אף אחד, ודאי לא בפרהסיה, לא מוכן לדבר על המיניות עצמה.

אנחנו נותרים מאחור

"אכן, אך יש דברים שהשתיקה יפה להם, וחדרי החדרים הם מקומם". זהו ההסבר המקובל שאני שומע כל אימת שאני מעלה את הנושא. בעידן שבו המיניות, בצורתה הבוטה והקיצונית ביותר, נמצאת בכיסם של כל נער ונערה, האמירה הזו ארכאית כמעט כמו המחשבה ש"זונה" היא מילה גסה. להווי ידוע שכמעט כל מכשיר סמארטפון, יהא אשר יהא, מאפשר לגולש בו להגיע לספריית סרטי פורנוגרפיה אינסופית. וגם אם לבן או לבת שלי אין סמארטפון, מן הסתם לחבר או לחברה שלהם יש. האם אל מול זה אנחנו מעמידים אנשי חינוך שמרגישים נבוכים אפילו להעביר שיעור על שמירת נגיעה?

אנשי החינוך בחברה הדתית לאומית לא יכולים יותר לצעוד בצעדים מדודים ואיטיים אל עבר הקדמה בנושא המיניות. לא ייתכן שאנחנו נותרים הרחק מאחור בנושא הרגיש הזה, כאשר הפריים טיים הטלוויזיוני מציע סדרות כמו "הישרדות", ודוגמניות באופנת גן עדן מרוחות על גבי בניינים שלמים בגוש דן. לא ייתכן שבני הנעורים חווים עוצמות חזקות כל כך של התמודדות, ולעומת זאת השיח החינוכי והציבורי דל, מצומצם ושקט.

כלל ידוע הוא שבבוקר למחרת משחק כדורגל חשוב, הר"מים ה"מגניבים" בישיבות התיכוניות והרכזים המעודכנים בתנועות הנוער יזרקו הערה על המשחק כדי להראות שהם "בעניינים". אני סבור שזו הערה חשובה, מבחינה חינוכית. בני הנוער זקוקים לנקודת ממשק עם דמויות המופת החינוכיות שלהם. המורים והרכזים לא צריכים להסתכל על משחק הכדורגל או הכדורסל כדי לדעת מה התוצאה וכדי לאפשר שיח פתוח בנושא, בכיתה או במפגש חינוכי אחר. מספיק לקבל עדכון קצר ולהשתמש בו ובכך לאפשר לתלמידים נקודת מפגש משמעותית, שדרכה הם מצליחים לראות במחנך לא רק דמות המציבה מצפן ערכי ורוחני אלא גם דמות שיש לה נגיעה בעולמם האישי.

אני מניח שמרבית אנשי החינוך מכירים את ההתמודדות שיש לחלק מהתלמידים שלהם, כמעט כל לילה, אל מול אתגרי המחשב והטלוויזיה. כאן, בנושא הזה, לא מדובר במונדיאל של פעם בארבע שנים. מדובר בהתמודדות שעבור חלק ניכר מהנוער היא התמודדות יומיומית. לעניות דעתי לא ניתן לקיים מפגשים חינוכיים סדירים ללא הצפת הנושא בתדירות גבוהה. אין צורך בתיאורים גרפיים, וודאי שאין צורך שאנשי החינוך יחוו את מה שהנוער חווה. אך האם נכונה התחושה שאיתה רבים מבני הנוער הולכים, שאנשי החינוך שלהם חפים מיצרים מיניים? שהתחום המיני הוא תחום ששייך רק לצעירים ולצעירות, ועבור המורים שלהם הוא פשוט וקל? האם זהו מסר אמיתי וישר שאנו מעוניינים לשדר? משיחותיי עם בני נוער ובנות נוער, זהו המסר. חד ובהיר.

שיח פתוח על היצר

חשוב לי להדגיש, באופן הברור ביותר: בשנים האחרונות ישנם אנשי חינוך בציבור הדתי לאומי שמאתגרים את המערכת בתחום הזה. במערכת החינוך הממסדית ובמערכות החינוך הבלתי פורמליות ישנם אנשי חינוך שמייצרים שיח פתוח, כן וישר בנושאים המיניים. הם מעטים ובודדים מאוד, זה נכון. אבל חשוב להדגיש שהאפשרות קיימת. כמתבונן מהצד אני יכול לומר שפגשתי לא פעם תלמידים של מורים כאלו, והם רואים במורים שלהם דמויות מופת, שנותנות להם מענה רוחני וקיומי.

פרשת וישלח, המספרת את סיפור האונס של דינה, יכולה להוות פתח לא רק לדיון על אודות גבולות האסור והמותר. אני מציע שנפתח כאן דיון חברתי ומשפחתי על אודות החיים עצמם. אני מציע שנשכלל את השיח שלנו על אודות המיניות והשלכותיה על היחיד ועל החברה. נדבר על הגבולות, אך גם נדבר על תוכן החיים, הרבה לפני שהם פוגשים את הגבול האסור והשלילי.

אם נבחן את עצמנו נגלה שאפילו השפה שלנו בתחום המיני דלה מאוד. רובנו, אם נצטרך לדבר על הנושא המיני, ניאלץ לבחור באחת משתי אפשרויות – או שנשתמש בשפת הרחוב המלוכלכת, או שנשאר אילמים. שפה שאינה מפותחת מעידה על מיעוט בשימוש. ישנו צורך חברתי אמיתי לברר שפה של קדושה, המאפשרת לדון בנושאים המעסיקים כל בן אנוש, משחר ימי ההיסטוריה, ללא ניבול פה וללא אילמות מביכה.

אני מאמין שניתן וצריך לקיים חברה המושתתת על קיום תרי"ג מצוות, קלה כחמורה, כולל הקפדה על דיני ההרחקה הנדרשים בין גברים לנשים. יחד עם זאת, זו צריכה להיות חברה המאפשרת שיח פתוח על אודות היצר הנפלא הזה, הבונה עולמות ומחריבם. חברה שמציגה משנה סדורה, ברורה וחיובית על מיניות האיש והאישה. אני קורא לנו כהורים וכאנשי חינוך לא לפחד כלל. לדבר, לפתוח ולאפשר לילדינו מרחב בטוח להיות כנים ומשתפים.

אכן, על מנת שנוכל לדבר עם בני הנוער, השלב הראשון יהיה העצמת היכולת האישית של כל אחד ואחת מאיתנו להתמודד ביושר ובבגרות אל מול המיניות של עצמנו. כל איש חינוך יודע שעמידה אל מול ילדים ונוער כמוה כעמידה אל מול מראה. השאלות הישירות, חוסר הפוליטיקלי–קורקט של רבים מבני הנוער, מציבים בפנינו, המחנכים, אתגר ישיר ולא פשוט. אם נרצה לראות במראה שלנו דמות דיוקן בריאה וישרה, נצטרך ללמוד וללמד את עצמנו כיצד לעסוק בתחום המיני ללא מורא וללא חשש, באופן נקי וקדוש. התהליך הזה דורש שפה פתוחה ומשתפת בין בני זוג ובהקשר אחר – בין חברים, ואולי גם שם נגלה שיש מקום להשתפר בפתיחות, בדיבור ובכנות.

התחום המיני בעולם המודרני לא מאפשר לנו להישאר רק בסיסמאות, במילים עדינות ובביטויים הלקוחים ממילון אבן שושן. לא נוכל להסתפק בסמינריון חד פעמי או בשיעור בודד פעם בשנה. אם נשדר לילדים ולנוער שהעולם המיני לא שייך למבוגרים, ושאין לנו מה לומר לגביו מעבר להצגת הגבולות, אל לנו להתפלא אם הם ידירו אותנו גם מהקשיים, ומהמקומות הנסתרים והכואבים להם. אנו עלולים להיוותר שוטרי גבולות המחתימים את הדרכונים בכניסה וביציאה מהארץ. הם, בני הנוער הצעירים, עלולים למצוא את עצמם טסים לחופי תאילנד, ללא צידה וללא הכוונה. הם יחלפו על פנינו, מנופפים לנו לשלום, בנוסעם אל עבר החופש.

*

יואל פרנקנבורג הוא מנכ"ל המרכז החינוכי "מרכז שלבים". לשעבר רכז הדרכה ורכז מחוז דן בתנועת בני עקיבא

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

פורסמה ב-27 בנובמבר 2015, ב-גיליון וישלח תשע"ו - 955 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תגובה אמיתית חייבת לכולו את נושאי הטומאה הקשורים למיניות עם כל השלכותיהם. אחרת היא תהיה תגובה חלקית.

  2. בס"ד ח"י כסלו תשע"ו
    לכב' מר פרנקבורג
    שלום רב:
    ראשית ברצוני להודות לך למקרא הדברים. שפתך בהירה וחדה וכתיבתך שובה עין.
    לגבי תוכן הדברים, ניתוחך את המציאות תוך התבססות על הפרשיות השונות בתורה, קרובה מאד לדאבוני, לאמת.
    מתבקשת אם כן מסקנתך שיש לפתוח את הנושא.
    אולם, חסרה לי במאמרך הדרך. מה אתה מציע לנקוט אחרת? האם לתת יותר לגיטימציה לדברים הנעשים בסתר, האם לדבר על דברים שבינו לבינה בפורום רחב והרי "אין דורשין בעריות בשלושה" (חגיגה פ"ב מ"א)?
    אשר על כן, נדרש מאמר המשך ממוקד ומעשי.
    יוסף פריאל

  3. מיניות איננה בכלל ריק. הבעיה שמטעינים עליה תילי תילים של ערכים, עם ישראל ובניין ירושלים ועוד כהנה וכהנה. זאת לצד האדרת רבנים כמלאכים ממש. מין אינו ׳נקי׳ ואינו ׳מלוכלך׳. הוא מענג וקשור בנפש וגם מביא חיים (לעיתים). התייחסות קצת פחות היסטרית לצניעות וגם הבנה שבעולם התנ"ך מודל הזוגיות המונוגמית לא התקיים ושאין מין ׳טבעי׳ אלא יש מין מכבד ויש התמכרות וזו הבעיה. אין הכל או לא כלום. זה לא להתאפק עד החתונה ואז להשתולל וזה לא התנזרות או הפקרות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: