מאיר את המובן מאליו | רחלי ריף

 

מאיר אפלפלד למד ופעל במרכז האמנותי של לונדון, ואז החליט לחזור לארץ ולצייר את נופיה של ירושלים. בריאיון לרגל תערוכה חדשה הוא מצר על היעדר הבשורה האמנותית כיום, חושב שכל אמן צריך להיות מרותק מכתבי רבי נחמן, ומספר על חיים במחיצת אב שסיפור השואה שלו נותר בשביל ילדיו בגדר סוד

כשהיה מאיר אפלפלד בן 14 הוא אייר את אחד מספריו של אביו, הסופר אהרן אפלפלד. הניסיון ההוא, לדבריו, "היה ניסיון ראשון, וניסיון טוב, אבל עדיין לא בגדר אמנות". בזמן ההוא אפלפלד בכלל היה משוכנע שהוא יהיה מוזיקאי. הוא החל לנגן בכינור בגיל שבע, ומאוחר יותר למד בתיכון של האקדמיה למוזיקה. הציור והרישום היו עיסוקים צדדיים, והמוזיקה מילאה את חייו. אבל לאחר הצבא הוא החליט לבחור בציור. ארז את מטלטליו ונסע מכאן, מירושלים עיר הולדתו, ללימודי ציור מפרכים בלונדון, שהפכו לשהות בת עשר שנים בעיר הקרה.

"הציור תמיד עניין אותי", הוא אומר כשאני שואלת על ההחלטה הדרמטית. "כילד אספתי גלויות של ציורים מהמוזיאונים שבהם ביקרנו כמשפחה. היה לי אוסף גדול וכיסיתי איתם את הקיר בחדר שלי. התחלתי גם לאסוף ולקרוא בספרי אמנות, אבל לא מתוך מחשבה שבכך אעסוק בעתיד. אחרי הצבא הגעתי להבנה קשה שלאחר השקעה של שנים, המוזיקה לא מתאימה לי. החלטתי לקחת את הסיכון ולפנות לציור, תחום שידעתי עליו אז מעט מאוד".

החיים לצד אב אמן, הוא אומר, השפיעו מאוד על הבחירה. "ילד שגדל בבית של אמן קולט דברים. נוצר אצלו כיוון מסוים, מצפן. כשחיים עם אבא אמן, הסוד של האמנות נוכח בבית. מצד אחד אתה לומד מהם חיים של אמן – אלו חיים לא פשוטים, יש בהם משהו סיזיפי, מאבק יומיומי, אפילו עוגמת נפש. מצד שני אתה מבין ומרגיש שיש סוד ופלא בתהליך היצירה. בשביל ילד שגדל בבית של אמן, ההחלטה להיות אמן היא מובנת מאליה. לפחות כך זה היה מבחינתי. השאלה הייתה רק באיזה תחום. אני בחרתי בסופו של דבר בציור".

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

בכל יום הצבעים אחרים

אני נפגשת עם מאיר אפלפלד בבית קפה ירושלמי הסמוך לגלריה ארטספייס במושבה הגרמנית, שבה מוצגת בימים אלו תערוכה מציוריו. אפלפלד, החוגג בקרוב חמישים, נכנס לבית הקפה כשהוא מצויד בכובע רחב שוליים ובמטרייה. קודם לכן, כשביקרתי בתערוכה בבית הגבוה ומרובה הקשתות של הגלריה, נדמה היה לי שאין מתאים יותר מקולו של הגשם השוטף שיורד בחוץ ללוות את ההתבוננות שלי בעבודות. בציוריו של אפלפלד מופיעים תפוחים, אגסים, לימונים, בקבוקים ואגרטלים מלאי תנועה ורבדים וחושך ואור, לצד ציורי נוף עזי מבע של ירושלים, רובם צוירו ממרפסת הסטודיו שלו בביתו שבשכונת קטמון. אפלפלד לא מרחיק נדוד כדי לרשום ולצייר. את מושאי הציור שלו הוא מוצא במטרים הספורים שליד ביתו. ירושלים היא דמות מרכזית בעבודתו.

"אני הולך ברחוב ומדי פעם מוצא נקודה שנראית לי חדשה בתוך המקום המוכר", הוא אומר. "את הנקודה הזו, שנראית לי לפתע לא מוכרת, אני רושם. זו התחלה של היכרות מחודשת עם אותו מקום. הרבה מאוד נעשה מהמרפסת שלי, שממנה נפרש נוף מאבו טור ועד גילה. זהו נוף מדהים שמשתנה כל הזמן. לא רק בגלל שנבנים בתים חדשים, אלא בגלל שבכל יום הצבעים אחרים והתאורה אחרת. מבחינתי בכל יום נשקף לעיניי נוף חדש בתוך המוכר. האמנות מאירה את המובן מאליו.

"לא הייתי רוצה לנסוע לכל מיני מקומות אקזוטיים בשביל לצייר", הוא מסביר. "כי כשאתה תייר, אתה רק עין. אתה במצב של פליאה משתקת, שמאפשרת לך לראות את החיצוני ולא לגעת בפנימי. בשביל לגעת בדברים הפנימיים צריך להכיר את המקום. לא שאין צורך לפעמים לצאת ולנסוע למקום אחר כדי להיות מזועזע מהמראות החדשים, אבל לא כדי ליצור אמנות".

ובכל זאת, אפלפלד שהה עשר שנים בלונדון, שם למד ב–Byam Shaw School of Art, השלים תואר שני באקדמיה המלכותית, והציג מציוריו בתערוכות בגלריות הנחשבות בעיר. אני שואלת אותו למה דווקא לונדון. "היום בהרבה מבתי הספר לאמנות בעולם הרישום והציור נמצאים בפריפריה, לעומת המדיומים החדשים שנמצאים במרכז. רציתי לנסוע לאירופה, למקום שבו עדיין עוסקים ברישום ובציור כפרקטיקה מרכזית. בלונדון היו נדיבים אליי ונתנו לי מלגת לימודים. כשהחלטתי לנסוע הייתי בן 21, אחרי צבא. כשאדם צעיר נוסע לארץ זרה הוא לא מבין את כובד ההחלטה, הוא לא מבין שיכול להיות שפירושה של הנסיעה הזו היא שהוא לא יחזור. אני לא חשבתי על זה. חשבתי שאני נוסע כדי ללמוד. וברור שחלק ממטרת נסיעה של אדם צעיר למקום רחוק היא כדי לעמוד ברשות עצמו, להתנתק מהבית. השנים בלונדון לא היו שנים קלות. הייתי שם כמעט עשר שנים, עשר שנים שבהן חיפשתי את דרכי כצייר".

מראה מהמרפסת, שמן על בד, 2015

מראה מהמרפסת, שמן על בד, 2015

כמו לרכוש שפה זרה

לדברי אפלפלד, כדי להיקרא צייר של ממש צריכות לעבור עשרים שנים של הכשרה, למידה והתנסות. "בעבר הרחוק, לפני 300 או 400 שנה, הכשרת אמנים הייתה מתחילה בגיל צעיר מאוד. וכשילד רוכש השכלה הוא רוכש אותה בצורה בלתי אמצעית, סופג אותה כמו שפת אם. פעם התחילו ללמוד ציור בגיל שש או שבע, ובגיל 15 כבר הפכו לאמנים, דיברו את השפה. היום ההשכלה מתחילה בגיל מאוחר, ותהליך הלימוד הוא כמו של שפה זרה, תהליך ארוך וכואב שיוצר קושי וריחוק. ולכן היום תהליך ההכשרה של אמן לוקח עשרים שנה. עוברות שמונה עד עשר שנים עד שרוכשים ידיעה של המדיום, ועוד עשר שנים של הפנמה של מה שרכשת. אני הגעתי לשלב הזה רק לפני כעשר שנים, כשכבר הייתי בארץ. השנים בלונדון היו שנים לא קלות של חיפוש".

שני "מצפנים" עזרו לאפלפלד למצוא את דרכו כצייר, בשנים הקשות שבהן היה רחוק מהבית. האחד, כפי שכבר הזכרנו, הוא חייו בבית של אמן, השני הוא הכשרתו המוקדמת כמוזיקאי. "הוכשרתי כאמן מבצע, ככנר. במבט ראשון זה נראה מאוד שונה מציור, כי ככנר אתה מקבל תווים ומבצע אותם, וצייר עושה מה שהוא רוצה. אבל עם הזמן הבנתי שזה לא כך. גם הצייר מוגבל, כי הוא פועל בתוך המגבלה של המדיום. הציור הוא אמנות עתיקה עם מסורת ארוכה, וכל מי שלוקח על עצמו להיות אמן לוקח על עצמו להיות חלק מהמסורת הזו, להכיר ולהפנים אותה. הצייר צריך להתבונן באמנות העבר מצד אחד, ומצד שני למצוא בה את הקול שלו, את טביעת האצבע שלו".

קשה מאוד לחדש בתוך כל ההיסטוריה הזו.

"תמיד אפשר לחדש, כי בכל אחד מאיתנו יש גרעין אישיות שונה. ואם היצירה משקפת משהו פנימי, היא משקפת משהו יחידני, ובכך היא מקורית. אבל לפעמים יש הרצון לחדש בכל מחיר, וזה בעייתי. החידוש צריך להיות תוצר לוואי של היצירה, ולא המטרה שלה".

בציור שלך יש חידוש?

"אני לא מעיד על עצמי. מה שאני יכול להעיד הוא שאני מתבונן באמנות העבר ורושם מאמנות העבר ואני מתבונן בטבע ואני רושם מהטבע, ומתוך ההקשר הזה אני מנסה ליצור את האמנות שלי. מכך את יכולה גם להבין את ההגדרה שלי לציור".

תסביר לי. מהי ההגדרה שלך לציור?

"ציור זה לא להניח צבע על דף. ציור הוא סינתזה בין התבוננות והפנמה של אמנות העבר והתבוננות והפנמה של מראי הטבע. החזון הפנימי של האמן לא יכול לבוא לידי ביטוי אם הוא לא נובע מתוך הפנמה של שני הדברים הללו. אלו שתי שמשות שהאמן צריך לפעול ביניהן. ורק מתוך העושר הגדול הזה, מתוך התבוננות בעבר ומתוך התבוננות בטבע, אמן יכול למצוא את השפה הייחודית שלו".

מאיר עם אביו, אהרן אפלפלד, 2005

מאיר עם אביו, אהרן אפלפלד, 2005

לגלות את ירושלים מחדש

החזרה של אפלפלד לארץ הייתה כרוכה בטרגדיה. בלונדון הוא הכיר את לינדה, מי שעתידה ללדת את בתו מיכל, שבקרוב חוגגת עשרים. במהלך ההיריון לינדה חלתה, ונפטרה מיד לאחר הלידה. כשנה לאחר מכן החליט אפלפלד לחזור עם בתו לארץ. "כשבתי נולדה היה לי ברור שאני רוצה שהיא תגדל במקום שבו אני גדלתי. חזרנו לירושלים, ואני מאוד שמח על כך. גם על כך שהבת שלי גדלה כאן, וגם שמח כאמן. כי למרות שציור זו אמנות אוניברסלית לכאורה, היא כן קשורה למקום. אי אפשר להבין אמן בלי להבין את המקום שממנו הוא בא. אי אפשר להבין את מאטיס בלי להיות בצרפת, ואי אפשר להבין את רמברנדט בלי להיות בהולנד. יש חשיבות גדולה למקום. וכשאתה חוזר למקום לאחר תקופה מסוימת, אתה מסתכל על עצמך פנים אל פנים, וזה מאפשר חשבון נפש נוקב יותר, מלא יותר, לטוב ולרע. כתוצאה מכך מתאפשרת יצירה שלמה יותר".

למה בחרת לחזור לירושלים?

"אני ירושלמי, כאן נולדתי וגדלתי וכאן נמצאת המשפחה שלי. התשובה הפשוטה היא שאני אוהב את העיר הזו. כשחזרתי מאנגליה ירושלים הפכה להיות נושא מרכזי בציורים שלי. גיליתי את ירושלים לא רק כאדם שמתגורר בה, אלא גם כצייר. לירושלים יש המטען של הילדות שלי. היא מקום שאני מכיר בצורה אינטימית, ויש לכך משמעות בציור. כי כשאני יוצא לרחוב ליד הבית, אני בעצם עדיין נמצא בבית. אבל הנסיעה לאנגליה, מהבחינה הזו, עזרה לי לגלות את ירושלים מחדש. כשחזרתי ראיתי את ירושלים בעיניים של צייר. אלו לא אותן עיניים שבהן התבוננתי בה לפני שעזבתי. כצייר ירושלים ריתקה אותי. היה מרגש בשבילי לשבת ולרשום בחוץ. ללכת ברחוב ולמצוא את הפלא, את הלא מוכר, בתוך המוכר של ילדותי".

השואה והשתיקה

מאיר אפלפלד מרבה להשתמש במילה "סוד"; הסוד של תהליך היצירה, הסוד שנמצא בחפצים הדוממים שאותם הוא מרבה לצייר, וגם הסוד שהוא סיפור השואה של אביו, הסופר וחתן פרס ישראל אהרן אפלפלד. סוד, כך הוא מסביר לי, לא במובן השלילי או המפחיד, אלא כזה שיש בו הוד, שיש בו מסתורין.

"אבא לא דיבר על הניסיון שלו בשנות השואה, ואנחנו כילדים לא חקרנו אותו", הוא אומר. "ידענו שיש סיפור, ידענו חלקים מהסיפור, אך אף פעם לא תחקרנו את אבא. גם היום אין לי תמונה מלאה, וזה לא מפריע לי. כשנהיינו מבוגרים דברים עלו בשיחות באופן טבעי. קיבלנו תמונה מסוימת מתוך הספרים, אבל הספרים של אבי לא אוטוביוגרפיים. הוא לא מספר מה שקרה לו, הוא אמן יוצר שעוסק בבדיה אמנותית. כמובן שהבדיה הזו קשורה בניסיון חיים, כמו אצל כל אמן. גם כשאני מצייר הציור הוא תוצר של ניסיון החיים שלי, אבל הוא לא אילוסטרציה של ניסיון החיים שלי. כך גם המקרה אצל אבי. ובכל זאת, הספרים מגלים דברים עמוקים יותר, שקשורים לניסיון הגדול של שנות המלחמה. דברים שקשה למלל ולגעת בהם באופן ישיר".

איך היה לגדול עם אבא שהוא סופר ידוע?

"אבא ואמא הם קודם כול אבא ואמא. אבא לא דרש איזה יחס מועדף, הוא לא היה סוגר את עצמו בחדר ומבקש מכולנו להיות בשקט כשהוא עובד. הוא בדרך כלל עבד בבתי קפה, והייתה סוג של הפרדה בין העבודה שלו שם לבין הבית. כך שחיינו כמשפחה ככל המשפחות. עם זאת, כמו שאמרתי, ישנו הסוד של האמנות שחשנו בבית. מעבר לכך, בגיל מבוגר אתה מגלה כמה זה נהדר שיש לך שפה משותפת עם ההורים סביב הנושא שבו אתה עוסק. אבי כמובן אמן, לאמי יש ידיים טובות וכישרון באמנות פלסטית, ואחי ואחותי נוגעים באמנות גם אם לא פנו לשם באופן ישיר. כולנו נגועים בתשוקה הזו".

מהו הציור בשבילך?

"הציור הוא מה שאני עושה. לא יודע אם הייתי משתמש במילה מקצוע, כי אני תופס את הציור כייעוד. יש כאן אקט של אמונה. אני עושה משהו מתוך אמונה. ספקות תמיד יש, אבל אני משתדל לא לפקפק יותר מדי. החודש אהיה בן חמישים, ומה שקורה לאמן במהלך השנים הוא שהחיים והאמנות, שבהתחלה היו נפרדים, הופכים להיות מאוחדים יותר. היום אני מרגיש שהאמנות והחיים אצלי הם דבר אחד".

ספר לי על התהליך שבו אתה מצייר.

"נדבך מרכזי אצלי הוא הרישום. הרישום הוא כלי חשוב להכשרת צייר בתחילת הדרך. כשאני רוצה לצייר משהו שנמצא מחוץ לבית אני מתחיל ברישום הכנה, שנעשה על פורמט קטן בדרך–כלל, ובמהירות יחסית. רישום הוא סוג של טיוטה, וממנו בשלב מאוחר יותר נעשה הציור בסטודיו.

"כשהתחלתי לעסוק בציורי הנוף של ירושלים ניסיתי לצאת החוצה ולצייר. כמו בדימוי הצייר שיש לנו בראש – לצאת עם כן וצבעים ולצייר מול העץ או השדרה או העננים. זה היה נורא. גיליתי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. קודם כול – בגלל קשיים טכניים, כמו האור שמשתנה בכל חצי שעה. בנוסף, כשאנחנו עומדים מול הטבע עם צבעים, יש לנו רצון לחקות את מה שאנחנו רואים. ברישום אנחנו לא יכולים לחקות את הטבע, והמגבלה הזו מאפשרת לעבוד מהר יותר ולקחת את התמצית. ומהתמצית הזו לצאת לדרך חדשה, עצמאית, חופשית מהרצון לחיקוי.

"אחר כך לוקחים את הרישום לסטודיו, ושם אפשר לעמוד מול הציור ולהיות קשוב לו, בלי הסחות הדעת שנמצאות בחוץ. היום כשאני מצייר טבע דומם או נוף מהמרפסת, אני מצייר מהתבוננות ישירה, ללא רישום הכנה. אבל הרישום היה מאוד חשוב בשבילי, בעיקר בתחילת הדרך, כדי למצוא את החופש בכל מה שקשור לציור".

אתה מחפש כל הזמן את החופש הזה.

"בוודאי. צריך להבין שהציור נובע ממך, ובעת ובעונה אחת הוא עצמאי ממך. ברגע שהוא יוצא לדרך אתה צריך לטפל במה שנוצר על גבי הבד, ואסור לך לנסות ולכפות עליו כל מיני רעיונות ומשאלות שהיו לך לפני שהתחלת לצייר. זה קצת דומה ליחסי הורים וילדים. להורים יש ציפיות מילדיהם, אבל בסופו של דבר הם צריכים לקבל את זה שהילד עצמאי, והתפקיד שלהם זה לא לכפות עליו דרך, אלא לעזור לו למצוא את דרכו".

אתה מרבה לצייר טבע דומם, כמו תפוחים, אגסים ובקבוקים. מדוע הם מעניינים אותך כל כך כמושאי ציור?

"האמנות עוסקת במובן מאליו, ביומיומי, ובסוד שיש בקיום היומיומי. אחד מהסודות הגדולים בקיום שלנו הוא חפצים דוממים. טבע דומם מגלה את הארעיות שלנו בעולם. כי הרי כוס זכוכית, אם אף אחד לא ישבור אותה והיא תשב על השולחן בשקט, היא נצחית. ואנחנו לא, אנחנו ארעיים. אז יש פה סוד. חפץ דומם, למרות שהוא לכאורה כל כך בנאלי ויומיומי, הוא נצחי, והוא מגלה לנו משהו על הארעיות שלנו. הטבע הדומם גם מאפשר לנו להתבונן בלי משוא פנים. הנוף הוא גדול ומדהים ויש בו המון פרטים והוא משתנה כל הזמן, וכשאנו מתבוננים בבני אדם יש לנו היומרה להגיד משהו על צפונות הנפש שלהם. כל האמביציות האלו לא קיימות כשאנחנו מתבוננים בכוס. יש בכך שחרור גדול. להתבונן בכוס, ולגלות בה גם נוף ודברים אחרים. טבע דומם גם הוא נוף. סוג אחר של נוף, עם המון מסתורין".

טבע דומם, שמן על בד, 2015

טבע דומם, שמן על בד, 2015

גם לונדון היא סוג של פריפריה

אפלפלד מלמד ציור במכללת אמונה בירושלים, וקצת באופן פרטי. בעבר לימד גם בבצלאל, באוניברסיטה העברית ובמסגרות נוספות. היום הוא משתדל למעט בהוראה, כדי שיוכל להתפנות כמה שיותר לציור. "ההוראה מפרה מאוד, והמפגש עם התלמידים מרתק. זה מקום שבו חוזרים ועוסקים בבעיות יסוד, ואלו הן הבעיות החשובות ביותר. לפעמים אני רואה אצל תלמיד רישום או קו מעניין שמעורר בי שאלות כלפי היצירה שלי. המפגש עם התלמידים עוזר לשמור את תהליך היצירה כתהליך חי שמשתנה כל הזמן. אמן צעיר שאתה פוגש יכול במקרה הטוב להפתיע אותך, וההפתעה הזו מעוררת גם אותך. הדיאלוג הזה מאוד חשוב, גם למורה וגם לתלמיד".

על דרך הוראת האמנות כיום הוא אומר: "ישנה מבוכה לגבי איך להנחיל אמנות היום. המבוכה הזו אומרת שאין דרך ברורה, שיש יותר ספקנות מאשר ודאות. זה לא משהו חדש, זה התחיל עוד בתקופת הברוק. לפני 400 שנה המאסטר הרב אמן שלימד אותך מגיל צעיר היה יכול לעזור לך יותר. היום זה יותר קשה. אנחנו לא במצב שבו אנחנו יכולים לקבל את הדרך בצורה בטוחה וברורה ממישהו אחר. המשמעות היא שהרבה יותר מונח על הכתפיים של האמן, שצריך למצוא בעצמו את הדרך שלו, את השפה שלו. כמובן שמורים מנסים לעזור, כל אחד לפי דרכו. אני לא חושש להגיד לתלמידים שלי שיש אחריות מאוד גדולה על הכתפיים של מי שבוחר לעסוק בתחום. צריך לדעת את זה אם רוצים לעסוק באמנות ברצינות".

מה אתה חושב על מצב האמנות בארץ?

"עולם האמנות בארץ, בסופו של דבר, לא שונה מעולם האמנות בחו"ל. אנחנו מקום קטן שמסתכל החוצה. מהבחינה הזו אנחנו סוג של פריפריה, וזה טבעי שבפריפריה מסתכלים על מה שקורה במרכזים ורוצים להגיע אליהם. אבל זה הרבה פעמים מטעה, כי גם המרכזים הם סוג של פריפריה, גם בהם יש משהו פרובינציאלי. כל מרכז אמנותי חשוב נבנה על ידי אנשים שהגיעו מהפרובנציות.

"כשהייתי בלונדון צייר חשוב שהייתי מקורב אליו טבע את המונח 'בית הספר של לונדון', שבו נכללו קבוצת אמנים שמייצגים את הציור האנגלי. כמעט כל האמנים שהיו בקבוצה הזו היו מהגרים, חלקם יהודים. בית הספר של לונדון לא היה עשוי מאנשי לונדון מדורות, אלא מיהודים ואחרים שהגיעו מחוץ ללונדון. בארץ יש תחושה שאנחנו פריפריה, ולכן יש רצון לחקות את מה שקורה במרכז ולצאת למרכז. אני לא בטוח שזה תמיד פורה. אמן צריך בראש ובראשונה להישאר נאמן לעצמו, וחלק מהנאמנות לעצמך היא להכיר בכך שאתה תוצר של מקום ונוף מסוים".

יש חידוש או בשורה באמנות שנעשית פה?

"אנחנו חיים בעולם גלובלי, וכל מי שמבקר בביאנלות, לא משנה אם הן מתקיימות בטוקיו, באיסטנבול או בניו יורק, רואה שמדובר בפחות או יותר באותה אמנות. אחד מהדברים העצובים היום בעולם האמנות הוא שאין מקום ללוקאלי. לאמנות לוקאלית. באיטליה של לפני 400 שנה בכל עיר היו אמנים שיצרו משהו שמיוחד לאותה עיר. אז היו בה בתי ספר שונים עם סגנונות שונים, והעושר היה עצום. באופן פרדוקסלי, היום, בעידן של הכפר הגלובלי, כשאנחנו הולכים לתערוכות גדולות אנחנו רואים פחות או יותר את אותה אמנות. איבדנו את הקסם והאיכות שיש באמנות שקשורה במקום שבו היא נוצרת, וחבל".

מכללת אמונה ובצלאל

אתה מלמד במכללת אמונה בירושלים, מכללה דתית. מה אתה חושב על העיסוק בציור ובאמנות בעולם הדתי?

"אני מאוד שמח ללמד במכללת אמונה, אני מוצא אותה כמקום מרתק. לא עובר שם שיעור אחד – ואני אומר את זה כהשוואה כי לימדתי קצת גם בבצלאל – שאני לא מופתע מרישום או מציור של תלמידה. כמובן שיכולים להיות הבדלים בין יוצר חילוני לדתי, שקשורים למקום שבו הוא גדל, להורים שלו ולרקע שלו. אבל זה מתקיים בכל מקום, לא רק לגבי מגזר כזה או אחר. אני לא אוהב את החלוקה למגזרים.

"אם נדבר במונחים כלליים יותר, למסורת היהודית היה יחס מורכב לאמנות פלסטית. העיסוק של יהודים באמנות הפך להיות יותר מרכזי בשלב מאוחר, ובעיקר אצל יהודים מתבוללים. כך שעניין הציור די חדש בתוך העם היהודי. האם זה משנה שמודליאני, סוטין ושאגאל היו יהודים? האם יש דבר כזה אמנות יהודית? אלו שאלות קשות. אני לא חושב שיש לכך תשובה קטגורית של כן או לא. אפילו לגבי אמן כמו שאגאל, אני לא בטוח שאפשר להגדיר אותו אמן יהודי. הנושאים שבהם הוא התעסק קשורים לטקסטים יהודיים, אבל השפה שלו היא שפת הציור. ושפת הציור שבתוכה הוא פעל קשורה לתרבות המערבית האירופית של אז, שהייתה קשורה לדת הנוצרית. אי אפשר להתחמק מכך. אז אמן כמו שאגאל מצייר תֶמות שמחוברות ליהדות ולטקסטים יהודיים, ומשתמש בשפה שנוצרה תחת המטרייה של התרבות הנוצרית. כשאנחנו מדברים על אמנות יהודית בתוך העולם המערבי אנחנו נכנסים לסוגיה מאוד מורכבת".

אפלפלד גדל בבית שאותו הוא מכנה מסורתי, ואף למד בבית ספר יסודי ממלכתי דתי בבית הכרם. לפני מספר שנים הוא השתתף בקבוצת לימוד משותפת לאמנים ואנשי רוח, שלמדו יחד טקסטים יהודיים בנושאים שונים. "זה בא מהבית", הוא אומר. "העניין בטקסטים היהודיים אצלנו היה גדול. גם כתבים חסידיים כמו כתבי הבעש"ט ורבי נחמן הסתובבו אצלנו. אבי ביקש ששום טקסט לא יהיה זר לי. מהתנ"ך ועד לטקסטים קרובים יותר בזמן.

"שמעי אנקדוטה. כשהייתי בלונדון, בשנות השמונים המאוחרות, הייתי צריך להתפרנס, ובחוצפתי לימדתי לימודי יהדות בקהילה היהודית. אלו היו קבוצות של מבוגרים, ועסקנו בטקסטים חסידיים. מצאתי את עצמי בלונדון, בין שיעורי הציור והביקורים במוזיאונים, מכין שיעורים ביהדות. כמובן שמתוך הכורח של הכנת השיעורים מצאתי את עצמי לומד.

"גם היום אני קורא ומתעניין. ממש מרתק, למשל, לקרוא את כתביו של ר' נחמן. הוא היה אמן. אפשר להגיד שהסיפורים שלו הם מהניסיונות הראשונים בכתיבת ספרות שאנחנו מכירים בעת החדשה כיהודים. פן נוסף הוא תהפוכות הנפש והמאבקים שלו, שהם מאבקים של נפש יוצרת, נפש מתבוננת, שחיה חיים מאוד אינטנסיביים. זה צריך לרתק כל אמן".

כשאני שואלת את אפלפלד לגבי תוכניות לעתיד, הוא עונה שהוא כבר חושב על התערוכה הבאה. "התערוכה הבאה תמיד חשובה, כי אתה עובד לקראתה. העיקר הוא לאפשר את הציור. זה נהדר אם אנשים מגיעים לתערוכה שלך, שהרי ציורים נעשו כדי שאנשים יתבוננו בהם. אבל התערוכה חשובה קודם כול לתהליך היצירתי. העבודה לקראתה מאפשרת חשבון נפש. אתה תולה ציורים בחלל שהוא לא הסטודיו שלך, וזה מאפשר לך להתבונן בהם מחדש. בכל פעם אתה חותר אל התערוכה הבאה, וכשאתה מגיע אליה היא נותנת לך אפשרות של התבוננות. ואז אפשר להתחיל מחדש".

התערוכה של מאיר אפלפלד מוצגת בגלריה ארטספייס, ברחוב הצפירה 5, ירושלים. 
הגעה בתיאום מראש במייל: 
artspace.jerusalem@gmail.com

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ח' כסלו  תשע"ו, 20.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בנובמבר 2015,ב-גיליון ויצא תשע"ו - 954. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: