הבנים המתרוצצים בקרבנו | שלום רוזנברג

את מאבק יעקב ועשו פירשה החסידות בהיבט הקיומי. 
על תאום הנפש וקולו של המצפון 

פרשת תולדות מספרת לנו על לידתם ושנות חייהם הראשונות של האחים התאומים יעקב ועשו. בדרך הפשט הסיפור נקרא בצורה היסטורית, לאור היחסים הקשים בין שני העמים – אדום וישראל. מאוחר יותר, בדרך הדרש והסוד, הובן הסיפור כמנבא את יחסי ישראל–רומא – יהדות–נצרות. לחסידות הייתה דרך אחרת. היא האיצה בנו ללמוד את הכתבים המקראיים כמתייחסים אל היחיד – למעמדו הקיומי של האדם הפרטי. האמנם כך? האמנם "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ", וגם בקרבנו? אלא שלפני שנענה להזמנתה של הפרשנות החסידית, עלינו להפליג לאופקים רחוקים יותר.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

ראי של הנפש

קיומה של התודעה העצמית הוא אחת העובדות המופלאות ביותר בקוסמוס, מופלאה יותר ממסתורי הפיסיקה ומתחכומי הביולוגיה. בלועזית אנו משתמשים במילה reflection, ובייבוא לעברית: רפלקסיה, "השתקפות". בעולם החיצוני, הפיסיקלי, אנו יכולים רק להשקיף אך לא ל"השתקף". כדי להסתכל על פנינו ועל עינינו, למשל, אנו זקוקים לראי. אך פלא, מה שבלתי אפשרי בעולם החומרי מתממש בעולם הנפשי. אנו מודעים למה שסביבנו, לעולמנו החיצוני. אך בנוסף, אנו מסוגלים להשקיף גם על עצמנו פנימה. זוהי התודעה העצמית וכאן נולד ה"אני" – רגע מכריע בתולדות הילד והאדם, כפי שלימד יהודה פרנץ רוזנצווייג. ושוב פלא נוסף: אותו עולם פנימי הפתוח לנו סגור לכל אדם אחר. איך ביטא זאת י' ליבוביץ'? עולמי הפנימי הוא רשות היחיד שלי.

התודעה העצמית, האפשרות שלנו להסתכל על עצמנו, מאפשרת את הופעתו של המצפון. הראי המופלא הזה מאפשר לי לדון ולשפוט את עצמי, ולא רק את מעשיי אלא גם את כוונותיי.

אולם האמנם המצפון הוא ראי נאמן?  האם הוא "אספקלריה מאירה" בלשון חז"ל, או אולי כזה המעוות את מה שהוא מראה? האמנם מסוגל המצפון לשקף את מה שבאמת מתרחש בתוכנו, את המניעים הכמוסים והעמוקים של פעולתנו? האמת היא שפעמים שראי זה מחניף לנו ומשקף אותנו יפים יותר ופעמים מתאכזר לנו ומעוות את מראנו. תנועת המוסר היהודית היא ניסיון ללטש את הראי כדי שלא נרמה את עצמנו, אך כבר קדמה לה החסידות בניסיון למנוע את סכנות המצפון המעוות והגדיל לעשות הרבי מקוצק במאבקו נגד ההונאה העצמית.

קול מן השמים

נחזור קצת אחורה. פעמים רבות בדורות האחרונים סברו פילוסופים שונים, בהחלט לא קטנים, שכל מחשבותינו על עולמנו הפנימי אינן אלא אשליה. לדעתם השפה מרמה אותנו, בייחוד כשהיא אומרת "אני". זאת לדעתי עדות מופלאה על כוחה של הפילוסופיה המסוגלת להפוך את היש לאין. אך חשוב ויסודי יותר הוא הוויכוח על המצפון. פרויד ורבים אחרים לפניו ובייחוד אחריו סברו שהמצפון אינו אלא קול האב או החברה שהאדם הפנים. במאמר נפלא בשם "אשמה ורגשות אשמה" שבספרו "פני אדם" התפלמס מרטין בובר עם גישה זאת. ארשה לעצמי להסביר את גישתו דרך אחת מתורות רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא סי' סו), שייתכן שהשפיעה על תפיסתו של בובר.

לפי רבי נחמן שני תאומים בקרבנו. השניות הזאת באה לידי ביטוי בתופעה הנפוצה במקרא והיא כפילות השם. הצנזור הלשוני של תוכנת המחשב שבה אני משתמש מתעצבן כשאני מכפיל מילה. הוא מסמנה באדום ומזהיר אותי "טעית!". לא כך המקרא שבו פעמים רבות מוכפל השם. בעקדה נאמר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", וכן לפני ירידתו של יעקב מצרימה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". במראה הסנה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", ובנבואתו הראשונה של שמואל: "וַיִּקְרָא… שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ".

הזוהר מתייחס לכפילות השם נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ב"תוספתא" הזוהרית, בראשית דף נט ע"ב). ברור לנו שכפילות זאת אינה אמיתית, והיא תוצאה מקרית של חיבור שני משפטים. אילו היינו שמים פסיק באמצע, כפי שראוי, נדמה לי שאפילו הצנזור שבמחשב לא היה מתעצבן. אולם בשביל הקבלה אין מקרים וגם הפסיקים לא תמיד חשובים. הזוהר מלמד אותנו בארמית המיוחדת לו: 'לָמָּה נֹחַ תְּרֵי זִמְנָא, אֶלָּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק דִּי בְּעָלְמָא, אִית לֵהּ תְּרֵין רוּחִין, רוּחָא חַד בְּעָלְמָא דֵּין, וְרוּחָא חַד בְּעָלְמָא דְּאָתִי".

בין הרוחות

יש באדם שתי רוחות תאומות. הן נפרדות בשעת הלידה, האחת נשארת למעלה, בעולם השמימי, כמודל אשר חייב להאיר באופן אישי את דרכו של כל אדם ובו מצוי הפוטנציאל הבריא של האדם. הרוח השנייה היורדת לעולם הזה מושפעת מהמימוש של אישיותו והיא פרי הישגיו של האדם. הרוחות חוזרות ומתאחדות רק בשעת המוות, אך במשך חייו מרגיש האדם את הפער שבין שתי הרוחות שלו.

המצפון אינו רק קול האב/החברה שהופנם כפי שטען פרויד. קריאת המצפון מקורה ברבדים הפנימיים ביותר של האדם. זה קולו של התאום שנשאר למעלה הקורא לנו לפתח את יכולותינו ולממש את הפוטנציאל הטמון בכל אחד מאיתנו. זוהי המשמעות – על פי החסידות – של הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה". כל אדם נולד עם שניות, עם התאום שצופה ומביט בו מלמעלה. תאום זה הוא הקורא לנו לקיים חיים בריאים ומוסריים ולהגיע לשלמות הראויה לנו. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2015, ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: