תגובות לגליונות קודמים – 954

בתגובה ל"בדרך למדינה דתית?" מאת רחלי מלק בודה, גיליון פרשת תולדות

חילוניות כדרך חיים

מאמרה של רחלי מלק בודה מחמיץ את העיקר. נקודת המוצא היא שמי שצם ביום כיפור או אף נמנע מנסיעה בשבת או גילה גילויי פטריוטיזם – חילוניותו נסדקה. ולא היא. חילוניות איננה קשורה בקיום מנהגים או טקסים יהודיים אופייניים, אלא היא דרך חיים מזה ונשיאת מטען תרבותי מזה.

דרך חיים בכך שהאדם הוא בעל מצפן עצמי שמכוון לו את חייו והכרעותיו הן אישיות בלבד. תפיסת הזמן של אדם זה מצומצמת להווה עם קריצה לעתיד, לחזון ולא מעבר לזה. זהו עולם פרגמטי של עשיית חשבון רציונלי אישי. זהו עולם מעניין, משום שהאדם מעמיד את עצמו במרכז. זה עלול גם להיות עולם עצוב, משום שאין לו לאדם עם מי לחלוק בכאבו ובצערו ומשום שאדם זה איננו נוהג להתפלל לישועה מהבלתי ידוע או מוכר עבורו.

אדם זה אמון על לקחים היסטוריים אוניברסליים. פרדיגמת ההסתכלות שלו מושתתת על אנלוגיות בינלאומיות. עבורו שלטון ריכוזי, לאומני, הסוגד לדגל, הוא בבואה של פשיזם ולכן הוא נרתע משלטון הכוח, הצעקנות והפופוליזם. הוא אוהב הארץ מכיוון שהוא בן נופיה ובן שפתה ובן תרבותה. במודע או שלא במודע, הוא חניכם של אחד העם וביאליק, שכרתו את הדת אבל לא את הספרות היהודית הענפה, והפכו את האלוהות ואת האוטוריטה של כתבי הקודש לזיכרון קולקטיבי ספרותי.

הוא יחגוג את הפסח וישב לסדר גם אם יוכיחו לו הארכיאולוגים שיציאת מצרים היא פרי דמיון לאומי דתי, מיתוס ולא מציאות היסטורית. הוא בונה לעצמו תרבות של ספרות, שירה עברית, תיאטרון וקונצרטים. הוא סופג את תרבות העולם ואיננו מנותק ממנה. הוא גדל על חנוכה, שמבטא את ניצחון המעטים על הרבים ונס פך השמן אינו מדבר אליו. עגלתו איננה ריקה כלל והיא לא דוגמטית אלא מתעשרת מדי יום בכוח יצירתו ודמיונו. עם היהודי החילוני הזה יש להתמודד ואותו יש להעריך.

יהושע גתי

פרופ' יהושע גתי עומד בראש התוכנית ליישוב סכסוכים ע"ש אוונס, אוניברסיטת תל אביב

————–

>>> תגובות למאמר "יהודי פולמוסי", גיליון פרשת חיי שרה, מאת ליאון ויזלטיר

תמונות שקולות ומנוגדות | משה מאיר

בית הלל מציבים אתגר גם לבעלי המחלוקת שאיננה הלכתית: ההכרעה היא לא מכיוון שאי אפשר לחשוב אחרת אלא למרות שאפשר. מבט מתמטי על תפיסת "אלו ואלו" 

מאמרו של ליאון ויזלטיר מעלה לדיון – שוב – את מושג המחלוקת ומרכזיותו בהוויה היהודית. אני מוצא במאמרו חידוש הראוי להבלטה, וסימון של אזור שעדיין לא לובן בסוגיה. במסה זו אנסה להשלים את החסר.

ויזלטיר מנגיד שתי תמונות: האחת שבה המחלוקת היא אילוץ והאידיאה היא של חברה נטולת מחלוקת, והשנייה – תמונת המסורת היהודית – שבה המחלוקת היא אידיאה. כביטוי לתמונה היהודית הוא מביא את דברי התלמוד שהפכו לסמל של תרבות עכשווית שלמה ושל כמה וכמה מוסדות לימוד יהודיים עכשוויים:

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל               (עירובין יג, ב).

החידוש בדברי ויזלטיר הוא בכך שהוא קובע כי יש להימנע מהבנה לא רציונלית של התבנית הזאת. "בימינו, הדיון בשאלות הללו בעולם היהודי מנוהל על ידי פרשנים אנטי רציונליסטים… דעתי האישית היא שכל ניסיון לנטרל מן המסורת של המחלוקת את הממד הרציונלי שבה… משקף חוסר הבנה בדבר הישגו של סגנון המחלוקת היהודי והתרוששות שלו מכל נכסיו".

ארבע תבניות

אני מזדהה עם דרכו של ויזלטיר והולך מעבר לו. רוב הפרשנים, קדומים ועכשוויים, הוגים וחוקרים, הלכו באחת מארבע דרכים בפרשנות תמונת המחלוקת היהודית: הדרך האחת – שבירת המחשב הרציונלי שבו שולט חוק הסתירה. במקומו הם הציבו מחשב מיסטי, שבו תיתכן "אחדות ההפכים" או הוויה לא מושגית הכוללת את שתי העמדות. החשוב שבניסיונות הללו הוא של הרב שג"ר בספרו "כלים שבורים". דרך זו איננה מעניינת אותי, מטעמים דומים לאלה שהציג ויזלטיר.

הדרך השנייה – בניית מחשב רציונלי אלטרנטיבי. כך למשל כותב המהר"ל:

כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא תהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד, שאף אם הדבר טמא אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה של מה אל טהרה, וכן אם הדבר טהור אי אפשר שלא תהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם החולקים בשכל, אי אפשר שיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד (באר הגולה באר א').

כך הוא מסביר את "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – "רצונו לומר ששניהם שווים בבחינות, וכיוון שהבחינות שוות שניהם דברי אלוהים חיים". אני בוחר שלא ללכת בדרך זו. היא מתאימה למקרי גבול, למשל בין השמשות שיש בו גם יום וגם לילה. בבין השמשות גם המשפט "עכשיו יום" וגם המשפט "עכשיו לילה" אמיתיים. ואולם במשך היום או במשך הלילה תבנית הבחינות לא מתאימה.

מחשב רציונלי אלטרנטיבי נוסף הוא המחשב הדיאלקטי. שתי העמדות החולקות מוצגות כתזה ואנטי–תזה. שתיהן "דברי אלוהים חיים" בכך שיש להן מקום בסינתזה. גם בדרך זו אני בוחר שלא ללכת, היא בורחת מהעמדת המחלוקת במלוא חומרתה. עמדה במחלוקת מתיימרת להיות אמת מלאה, ולא רק רכיב בסינתזה עתידית.

הדרך השלישית מעמידה את תבנית "אלו ואלו" על בסיס התשתית של הסובלנות. תפיסת האמת של הסובלנות היא מוחלטת. הדעה שלי אמיתית ושלך שקרית. על בסיס תפיסת האמת הזאת אני מפעיל את הסובלנות, אצילות של בעל הכוח המוכן לסבול את האחר השוגה. אני בוחר שלא ללכת בדרך הזאת משתי סיבות: ראשית, היא לא הולמת את הביטוי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". שנית, אני מתנגד לה מפאת ההתנשאות חסרת ביקורת התבונה שבה, שאיננה מכירה בגבולות היכולת שלה.

הדרך הרביעית מעמידה את תבנית "אלו ואלו" על בסיס התשתית הפלורליסטית. תשתית זו מוותרת על ערך האמת, ומעמידה במקומו את הנרטיב. לכל אחד סיפור משלו, הם אינם מתחרים זה עם זה אלא שרויים זה בצד זה. אני בוחר שלא ללכת בדרך הזאת, מכיוון שבדומה לויזליטיר אינני מוכן לוותר על האמת.

הדגם שאותו ארצה להציב בנוי על השפה המתמטית, וכפי שנראה יש לו משמעות קיומית עמוקה. הוא לא מתאים בהתאמה של אחד לאחד לנושא הדיון שלנו, אך יש בו כדי לפתוח אפיקי מחשבה חדשים. זכרו נא כי אנחנו מחפשים שתי טענות, שמצד אחד תהיינה סותרות זו את זו ומצד שני שתיהן תהיינה נכונות.

הקשר מערכתי

בואו ונתבונן במשפט הבא: 7 + 5 = 8 + 4. זהו משפט אמיתי, אבל הוא רחוק מלהיות ברור מאליו. רק כללי המשחק של השיטה המתמטית הופכים אותו למשפט אמיתי. על פי הכללים האלה, אנחנו מבטלים את הגבול בין שני האיברים שבכל צד של המשפט, ומעמידים במקומם את סכומם. 12 = 8 + 4 ו–12 = 7 + 5. מכאן נובע ששני צדדי המשפט שקולים ושווים זה לזה.

אפשר לחשוב על כללי משחק אלטרנטיביים, שבהם שני חלקי המשפט מהווים שתי תמונות שונות שאי אפשר לטעון כי הן שוות זו לזו. חמש ושבע זו תמונה אחת, וארבע ושמונה זו תמונה שונה בתכלית. אי אפשר לבטל את הגבול בין שני האיברים שבכל צד, ועל כן שני הצדדים לא שקולים ולא שווים זה לזה. נמצא כי תיתכן מערכת שבה ישנם שני משפטים, שבהקשר אחד שניהם נכונים ובהקשר אחר הם סותרים זה את זה. הרי זה דומה לשתי מערכות גיאומטריות, שכל אחת בנויה על אדני מערכת אקסיומות שונה. משפט אחד יהיה אמיתי במערכת האחת, ושקרי במערכת השנייה.

עתה בואו נתבונן על המערכת ההלכתית, דוגמה אחת – מיוחדת – מני רבות:

חתכוֹ (= את תנור החרס) חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזה הוא תנור של עכנאי (בבא מציעא נט, אב).

יש כאן שתי תמונות, תמונת התנור של רבי אליעזר ותמונת התנור של חכמים. במציאות החוץ הלכתית שתי התמונות זהות, תמונת תנור חרס חתוך לחוליות וחול בין חוליה לחוליה. במציאות זו אין "טהור" ואין "טמא", ועל כן שתי התמונות זהות. רק במציאות ההלכתית יש פער בין התמונות, בתמונה אחת מופיע תנור טהור ובשנייה תנור טמא. רבי אליעזר – כידוע – קרא לעזרתו את החרוב, את אמת המים ואת כותלי בית המדרש שיוכיחו את צדקתו. הוא טען שתמונתו אמיתית במציאות החוץ–הלכתית. חכמים אמרו לו שאין מביאין ראיה מחרוב, אמה וכתלים, כיוון שמדובר בטענה רק בגבולות השפה ההלכתית. גם את בת הקול דחו, גם היא שייכת למציאות ולא להלכה – המקבילה למתמטיקה.

שני הצדדים שגו. רבי אליעזר שגה בכך שניסה להעמיד את משפטו כאמיתי גם במערכת החוץ–הלכתית. הוא לא הכיר בכך שרבי יהושע צודק בטענתו – לא בשמים היא, כלומר – אין אמת הלכתית מחוץ למערכת עצמה. חכמים שגו בכך שבאותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, ואותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. במקום להסתפק במתודת הכרעה מינימליסטית של הצבעה ולהותיר את שאלת האמת פתוחה ושקולה, הם ניסו להכריע כי האמת איתם ולא עוד אלא לנדות את האיש.

"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – בשדה החוץ–הלכתי. בשדה ההלכתי – יש שתי אמיתות סותרות. כשאני בתוך הבית שלי – בית שמאי או בית הלל, קבוצת החכמים או עמדתי כיחיד – יש אמת והעמדה האחרת שגויה. כשאני יוצא ומשקיף על השדה הבית מדרשי – "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

האם אפשר להרחיב את המערכת הזאת מעבר לשדה ההלכתי, גם למחלוקות שבחיים?

בואו ונתבונן במחלוקת שבין הימין לבין השמאל במציאות הישראלית. המציאות החוץ–מחלוקתית היא אחת – ב–1967 עברו השטחים משליטה של ממלכת ירדן לשליטה של ישראל. כאן תמונת השמאל ותמונת הימין שקולות זו לזו. לעומת זאת, במציאות המחלוקתית התמונות שונות. בתמונה של הימין השטחים שוחררו, ובתמונה של השמאל הם נכבשו. מכאן נגזרים גם הבדלים בתמונות הראוי – באחת הראוי הוא שהם יישארו בשליטת ישראל תוך התמודדות עם הבעיות האתיות הכרוכות בשליטה בעם אחר. בשנייה ראוי כי הם יעברו לשליטה פלשתינית על הבעיות האתיות של עקירת יישובים. מצד אחד "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר התמונות שקולות בערך האמת והראוי במציאות החוץ–מחלוקתית. מצד שני, בעולם הבתים – בית השמאל ובית הימין – תמונה אחת נכונה והשנייה שגויה, אחת ראויה ואחת איננה ראויה.

בעיית ההכרעה

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן (עירובין יג, ב).

שאלת ההכרעה במחלוקת תקפה גם ביחס למחלוקות החיים שלנו, ושם לכאורה התשובה פשוטה: אנו מכריעים על פי ההצבעה הדמוקרטית. אם נתבונן בדבר נראה כי הפרוצדורה הזאת בנויה על אותה הנחת יסוד של התלמוד. לו הייתה עמדה אחת אמיתית ואחת שקרית, לא היינו מכריעים על פי הצבעה. וכי אם הרוב מצביע עבור השקר הוא הופך אותו לאמת? רק מכיוון ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", רק מכיוון שמבחינת האמת שתי העמדות שקולות, יש מקום להכריע על פי פרוצדורה אחרת, כגון הרוב.

דומה כי הפרקטיקה של בית הלל מהווה אתגר גם לבעלי המחלוקת שאיננה הלכתית. היכולת לשנות את דברי עצמם – בית הלל – ואת דברי בית שמאי, ולא עוד אלא להקדים את דברי בית שמאי לדבריהם, היא יכולת אצילית המורה על תרבות המחלוקת העמוקה. אם אני מבין שמדובר בשתי מערכות שקולות, הרי למרות שאני בחרתי באחת, למרות שאני מאמין בנכונותה, למרות שאינני פלורליסט ואפילו אינני סובלן – אני מכריע כי נכון מבחינה אינטלקטואלית וערכית לחשוף את השקילות שבין המערכות.

החשיפה הזאת חשובה משתי בחינות: ראשית, היא קוראת לאחר, זה שעדיין לא הכריע אם הוא מבית הלל או מבית שמאי, לשקול את שתי החלופות ולבחור בעצמו ביניהן. אני מוותר על שימוש בכלים רטוריים, על תעמולה, על תשדירי בחירות, ומייצר מערכת רציונלית לבחינת שתי העמדות. שנית, היא מורה כי אני הכרעתי להיות מאחד הבתים לא מכיוון שאי אפשר לחשוב אחרת, אלא למרות שאפשר לחשוב אחרת. בחרתי בבית שמאי או בחרתי בבית הלל, בחרתי בימין או בחרתי בשמאל, בחרתי ב"גיאומטריה" אחת ועל פיה אני שופט שיפוטי אמת. עתה אני טוען טענות אמת, חי על פיהן ומוכן להיאבק על מימושן. אך תמיד אני מודע לכך שיש אפשרות אחרת, ויש אנשים שהכריעו לבחור בה.

ד"ר משה מאיר מלמד במכון הרטמן ובקולות

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ח' כסלו  תשע"ו, 20.11.2015

———————

זכו לקבוע הלכה | גדעון ארליך

מחלוקת היא שלילית ודורשת הכרעה, האמת היא אחת ללא שיקולים חוץ–תורניים. אל מול הפרשנות הפלורליסטית 

ליאון ויזלטיר קובע שבמסורת היהודית המחלוקת היא ביטוי לאמת, ושהאל קבע שלשני הצדדים במחלוקת תוקף נצחי וויתר על ייחוס אמת רק לאחת מבין דעות סותרות. לדעתי קביעות אלה הן מצד אחד הררים התלויים בשערות שאינן קיימות, ומצד שני הן נסתרות על ידי מקורות רבים, כפי שאבקש להראות להלן.

בעיני רבים, משמעותם של דברי הגמרא הידועים, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", היא שכל אחת מהדעות ההפוכות זו לזו שבמחלוקת היא אמת. טבעי על כן שחכם יאמץ את שתי הדעות הסותרות שבמחלוקת ששמע, או שיאמר מעצמו שתי דעות הפוכות. אך בגמרא מוצאים אנו למעלה ממאה מקרים שבהם נשאלת השאלה "ומי (האם) אמר פלוני הכי (כך)? – הרי הוא אמר את ההפך!", ובאף מקרה הגמרא לא משיבה "אלו ואלו".

גם אין קובעים "אלו ואלו" לגבי אף מחלוקת, פרט למחלוקת בית הלל ובית שמאי, אלא משתדלים להכריע, ואם לא מצליחים קובעים "תיקו" – תעמוד – והמצב הלא רצוי הזה יעמוד עד שיכריעו בכך חכמים עתידיים, ואז תרבה השמחה כפי הפתגם "אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מובא במצודת–דוד למשלי טו ל).

המצב שבו יש מחלוקת נחשב למצב שלילי: "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל והן הן שופכי דמים…  משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שמשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות" (תוספתא, סוטה יד ט). ומסביר המאירי: "זחוחי הלב – להישען על בינתם". המחלוקות נוצרו על–ידי תלמידים שלא הפעילו כראוי את כללי ההיסק התורניים, השתמשו בשיקולים לא תורניים (ובמציאות ימינו – מה מקובל על סלבריטאים מערביים) והגיעו למסקנות שגויות.

במסכת חגיגה (ג ע"ב) נאמר: "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין… שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?". השאלה קובעת שלומד תורה איננו פלורליסט. התשובה שם: "עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים". האפרכסת היא משפך שעל הריחיים. שמע כל דעה, טחן אותה למרכיביה, "וכשתדע להבחין אי זה יכשר – קבע הלכה כמותו" (רש"י שם). הקביעה איזה יכשר היא לפי התורה ולא לפי שיקולים חוץ תורניים.

מקרי ספק בהלכה מוכרעים לצורך התנהגות מעשית לפי כללי הכרעה במקרי ספק. "לא בשמים היא", קובעת התורה. ניתנו לנו כללי הכרעה פשוטים להתנהגות הלכה למעשה גם כשהדין לא ברור לנו. כלל כזה למשל הוא "ספק דאורייתא לחומרא", או כלל אחר: "אחרי רבים להטות", שבו מחייבת אותנו התורה לעשות לעתים, כשהרוב טועה, דבר המנוגד לדין תורה. ועל אלה שנוהגים כך נאמר בהומור "ניצחוני בני" (ספר החינוך תצו). עקביא בן מהללאל הורה לבנו שלא יפסוק כמותו בארבעה דברים, כי הוא עצמו שמע אותם מרבים, ואילו הבן שמע רק מאביו כשהרבים אומרים ההפך (עדויות ה, ז). אדם שבמקרי ספק אינו נשען אלא על עצמו ועל המחשבה החופשית שלו, זחוח לב, הוא פסול מכול וכול.

הלומד ומדקדק היטב בדברי התורה יכול להסיק כמה מצוות מביטוי אחד. כך לדוגמה ממצוות "לא תחנם" לומדים שלוש מצוות נפרדות, וכמובן לא סותרות: לא תיתן להם חניה בארץ ישראל, חן, מתנת חינם (עבודה זרה כ, א). הרעיון נאמר בכלליות: "יש שבעים פנים בתורה" (במדבר רבה, נשא יג), כמובן לא פנים סותרות אלו את אלו. יש המגלים פנים בעיקרון זה שלא כהלכה, כאילו הוא אומר שכל אחד יכול להמציא לו "מדרש יוצר" ולהסיק מפסוק דברים רבים הסותרים זה את זה וסותרים דברי תורה במקום אחר.

קבוצה לשם שמים

 נעיין בספינת הדגל של בעלי התפיסה הפלורליסטית במלואה:

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותןמפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן (עירובין יג, ב) .

מובן שמחלוקות בית שמאי ובית הלל לא  נוצרו בשלוש שנים בלבד. בשלוש השנים הם הסכימו שאף שהמחלוקות ביניהם לא הפריעו לחיי היומיום וכל אחד מהם סייע לאחר לקיים את מחויבויותיו לפי דרכו (משנה יבמות א, ד), אין פלורליזם ויש צורך בהכרעה אך ורק למען אמיתה של תורה. אך הייתה ביניהם מחלוקת בנושא אחד: האם לפסוק בכל המחלוקות כבית הלל או כבית שמאי. כל צד חשב שההלכה היא כדעתו ולא כדעה החולקת.

ראשית, נעיין בבת הקול לפי התפיסה הפלורליסטית – בת הקול מאשרת את דברי שניהם וקובעת שדברי שניהם אמת: גם דברי בית שמאי, שאמרו שיש לפסוק הלכה כבית שמאי ולא כבית הלל, וגם דברי בית הלל שאמרו ההפך. אך ההמשך עומד בסתירה מוחלטת להתחלה – הרי נקבע שהלכה כבית הלל! והנימוק "מפני שנוחין וכו'" תמוה – לא ראינו שהלכה נקבעת לפי המנומס שבין שני החולקים.

התואר "דברי אלוהים חיים" אינו כלפי הדעות, אלא כלפי אנשי בית הלל ואנשי בית שמאי – כולם מתאמצים להגיע לאמיתה של תורה ואינם עושים מלאכת ה' רמייה. בכתב יד קאופמן הנוסח הוא "הללו והללו דברי אלוהים חיים" . "הללו… והללו" משמש בלשון חכמים כמעט רק לבני אדם. קביעת ההלכה כבית הלל היא משום שבית הלל שהיו ענווים מאוד דנו בדברי בית שמאי לגופם, לא מרצון להתנצח ולסתור את דברי האחר, ורק כששוכנעו שאין זו האמת חלקו עליהם.

מרבים גם לצטט את המשנה: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת שמי והלל. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקתו של קרח" (אבות ה, יז. לפי כ"י קאופמן). הדברים תמוהים. הרי מחלוקת בית שמאי ובית הלל כבר הוכרעה ואינה מתקיימת. ואיזו מחלוקת הייתה בין קורח לעצמו (או לעדתו לפי נוסח הדפוסים)?

נעיין בדברי הימים א (כז, א): "לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלֹקת האחת עשרים וארבעה אלף…". המילה מחלוקת מופיעה שם עשרות פעמים במובן של "מחלקה" – קבוצת בני אדם. ואכן, מחלוקתו – קבוצתו – של קורח סופה היה שנבלעה באדמה, וקבוצת החכמים – שכללה גם את אנשי בית שמאי וגם את אנשי בית הלל – חיו ככל האדם. קבוצה זו חיה בשלום, כפי שרואים מהמשנה (סוכה ב, ז), שהלכו יחדיו לבקר חולה. וכבר נאמר עליהם (תוספתא יבמות א, י) שנהגו באמת ובשלום אלה עם אלה.

*

ד"ר גדעון ארליך הוא גמלאי המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת 
בר אילן

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ח' כסלו  תשע"ו, 20.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בנובמבר 2015,ב-גיליון ויצא תשע"ו - 954, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לדעתי משה מאיר מסביר את זה בצורה הכי קולעת.

    והסברו המבריק זוהר ליד הפשטנות עד כדי ילדותיות של גדעון ארליך.

  2. בס"ד י"א בכסלו ע"ו

    מרבית המחלוקות שבדברי חכמים, עוסקות – כדברי מהר"ל שהביא הכותב – במצבים גבוליים, שנחלקות הדיעות אם לדמותם לכאן או לכאן.

    דוגמא טובה היא 'תנור של עכנאי', שהוא תנור העשוי 'טלאי על גבי טלאי', חוליות שבורות שביניהן חול המצמיד את השברים. הבעייתיות של תנור רעוע כזה ניכרת גם בעיניים חוץ-בית-מדרשיות. מחד, ניתן לעשות בו שימוש ככלי, ומאידך, אין לו חשיבות של כלי ובעיני אנשים רבים הוא ייחשב כגרוטאה,

    יש איפוא, הגיון בשתי הדיעות, ואף שצריכה להיות הכרעה הלכתית לכאן ולכאן, אך שתי הדיעות, המשקפות שיקול דעת תורני נכון, הן חלק מתורת ה'. הרי מברכים אנחנו 'ברכת-התורה' ומתייגעים להבין לעומק גם שיטה שלא נפסקה להלכה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר,

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: