דברים שאחרים אינם רואים | הרב חיים דרוקמן

 

כיצד ניתן להבין את רצונו של יצחק לברך דווקא את עשו? על העיוורון הפיזי, הראייה הפנימית והנקודה הטובה שעומדת ביסוד החינוך

בפרשתנו אנו פוגשים ביצחק אבינו, המבקש לברך את עשו בנו הרשע במקום את יעקב בנו הצדיק. הדבר מפליא: האם יצחק מנותק מהמציאות, ואינו מכיר בהבדל הגדול שבין בניו? האם היה עיוור לא רק באופן פיזי אלא גם באופן רוחני, עד שלא הצליח להבחין בין טמא לטהור?

דומה שדווקא ההתבוננות בעיוורונו של יצחק תאיר את עינינו. "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל" (בראשית כז, א). הסיבה שיצחק קורא לבנו הגדול קשורה בעיוורונו. וכיצד? כדי להבין זאת, ניעזר בשני הסבריו של רש"י, בשם חז"ל, לשאלה מדוע התעוור יצחק.

הסיבה הראשונה שמביא רש"י היא שנשות עשו היו עובדות עבודה זרה, ועשן הקרבנות שהקריבו בפולחנן פגע בראיית יצחק. הדבר נלמד מסמיכות העניינים: "וַתִּהְיֶיןָ (=נשות עשו) מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה. וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (שם כו, לה – כז, א). יוצא אפוא שיצחק איננו מנותק מהמציאות. הוא יודע בדיוק מיהו עשו ומיהן נשיו ושהבית שהקים בנו הוא בית של עבודה זרה. ואם יצחק אכן הכיר במצבו של עשו, מתחדדת שאלתנו: מדוע ביקש לברך דווקא אותו?

הסיבה השנייה שמביא רש"י היא שבעת שנעקד יצחק על ידי אברהם "ראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו". ההתעלות שבה התחיל יצחק להתעלות בעקדה, ולשיאה הגיע בעת זקנותו, רוממה את ראייתו למדרגה עליונה מראיית שאר בני האדם. יצחק היה "עיוור" מלראות את המציאות בראייה רגילה, כיון שראייתו הייתה עמוקה ופנימית יותר. בעיני אנשים אחרים נקודת מבטו נראתה שגויה, כאילו הוא "עיוור" שאינו רואה את המציאות בצורתה הנכונה, אך למעשה הייתה לו ראייה חודרת יותר.

משילוב ההסברים עולה כי יצחק בוודאי הכיר היטב במצבו השפל של עשו, אך בכל זאת רצה לברכו מתוך שיקול עליון ופנימי יותר.

תולדות

איור: מנחם הלברשטט

קירוב רחוקים

התורה נימקה את סיבת אהבת יצחק לעשו, חרף מעשיו הרעים, במילים: "כִּי צַיִד בְּפִיו". אולם באיזה ציד הכתוב מדבר, ובפיו של מי הוא היה – של יצחק או של עשו? רש"י (בראשית כה, כח) מביא את שתי האפשרויות. האפשרות הראשונה היא: "בפיו של יצחק", והיא מבוססת על תרגום אונקלוס: "ורחים יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל". יצחק אהב את עשו מפני שהיה אוכל מצידו. והדבר מפליא: וכי במעט מזון קונה עשו את לב יצחק?!

האפשרות השנייה היא: "בפיו של עשו – שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו". עשו היה מרמה את אביו בפיו, ובכך "צד" אותו, וגורם לו לאהוב אותו, וכך הביא רש"י בפירושו לפסוק הקודם: "'יֹדֵעַ צַיִד' – לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?' – כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות". ושוב הדבר מפליא: וכי יצחק אינו יודע מיהו עשו? האם בנו מצליח לשטות בו באמצעות כמה שאלות מתוחכמות? והרי כבר ראינו שיצחק הכיר היטב במצבו הרוחני של עשו!

ב"מדרש הגדול" (שם שם, כח) מובא שאין לחשוד ביצחק אבינו שאהב את עשו מפני האוכל אלא שצפה ברוח הקודש שעתיד לצאת מעשו עובדיה הנביא, שעתיד לספק מזון – "ציד" – למאה נביאים שהציל ממוות והחביא במערות (מלכים א יח, ד). נתינת המזון הביאה את יצחק לראות, בראייתו המיוחדת, עומק פנימי בעשו. הוא רואה שבעשו קיימת נקודה פנימית טובה של "צַיִד בְּפִיו", העתידה להתגלות בעובדיה, ולכן אהבו וקירבו. כך ניתן להסביר בעומק את האפשרות הראשונה.

עוד מובא ב"מדרש הגדול" שיצחק אהב את עשו כדי "לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר: אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אילו שׂנאו וריחקו על אחת כמה וכמה". יצחק ידע שעשו מנסה לרמותו בשאלותיו, ולהראות עצמו כצדיק. אף על פי כן הראה לו יצחק שהוא אוהב אותו, חרף שנאתו למעשיו. כך ביקש יצחק לקרב את בנו בעבותות אהבה, כדי למשכו ולהחזירו לדרך הטובה.

ניתן להוסיף שדווקא מתוך ההכרה שעשו מנסה לרמותו הבין יצחק עד כמה נמוך הגיע בנו. הוא רואה אותו מתנהג בצורה כה שפלה, בכך שהוא מנסה לרמותו על ידי ציד, ומבין שאם לא יראה לו חיבה הוא ימשיך להידרדר. מסיבה זו הוא מראה לו אהבה מיוחדת, כדי לנסות ולהרים אותו אליו.

להאמין באדם

יצחק קירב את עשו מתוך ראייתו העמוקה המיוחדת – בין בשל נקודה פנימית עמוקה של טוּב שגילה בו, ובין מתוך ניסיון להוציאו מהשפלות שבה היה שרוי. כל זה נובע מ"דמעות המלאכים" ש"זלגו" לעיני יצחק וסימאו אותו. בעקדה התרומם יצחק לדרגות אחרות של ראייה, וכעת הוא רואה דברים שאחרים אינם רואים, בהסתכלות מעל למבט האנושי. מבטו צופה עד לעובדיה הנביא, וחודר עד לעומקי המעמקים של עשו. אדם אחר היה משתכנע שעשו אבוד לגמרי, וממהר להרחיקו ממנו – אך ראייתו העמוקה של יצחק אינה כן.

המסר לגבינו הוא שבכל אדם קיימת נקודה פנימית של טוב – הצד הא–לוהי שבקרבו, נשמת החיים – גם אם לא תמיד הדבר מתבטא בפועל ולמעשה. דרך אותה נקודה פנימית ביקש יצחק להשיב את בנו. הדרך הנכונה בחינוך היא אפוא להאמין באדם, לחפש את נקודת הטוב שבו, ודרכה לרוממו.

הרב חיים דרוקמן הוא ראש ישיבת "אור עציון" ויו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2015, ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: