חלום שאיננו בידינו | אליעזר שביד

מעמדה הרוחני והמדיני של מדינת ישראל בהווה איננו מאפשר תפילה על הר הבית. השראת השכינה בהר לא תבוא בכוח, אלא רק כשנהיה אנחנו, יחד עם העולם, ראויים לכך 

בדברים הבאים איני בא לערער על הקביעה שמנקודת הראות החוקית של מדינה דמוקרטית יש ליהודים זכות בלתי מעורערת ובלתי מוגבלת לעלות להר הבית ואי אפשר למנוע מהם תפילה אישית מחוץ למסגדים שבמקום. ודאי שאיני בא לכפור בעובדה שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ושגם קדושתו לנצרות ולאסלאם נובעת מקדושתו לעם ישראל, באשר ירושלים היא בירת ממלכתו הקדומה והר המוריה הוא המקום שבו עמד בית מקדשו. מכל הבחינות הללו זכות עם ישראל על הר הבית היא ראשונית וקודמת לזכותם של המוסלמים שכבשו את הארץ, העיר וההר, והפכו אותם לחלק מן האימפריה העולמית שאליה חתרו, ושאליה חותר האסלאם הג'יהדיסטי כדי לכפות את עצמו על האנושות כולה.

ארץ ישראל, הנקראת בפי הערבים "פלשתין", לא הייתה מולדתם, ירושלים לא הייתה עיר בירתם, ומסגד אל–אקצה וכיפת הסלע אינם המקום שבו התכוננה דתם. המוסלמים מתפללים ופניהם נשואות למכה ולשם הם מצווים לעלות לרגל. הפיכת הר הבית ל"חרם א–שריף" הייתה מעשה גזל אימפריאליסטי המתועד גם על–ידי השלטון הערבי–מוסלמי בתור שכזה. ריבונות מדינת ישראל על הר–הבית היא, אפוא, החזרת הגזלה לבעליה.

נובע מכאן שמכל היבט – חוקי, היסטורי, דתי ומוסרי – העלייה והתפילה על הר הבית הן זכות ראשונית של כל יהודי שזה רצונו. את זאת אני מניח כהנחה קודמת לדיון. ענייני להלן הוא לבחון את שאלת עליית היהודים להר הבית ותפילתם בו מנקודת הראות המדינית–לאומית והרוחנית–דתית של מדינת ישראל ושל עם ישראל בתנאים ובנסיבות ההיסטוריות שעיצבו את המציאות כפי שהיא כיום.

ההתעקשות‭ ‬על‭ ‬תפילה‭ ‬בהר‭ ‬מעמיקה‭ ‬את‭ ‬הקרעים‭ ‬בעם‭. ‬כוח‭ ‬מג‭"‬ב‭ ‬בהר‭ ‬הזיתים‭, ‬2014 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

ההתעקשות‭ ‬על‭ ‬תפילה‭ ‬בהר‭ ‬מעמיקה‭ ‬את‭ ‬הקרעים‭ ‬בעם‭. ‬כוח‭ ‬מג‭"‬ב‭ ‬בהר‭ ‬הזיתים‭, ‬2014
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

לכבד את ההיסטוריה

ירושלים והר הבית התקדשו הן בנצרות והן באסלאם. במקום שבו עמדו שני בתי המקדש של עם ישראל נבנו, אחרי חורבנם וגלות העם מארצו, תחילה כנסייה נוצרית ואחר–כך מסגדים אסלאמיים. מסגדים אלה שירתו במשך כאלף ושלוש מאות שנה אוכלוסייה ערבית פלשתינית מוסלמית שקנתה בישיבתה בארץ זכות בעלות חוקית על האדמות שאותן יישבה. גם אדמת הר הבית והמסגדים שנבנו עליה נרכשו כחוק על–ידי הקדש ערבי–מוסלמי והם מהווים עד היום מקום תפילה לאוכלוסייה הערבית–פלשתינית המגדירה את עצמה בזכות חוקית כאומה שפלשתין מולדתה ואל–קודס (ירושלים) בירתה, והיא מוכרת ונתמכת על–ידי מדינות ערב ומיליוני מוסלמים בעולם.

אף זאת; ההקדש המוסלמי על הר הבית קיבל חסות של ממשלת ירדן הערבית–מוסלמית ששלטה במקום לפני שמדינת ישראל שחררה אותו. ולבסוף, מדינת ישראל הכירה רשמית הן בחוקיות הבעלות של ההקדש המוסלמי והן בחסות של ממשלת ירדן במסגרת הסכם השלום עם מדינה זו. נדגיש: קיומו של הסכם השלום עם ירדן הוא אינטרס עליון של מדינת ישראל. נוספת על כך התחזית שפתרון של שלום, שמדינת ישראל שואפת אליו, הן עם העם הפלשתיני, הן עם המדינות הערביות–מוסלמיות השכנות והן עם המיעוט הערבי–מוסלמי הגדול במדינת ישראל, אם יתאפשר אי–פעם, יהיה מותנה בשמירת הסכם הסטטוס קוו שנחתם בין מדינת ישראל לממשלת ירדן. גם אלה הן עובדות היסטוריות כבדות משקל לא פחות מן העובדות ההיסטוריות המתקפות את זכות היהודים לעלות ולהתפלל בהר הבית.

בוודאי, המציאות ההיסטורית משקפת עובדות כוח וכשם שהן השתנו בעבר אפשר לשנותן כאשר יחסי הכוחות משתנים. יהודים מאמינים מתפללים אפוא שיום יבוא והמציאות תשתנה על–ידי התערבות אלוהית. יקום שלום בין כל העמים והדתות ואלה יכירו בזכות עם ישראל כעם הנבחר על ארצו, עיר בירתו ירושלים וההר שעליו עמד בית מקדשו. אולם זוהי תקווה רחוקה שעם ישראל אינו יכול, ולא נראה שאי–פעם יוכל, להגשים אותה בכוחותיו העצמיים בשל המעמד הבינלאומי של ירושלים העתיקה והר הבית בלבה. בהווה אמנם יש למדינת ישראל הכוח הצבאי הנחוץ כדי לאכוף את שינוי הסטטוס קוו בהר הבית, אבל אין לה הכוח המדיני הדרוש כדי להפעיל את כוחה הצבאי בכיוון זה בלי לסכן את המשך קיומה כמדינה בין המדינות, לא רק במזרח התיכון כי אם במרחב הבינלאומי כולו.

מעבר לכך, כל שינוי שייאכף בכוח ירחיק ולא יקרב את השלום בין העמים והדתות, וכפי שנראה להלן, מנקודת הראות התאולוגית של נביאי ישראל השלום הוא תנאי הכרחי לבניין בית המקדש לאלוהי ישראל. נתונים אלה מחייבים יהודים דתיים המתפללים על חידוש בית המקדש ועבודתו לכבד את המציאות ההיסטורית כביטוי לרצונו הריבוני של הא–ל כמנהיג את תולדות העמים, המשגיח על עולמו ודן את האנושות ואת עם ישראל בתוכה על–פי אמות המידה של צדקתו המוחלטת. נזכור בהקשר זה את הנאמר בסידור התפילה של עם ישראל: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ומפני חטאינו "השתלחה יד בבית מקדשנו". זה היה רצון הא–ל ואין לנו שום נתון, גם לא דבר נביא מהימן, מנקודת ראות הלכתית, המעיד שרצונו השתנה.

על רקע עובדות ושיקולים אלה אני בא לטעון שהיהודים המשתוקקים היום לשנות את הסטטוס קוו המשפטי והעובדתי בהר הבית, לעלות אליו ולהתפלל בו דרך קבע ואולי גם להקים בית–כנסת על ההר ולחדש את עבודת הקרבנות, חייבים לבחון היטב מהי המשמעות הדתית–יהודית של רצונות אלה. עליהם לשאול את עצמם: האם מנקודת הראות של תורתם ודתם יש לתפילה על הר הבית בזמננו משמעות עדיפה על התפילה מול הכותל המערבי, או בכל בית כנסת בארץ ישראל, ואם יש לה משמעות מיוחדת – האם היא חיובית ורצויה או שמא שלילית ובלתי רצויה, לא רק מבחינה מדינית אלא גם מבחינה אמונתית–דתית?

החלטה של מעלה

השאלה היא הלכתית במובנה הרחב. אינני רב ועל כן לא אדון בה מבחינתה הטכנית–משפטית. אני מורה למחשבת ישראל ועל כן אדון בה מנקודת הראות הפילוסופית המטא–הלכתית, אך אקדים ואומר שלעניות דעתי שאלות על נושאי אמונה מתייחסות לא רק להיבטים של יחס כל אדם מישראל לאלוהים על יסוד מצוות התורה, אלא בעיקר להיבטים של יחס הא–ל לבני האדם שנבראו בצלמו, לעם ישראל כעם סגולה ולכל יחיד מישראל כבן של עם סגולה. אלה הם ההיבטים המגלים את טעמי המצוות, כוונתן ומשמעותן מנקודת ראותו של הא–ל המצווה אותן, ועל–כן הן מטא–הלכתיות–פילוסופיות מיסודן.

אכן, הבחנה זו, המבדילה בין המודעות לפרספקטיבה האנושית לבין המודעות לפרספקטיבה האלוהית של עבודת האלוהים, היא לב הסוגיה שאנו דנים בה. מן המודעות לפרספקטיבה האנושית, כלומר מבחינת הצורך הנפשי של אדם מישראל להתפלל אל אלוהיו, להישפט לפניו, להיוושע ולהתברך ממנו, אין שום הבדל בין תפילה בכל בית כנסת בירושלים, בארץ ובתפוצות, לבין תפילה על הר הבית. "רחמנא ליבא בעי", וכשיהודי מתפלל ופניו מוסבות סמלית לכיוון ירושלים והר–הבית בכוונה ובדבקות הוא מרגיש שאלוהים, שאליו הוא פונה בלשון "אתה", קרוב אליו בכל מקום שבו הוא נמצא במניין של יהודים ושומע את תפילתו, והוא מרגיש שתפילתו נשמעת ונענית.

רק מנקודת הראות של תודעת יחס הא–ל לעמו הנבחר, המתבטא במצבו ההיסטורי, ורק מבחינת ההתמודדות עם בעיות הנובעות ממצבו של עם ישראל כעם סגולה, וממצבו של כל אדם מישראל כבן לעם סגולה, יכול להיות הבדל בין משמעות התפילה בבית כנסת בכל מקום לבין התפילה בהר הבית, שם האדם נראה לפני הא–ל כשהוא משרה את שכינתו בביתו.

עניין השראת השכינה במקום הקדוש טעון בירור נוסף. על–פי ההלכה שנפסקה על–ידי הרמב"ם נחשב הר הבית למקום קדוש גם כאשר בית המקדש אינו בנוי בו. המקום קדוש לנצח הן כמקום שבו עקד אברהם את יצחק בנו והעלה אותו על המזבח, והן מפני שעל–פי מסורת התורה שבעל–פה זהו המקום המסמל את החיבור בין השמים לארץ. אולם, שכינת הא–ל במקום הזה כמלך ישראל וכמלך האנושות כולה אינה תמידית והיא נתלית ברצונו הריבוני. ההחלטה לבנות את הבית כדי שהא–ל ישכון בו אינה מסורה למלך ישראל גם כשהוא שולט על העיר וההר, אלא היא החלטת הא–ל, שעליה הוא מודיע על–ידי נביא.

כאשר דוד מלך ישראל החליט להעלות את אהל מועד ואת ארון הקודש לירושלים הוא פעל בצורה שהבליטה שהא–ל בעצמו עולה לירושלים באמצעות הארון שבו הונחו לוחות הברית. אחד מעבדי דוד שניסה לעזור לארון בדרכו נענש בחומרה. רצונו של דוד לבנות בית מפואר במקום אוהל מועד נתקל בסירוב של נביא בשם אלוהים. והטעם: דוד שפך דמי מלחמה. שלמה, שבימיו ישב עם ישראל לבטח בשלום בארצו, הוא שצווה לבנות את הבית ולהזמין את הא–ל לשכון בו, והא–ל נעתר והשרה את שכינתו בבית לעיני כל העם בחיזיון על–טבעי. זוהי גם התחזית המתועדת בתפילת שמונה–עשרה, המסתיימת בייחול לשלום שבו ישוב הא–ל כמובטח "לשכון בציון".

פרוש הדבר הוא שאם רצונו של עם ישראל לקדם ולקרב את היום שבו יוכל להקים מחדש את המקדש ולחדש בו את העבודה המיוחדת לו, עליו לעשות כל מאמץ להיות ראוי לכך הן על ידי ישיבה בצדק ובצדקה ובאחדות שלמה על יסוד קיום המצוות התלויות בארץ, שהן מצוות הצדקה והצדק, והן על–ידי קירוב השלום בינו לבין העמים. אולם עם ישראל ביוזמתו שלו, באמצעות ממשלתו, אינו רשאי ואינו יכול, מבחינת הזיקה בינו לבין אלוהיו, להחזיר את מצב הר הבית על דעתו לקדמותו.

עוד רחוקה השעה

בשיקולים תיאו–פוליטיים אלה מעוגנת אפוא התשובה על שאלת משמעות תפילת יהודים על הר הבית בזמננו. הזכרנו לעיל את תפילת שמונה עשרה המתעדת את שלבי גאולת עם ישראל כעם סגולה בארצו ובממלכתו. לפי תיעוד זה עדיין אנו רחוקים מאוד מן השעה שבה ישוב הא–ל ברצונו לשכון בציון, לבנות את ביתו על ההר המיועד ולחדש את עבודתו ככל הנאמר בדברי הנביא "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

שתי סיבות המשלימות זו את זו מנמקות קביעה זו: א. הקרע העמוק בין יהודים חילונים, רפורמים וקונסרבטיבים לבין יהודים דתיים–אורתודוקסים, המתבטא בין היתר במחלוקת על חידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש ואף על עצם הצורך להקים מחדש בית מקדש. המשתוקקים היום לעלות להר הבית, להתפלל בו, לבנות בו בית–כנסת ואף לחדש את הקרבת קרבן הפסח כהכנה לחידוש הקרבנות חייבים לתת את דעתם לעובדה שההתנגדות למשאלתם אינה רק חיצונית כי אם פנימית: רוב העם היהודי בישראל ובתפוצות רואה בחידוש הקרבנות חטא מוסרי ולא מצווה ולדידם גם התפילה על בניין הבית השלישי אינה אלא מטפורה להתכנסות כל עם ישראל בארצו, במדינתו הדמוקרטית ובשלום בין העמים. נמצא שבהתעקשותה של הציונות הדתית, מטעמים לאומיים–פוליטיים מובהקים, לעלות להר, להתפלל בו ולחדש את עבודת הקרבנות, היא מעמיקה את הקרעים בעם ודוחה חלק גדול מבני העם מאמונה ומאורח חיים של תורה ומצוות במקום לקרבם.

ב. האנושות, העם היהודי והדתות – היהדות, הנצרות והאסלאם – רחוקים ומתרחקים משלום, גם מהכרה שעם ישראל הוא עם סגולה, ועל–כן כל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית ילבה את אש המלחמה ולא יקרב את עמנו ואת מדינתנו אל הזמן שבו תתאפשר מבחינה תיאולוגית–הלכתית שיבת ישראל לעבודת אלוהיו בבית מקדשו.

המסקנה היא ברורה: המשתוקקים באמת להגיע אל הזמן שבו תתיר להם הלכת תורתם לעלות להר חייבים לשקוד על המאמץ להגשים את חזון "החרות, הצדק והשלום של נביאי ישראל" כפי שנכתב במגילת העצמאות, ולהימנע מלעלות להר הבית ולהתפלל בו דרך קבע. במציאות השוררת כיום בתוך העם היהודי ובינו לבין העמים עדיין התפילה מול הכותל המערבי היא המסמלת נכונה את מצב העם היהודי בין העמים, את חובותיו, את ייעודיו ואת חזונו ותקוותו לעתיד.

פרופ' אליעזר שביד הוא חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל לשנת תשנ"ד

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון ח' כסלו  תשע"ו, 20.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בנובמבר 2015, ב-גיליון ויצא תשע"ו - 954 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תמונת המצב שמקרין הר הבית מורכבת יותר מאי פעם, ודורשת ברור מקיף יותר מאי פעם. התפילה בכותל אכן מסמלת את מצבו של עם ישראל בין העמים, כאשר קול המואזין בהר מעל הוא הקול הדומיננטי ברחבה, ונוצרים/יות או בודהיסטים/יות מצטלבים וכד' לצד מתפללים יהודים. הקשר להר דורש זהירות ועמקות, אמת. אבל אנחנו למטה בתחתית ההר עומדים ומתפללים בשורה אחת עם כל העולם, וגם מבחינה מדינית יש לכך השלכות בכל הקשור ליחס להר. גם אם עומדים למטה, הציפיות שלנו לא אמורות נמוכות גם בשלב הזה. מעבר לזה, המאמץ להגיע הלכתית או אחרת להר לא יכול לעבור דרך חזון "החרות, הצדק והשלום" בגרסת מגילת העצמאות. עם כל המוסכמות ההכרחיות שהיא יצרה, היא לא מכילה בסיס איתן לחוקיות יהודית ברורה ועמוקה, הקושרת אותנו לארץ, להר הבית ולחלקים האחרים בחזונם של נביאי ישראל, מהסוג שאוהבים בחברה הישראלית להזניח. התקדים הראשוני של עליה להר הבית הוא תקדים של חוקיות עברית אמיתית, מקום המחייב קשר בלתי אמצעי בין אלוקים לאדם, בין אברהם לבנו הנעקד, ובין שניהם לאלוקים. זהו הקשר שאוהבים לאהוב מרחוק. אבל אולי הבשלנו מספיק כדי לרענן את קשר הזה. כאשר הקשר הזה יהיה ברור לנו יותר, הוא יהיה ברור גם לשאר בני הדתות.

  2. שתי הערות קצרות.

    א) קבלת כנתון את הקנאות האי-רציונלית כמרכיב בקביעת מדיניותה של ישראל ובהמשך, שישראל אסור לה שתתבע מן האומות שיתנגדו לקנאות השטנית הזאת היא דבר פסול ובלתי-מוסרי ושבייד בעצם מאמץ את הדפוס שיש להתעלם ממנה. חבל.

    ב) בקורדובה מוסלמים מנהלים מאבק עיקש תוך גם הפגנות על מנת לתבוע זכות התפילךה בתוך קתדרלה. מדוע? כי לאחר שכבשו את ספרד והרסו כנסיה קטנה ובנו מסגד גדול ואז הספרדים השתחררו מהכיבוש הזר ובנו בתוספת למסגד את הקתדרלה, עוד יש להם דרישות. אבל אסור ליהודים, אפילו בתיאוריה ובאופן עקרוני לפי שבייד, לתבוע שוויון זכויות של פעילות למען תפילה בתוך אתר שפעם היה בית מקדש, אפילו שניים, מוזר.

  1. פינגבק: תגובות ל"חלום שאינו בידינו" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: