הנטישה החילונית את הציונות | אמנון רז–קרקוצקין

במוקד החילוניות עומדת הזדהות מלאה עם התרבות המערבית–נוצרית, תוך מגמה מתמשכת לשלול את כל מה שמזוהה עם המזרח. השיח החילוני כלפי הדת הוא שיח אוריינטליסטי

"אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב אל חיינו". כך כתב גרשם שלום בשנת 1926 במכתב לפרנץ רוזנצוייג שזכה מאז פרסומו (לאחר מותו של שלום) לעשרות התייחסויות וממשיך להדהד שוב ושוב אל מציאות חיינו. 
והוא ממשיך:

המהפכה בשפה שקולו נשמע מתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת לא תגרום לאובדננו.

שלום עומד כאן על העובדה שהמשיחיות, כקץ אפוקליפטי, היא דווקא תוצר של החילון, של האקטואליזציה והפוליטיזציה של הרעיון המשיחי. לא העברית אלא הפיכתה לשפת חולין היא ההופכת את המילים לחומר נפץ, מכילה בתוכה את הדי החורבן. מחיי השפה העברית לא האמינו ביום הדין; אבל דווקא מעשיהם, המזוהים עם הציונות החילונית, מקרבים את יום הדין. המשיחיות הפוליטית, זו המזהה בין ריבונות פוליטית ובין גאולה, איננה הניגוד של החילוניות, כפי שזו מנסה להציג אותה, אלא היא פועל יוצא של התודעה הציונית החילונית. כך כותב שלום גם עשרות שנים אחר כך, בסיכום מפורסם לא פחות של מאמרו "הרעיון המשיחי בישראל":

לא ייפלא אפוא שנימה משיחית נתלוותה להתעוררות היהודית בתקופתנו לעשייה נחרצה בתחום המציאות הממשית, כשניגשה להגשמת החזון האוטופי של שיבת ציון…. האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה – זוהי השאלה שהיהודי בן–דורנו, מתוך עברו הגדול והרה–הסכנות, מציב בפני שעתו ועתידו (דברים בגו, תל–אביב 1975, עמ' 190).

חזון‭ ‬של‭ ‬הפרדה‭. ‬הפגנת‭ "‬שלום‭ ‬עכשיו‭", ‬2013 צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

חזון‭ ‬של‭ ‬הפרדה‭. ‬הפגנת‭ "‬שלום‭ ‬עכשיו‭", ‬2013
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

בין ציונות למשיחיות

שוב יש להדגיש שאת הסכנה, שעליה הצביע בקטע זה, ייחס שלום דווקא למציאות שנוצרה ועוצבה בידי הציונות החילונית, ובכלל זה הוא עצמו. גם אם התכנים של המיתוס המשיחי והדימויים השונים שיוחסו למשיחיות הם בעלי שורשים עמוקים במסורות יהודיות שונות, הרי, כפי שמדגיש שלום, הסכנה שעליה הוא מדבר כאן נובעת דווקא מן "ההתעוררות היהודית בתקופתנו לעשייה נחרצה בתחום המציאות הממשית". היא לא נובעת מה"דת" עצמה אלא דווקא מהפרשנות הצומחת על רקע המציאות שאותה עיצב המיתוס הלאומי, שלו היה שותף: הוא מגדיר את הציונות כ"הגשמת החזון האוטופי של שיבת ציון", דהיינו כביטוי של גאולה משיחית.

שלום מדגיש את העובדה שקיום יהודי בארץ–ישראל הוא שאלה תיאולוגית, ומתוך כך מעמיד בשאלה את עצם השימוש בקטגוריה "חילוניות" ומחייב בירור של היבטיה הקונקרטיים. תודעה זו אמנם צמחה על בסיס התנערות מה"דת" כמחויבות להלכה, אבל ראתה את הלאומיות החילונית במונחים של גאולה ומימוש הציפיות המשיחיות. החילוניות צמחה כפרשנות לתיאולוגי, כחזרה אל היהדות האותנטית תוך התנערות מהמסורת שלאחר המקרא, בעיקר המסורת התלמודית. אלוהים, בין אם מאמינים בו ובין אם לא, לא יאלם דום בזמן מה שהוגדר כחילון, דהיינו הצגת התודעה הדתית כמיתוס לאומי, וראיית הפרויקט הלאומי כמימוש התקוות המשיחיות.

שלום עצמו תבע שוב ושוב להפריד בין ציונות ובין משיחיות. כך למשל כאשר סירב להופיע בפני ועדת החקירה למאורעות תרפ"ט בעניין הר הבית. הוא הכריז שוב ושוב שאין קשר בין ציונות ובין משיחיות, אבל דומה שהוא ידע היטב שקישור זה הוא בלתי נמנע. יתר על כן, מדבריו משתמע שגם השאיפה להפרדה בין הציונות ובין המשיחיות, דהיינו של עצם האפשרות לחילון, היא שאלה תיאולוגית. הוא עצמו לא הציע חלופה ברורה, ייתכן מכיוון שנותר בגבולות התפיסה החילונית ביחסו השלילי למחשבה ההלכתית, שבה ראה חשיבה מאובנת וממנה שאף לחלץ את המסורת הקבלית.

ובאמת, ההקשר שבו התפתח דיון רחב לגבי סוגיות אלה, דהיינו בנוגע להגדרת הקיום היהודי הריבוני בארץ ישראל, היה ההקשר האורתודוקסי. דווקא בהקשר זה צמחו גישות שאותן ניתן להגדיר כחילון, במובן של הפרדה בין הגדרת הזהות היהודית ובין המדינה, ובחינה ביקורתית של המעמד המשיחי שיוחס למדינה כהשלמת ההיסטוריה. ההתנערות מהמסורת לא יצרה חלופות כאלה – וההתעלמות מהרובד התיאולוגי הותירה את המיתוס בעינו. אפשר לטעון שאלה גישות שוליות יחסית, אבל הן מלמדות על כך שהאפשרות לחילון של ממש יכולה לצמוח רק דרך חיפוש וחזרה אל גישות שהתפתחו בהקשר הדתי, מתוך מודעות תיאולוגית.

הר הבית וקץ הימים

שאלת הר הבית העומדת במוקד הדיון בתקופה האחרונה היא לפיכך חלק בלתי נפרד מהדיון על חילון וחילוניות במדינת ישראל של היום. היא מסמנת את האפוקליפסה שאליה מכוון שלום באזהרותיו. לחילוניות אין עמדה בעניין זה. תפיסת המדינה כמדינת לאום מחייבת את ההרחקה של הר הבית מתחום הדיון: הר הבית איננו עוד מקום קדוש אלא מקום שמסמן את קץ הימים. באופן פרדוקסלי, מה שמאפשר את ההגדרה של המדינה כמדינת לאום חילונית, את ההפרדה הריקה בין התיאולוגי והפוליטי, היה האיסור הרבני הגורף לעלות להר.

במילים אחרות, תפיסת הזהות של המדינה כחילונית בעצמה מותנית בתפיסה התיאולוגית. בעוד שהתודעה הציונית חילונית מייצרת את המתח המשיחי, נדרשת היהדות הרבנית לשמר את תפיסת המציאות ולשים בפניה מכשול. לעומת זאת התשוקה העכשווית לעלות להר הבית נעשית בשם מושגים חילוניים לכאורה כמו חופש הפולחן, ואף מבטאת מגמה למימוש עצמי וערעור על מסורת של איסורים, ערכים המזוהים דווקא עם החילון. הוויכוח, בכל מקרה, הוא בין שתי גישות דתיות. החילוניות מבוססת על ההכחשה, גם של הזיכרונות והתקוות הקשורים להר, גם של המבנים המרהיבים המצויים בו היום, שאינם חלק מעולמה התרבותי.

אפשר לטעון שבשנים האחרונות התעמעם המקום של המיתוס הלאומי–תיאולוגי בתוך התרבות החילונית בישראל. מבחינה זו, בהחלט ניתן להסכים עם הטענה שהציונות הדתית היא היום הממשיכה של המיתוס הציוני החילוני במקורו, היא המסקנה הישירה של החילון, גם אם החילונים נטשו אותו. אבל בהקשר הציוני לא הוצגה חלופה למיתוס זה. אדרבה, דווקא ההתכחשות לממד התיאולוגי ולאחריות הנגזרת ממנו ממחישה את ההיבטים הקונקרטיים של התודעה המזוהה כחילונית, כזהות תרבותית אוריינטליסטית ומדירה.

מוקפים חומות

דבר זה בא לידי ביטוי בתפיסה של "מחנה השלום" הישראלי. מחנה זה לא הציג חזון של דו–קיום ושל שותפות, אלא חזון של הפרדה: המטרה של השלום לא הוצגה כשאיפה לפיוס המבוסס על הכרה הדדית, והקמת מדינה פלשתינית נועדה כדי להיפטר מהשטחים, על מנת לשמור על הרוב הדמוגרפי ועל מנת להשיב את הדימוי העצמי הליברלי. מאחרי תפיסת השלום עמדה זהות תרבותית שהוצגה כחילונית על מנת להעניק לה את הדימוי האוניברסלי.

אינני יודע אם יש לראות את זה כ"קץ החילוניות", ומה המשמעות של השימוש המרובה במושג "קץ" בכל דיון על ישראל והחברה הישראלית. החילוניות כאורח חיים של אי קיום מצוות וכמרחבים ציבוריים שהם מחוץ לתחומה של ההלכה תמשיך להתקיים באופנים המגוונים שבהם הם קיימים גם היום. זה גם לא משבר החילוניות, אלא משבר הציונות, כאשר החזון החילוני היחידי הוא של חברה מוקפת חומות המתקיימת בחרדה מתמדת מנשק אטומי איראני ומסכין של נער פלשתיני.

ההבחנה בין חילונים ובין דתיים איננה תורמת להבהרה, אלא מובילה דווקא לטשטוש השאלות העקרוניות. היא מונעת את הבחינה לגופה של התודעה החילונית ומרכיביה. ראשית, ראוי להדגיש שזו תודעה בלעדית ליהודים, והיא איננה כוללת בתוכה ערבים. זוהי לפיכך מלכתחילה זהות יהודית לאומית. חילוניות איננה עמדה המציעה חילון במובנו כמפגש בין בני גישות ואמונות שונות, אלא אדרבה – היא מגלמת עמדה תרבותית המתיימרת לאוניברסליות. במוקדה עומדת הזדהות מלאה עם התרבות המערבית–נוצרית, תוך מגמה מתמשכת לשלול את כל מה שמזוהה עם המזרח. במובנים אלה גם השיח החילוני כלפי הדת הוא אוריינטליסטי במובהק – תוך זיהוי החילוניות עם מה שמיוחס לתרבות המערב (רציונליות, סובלנות, אינדיבידואליות פרודוקטיביות וכו') מול הדת והמסורת שלהן מיוחסים דימויים המזוהים עם המזרח (חוסר רציונליות, שבטיות וכו').

שיבה אל המסורת המוכחשת

גישה זו מלווה את החילוניות הציונית מראשיתה, ובאה לידי ביטוי במרכיבים השונים של התודעה המגולמת במושג "שלילת הגלות" אשר עיצב את דמותו של היהודי החדש אל מול היהודי הגלותי, ואשר שאף לשוב אל תקופת המקרא תוך שלילה גורפת של התרבות היהודית הבתר מקראית.

הביקורת על מודל זה ליוותה את הציונות מראשיתה, אבל דומה שהיא הולכת ומתרחבת בתקופה האחרונה, ובאה לידי ביטוי בביטויים שונים של שיבה אל הגלותי המוכחש, תוך מגמה לשילובו בתוך התרבות הישראלית. השיבה אל הגלותי באה לידי ביטוי בפנייה אל המסורת היהודית שהוכחשה בעבר, והופכת מקור השראה לזרמים שונים. בהקשר זה נוצרת ממילא מסגרת תרבותית שלה שותפים שומרי מצוות ושאינם באופן שהופך את ההפרדה בין חילונים לדתיים, שנותרת בעינה, לחסרת משמעות. זאת מעבר לסקרים המראים באופן קבוע על קבוצה רחבה שמעדיפה להגדיר את עצמה כמסורתית. אי אפשר היום לדון בתרבות המזוהה כחילונית בישראל מבלי לתת את הדעת לפריחת הפיוט, מבלי לעמוד על ההתייחסות החדשה אל המקורות, ללא נוכחותו של רבי נחמן מברסלב. זאת בתוך המסגרות המעצבות את התרבות החילונית.

לפי שעה לא מובילה מגמה זו להתפתחות עמדות חדשות בנוגע לשאלות היסוד המעסיקות את חיינו, אבל היא מעידה על הכיוון ופותחת אפשרויות מחשבה חדשות. היא מובילה להכרה שחילון איננו יכול לצמוח על בסיס שלילת מסורות ושאת מקומה של ההשקפה החילונית המדירה בשם האוניברסלי ראוי לתפוס חולין המבוסס דווקא על הכלה.

*

באותה שנה שבה כתב את המכתב על השפה העברית, היה שלום בין מקימי "ברית שלום" התנועה שדגלה במדינה דו–לאומית משותפת המבוססת על הכרה הדדית. עמדה זו איננה נבדלת משאלת החילון והמשיחיות אצל שלום וזאת בשני מובנים: במישור אחד, היא נבעה מהאמונה שלו שהתחייה היהודית תצמיח מושגים פוליטיים אחרים, ותתנער מעקרונות מדינת הלאום והקולוניאליזם האירופי, שעמדו גם מאחרי דחיקת היהודים עצמם. הוא פנה אל הציונות מתוך ביקורת על המודל החילוני האירופי ועל האסימילציה היהודית שהתלוותה אליו. הוא האמין שהציונות צריכה להשתחרר מהקולוניאליזם הבריטי על מנת לממש את ייעודה האמיתי שהוא תחייתו הרוחנית של העם היהודי. שנית, דו לאומיות כיוונה אצלו להדגשת ה"מציאות הממשית", דהיינו הארץ כמות שהיא, על תושביה וזכרונותיה, מתוך מגמה להבחין בינה ובין החזון המשיחי הפוליטי.

שלום עצמו נסוג בו מאוחר יותר מרעיונות אלה, והפך לאחד ממעצביה של הציונות המדינית. אבל כאמור גם מאוחר יותר המשיך להזהיר מהסכנה המשיחית. המעניין הוא שאת מרבית התומכים בעיקרון הדו–לאומי, לא ניתן לזהות כ"חילונים". אצל רובם השתלבה העמדה הדו–לאומית בביקורת חריפה על ההיבטים השונים של תודעת "שלילת הגלות". זה נכון גם לגבי התומכים ברעיון ממרכז אירופה, וגם לאישים הספרדים שהביעו גישות דומות. חלקם היו שומרי מצוות (כמו ר' בנימין ועקיבא ארנסט סימון) וחלקם (כמו שלום ובובר) לא, אבל הם כולם הדגישו את הממד הדתי של הציונות והיו מודעים אליהם. עמדתם עומדת במובהק לתפיסת ההפרדה, והיא מופנית אל שני הצדדים המוכחשים על ידי השיח החילוני: היהודי והערבי.

אפשר לומר שהם הציעו עמדה של חילון שמבוססת דווקא על פנייה אל המסורת ולא אל שלילתה. הנסיבות מאז השתנו, אבל העקרונות שהם הציבו ממשיכים להפרות את הדיון היום. אמנם הציונות הדתית פנתה בימינו לכיוונים הפוכים, אבל אישים אלה ממחישים שהבסיס לחזון המבוסס על שותפות יכול לצמוח דווקא מתוך המושגים הדתיים.

פרופ' אמנון 
רז–קרקוצקין מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת 
בן–גוריון בנגב ומשמש ראש תחום יהדות במכון ון ליר בירושלים

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2015, ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אין שום קשר בין מרקסיסטים תרבותיים/מולטי-תרבותיים או בעברית סמולנים לבין היהודים, בין אם חילונים או לאו. להפך, זה 2 תרביות קוטביות שאפילו יריבות זו לזו, אויבות זו לזו. בן גוריון, הרצל,נורדאו, אשכול, דיין, גולדה, נתניהו וכו' כולם חילונים למהדרין ויש שיגידו אתיאיסטים.. מה להם ולסמולנים כרז–קרקוצקין הלהוטים להיטמע באירופה ברגשי נחיתות אנטומים-תרבותיים פתלוגים ?

    למה הסמולנים אוהבים להציג בעורמה את המחנה הננסי שלהם ולנפח אותו מלאכותית באמצעות מושגים המגוחים והאורווליאנים כמו "חילונים"..

  2. ישנו פרדוקס מובנה בכל פוסט מודרניזם. וכך גם בפוסט מודרניזם אותו מייצג כאן נונו (כך כינויו).

    פוסט מודרניזם אותו מייצג נונו, מובנו הוא רב תרבותיות תוך ביקורת פוסט חילונית.

    פוסט חילונות מתבטאת כפוסט קולוניאליסטיות, פוסט אוריינטליזם, בהבנה שחילון בתור תפיסת עולם של התפתחות של קידמה ומודרנה היא תפיסה אירופוצנטרית-נוצרית, המספרת סיפור פרטיקולרי במסווה של אוניברסלי.
    רב תרבותיות מקורה בהבנה שאין אמת אחת נכונה אותה מייצגת תרבות מפותחת (קרי אירופה החילונית).

    אלא שישנו פרדוקס. מצד אחד ישנו אימוץ של ערכים ליברלים-מערביים בתור ערכים "נכונים" יותר, ומצד שני הבנה שיש תרבויות אחרות שלא צריכות ל"התפתח" לדפוס של אירופה המערבית.

    נדגים את זה ביחס לפמיניזם מוסלמי/ערבי, בסוגיית הרעלה/בורקה.

    ראשית הקולוניאליזם האירופאי התבטא בניסיון למחיקת סממנים "פרימיטיביים" שמקורם בין היתר בדת. וכך גם הלכו השלטים החילוניים של טורקיה, איראן וכו'. ולכן הם אסרו את ההליכה עם הרעלה/בורקה (באיראן של השאה היו השוטרים מסירים בכח את הרעלות).

    לכאורה זהו אקט פמיניסטי לעילא ולעילא, המבטא את שחרור האישה מכבלי הפטריארכיה הגברית שרצתה לדכא אותה על ידי שלילת מיניותה וייצוגה.

    אלא שאם תחילת המטוטלת הפוסט קולוניאליסטית, דווקא החזרה לרעלה ביטאה את המרידה בכבלי הפטרונות האירופאית.

    התפיסה הייתה שהשלטון ה"חילוני" הוא בעצם הגמוניה אירופאית, ושהיא באמת שוביניסטית והשתמשה ב"קידמה" כדי לדכא את התרבות ה"מזרחית" הנחותה.

    כלומר מי שהולכת בלי רעלה כי פמיניסטית, היא עצם אוריינטליסטית המשתפת פעולה עם הדורסנות האירופאית שמנסה למחוק את התרבויות האחרות ע"י קידומם והפיכתם למודרניות וחילוניות כביכול.
    ומצד שני מי שהולכת עם רעלה כדי למחות על כך, בעצם משתפת פעולה עם תרבות שוביניסטית, בה ההגבלות על לבוש האישה מבטאות את שליטת הגבר עליה ואת היותה רכושו.
    (כבר עמדה על כך ליילה אחמד עוד ב92 בספרה Women and Gender in Islam : Historical Roots of Modem Debate)

    אז מה עושים? מה "נכון" יותר לשיטתם של נונו וחבריו?

    אחד הפתרונות הוא לרבע את המעגל. להסיר את היסודות הבעייתיים בתרבויות הלא אירופאיות ולהטמיע את הערכים הליברלים מבלי שהמסגרת החיצונית של התרבות תשתנה. דבר שבמהותו הוא לא שונה מתפיסת הקולוניאליסטית…

    פתרון אחר הוא להתעלם מהבעיה, לטמון את הראש בחול, ולצפות במין תפיסה אוטופית שהדברים יהיו אחרת. את התשובה לזה ראינו בפריז ועוד נראה לצערנו…

להגיב על נ.ה. לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: