בית הסוהר כמפעל הנצחה | גילית חומסקי

במקום אירוע ענישה פומבי החברה משליכה את עברייניה מאחורי חומות. מעבר לשאלת היעילות, חומות הכלא משפיעות גם על מי שמחוץ להן. על ספרו  החשוב של פוקו 

פוקולפקח ולהעניש

מישל פוקו

מצרפתית: 
דניאלה יואל

רסלינג, 2015, 383 עמ'

"לפקח ולהעניש" הוא לא ספר חדש. הוא ראה אור לראשונה בצרפת ב–1975 ונחשב לאחד החיבורים הידועים ביותר של הפילוסוף הצרפתי. הספר סוקר את התפתחות הכלא המודרני מראשית המאה התשע–עשרה, ועותקים ממנו נמצאים כבר שנים בספריות ובתוכניות הלימודים באוניברסיטאות.

למה בעצם חשוב לקרוא היום בעברית על היסטוריית כליאה מהמאה הקודמת? כלא הוא הרי אקסיומה. כמו לחם וחמאה. כפתור ופרח. פושע וכלא. ואנחנו כבר לא מענים אסירים כמו פעם או תולים אותם בכיכרות. הסוגיה המוסרית כבר נפתרה. את תיאור דעיכת שיטת העינויים אפשר למצוא כבר בעמוד הראשון של הספר, שם מתוארת בפרוטרוט הוצאתו להורג בעינויים של האסיר דמיין. בהמשך יתאר פוקו את הרפורמה שהביאה לביטול השיטה. הקורא יכול להיאנח בהקלה. פושעים תמיד יהיו וגם כלא תמיד יהיה. אבל, תודה לא–ל, היסטוריית העינויים מאחורינו. הסיפור הגיע אל סופו הטוב.

וזו הסיבה המרכזית לחשיבות הספר. האקסיומה. אחת התוצאות המידיות של ביטול הענישה הפיזית הפומבית הייתה החומה. העברנו את האסירים אל מעבר לחומה, ואל מחוץ לשדה הראייה ומחוץ לחומת הדיון. האמנם כליאה היא הדרך היחידה, או לפחות האופטימלית, לשמור על ביטחון החברה? והאם בכלל הגיוני שאותה שיטת ענישה מתאימה לכל סוגי הפושעים? הפנמנו והנצחנו את השיטה, והפסקנו לחשוב עליה. רק המחשבה יכולה לראות מעבר לחומה. ונציגתה הפיזית היא המילה.

לא‭ ‬להפחית‭ ‬פשיעה‭, ‬אלא‭ ‬לשמר‭ ‬את‭ ‬המשטור‭ ‬והמשמוע‭. ‬
כלא‭ ‬איילון צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

לא‭ ‬להפחית‭ ‬פשיעה‭, ‬אלא‭ ‬לשמר‭ ‬את‭ ‬המשטור‭ ‬והמשמוע‭. ‬
כלא‭ ‬איילון
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

שיירקב בכלא

פוקו מחלק את הספר לארבעה פרקים: עינוי, ענישה, משמוע ובית סוהר. הסדר הזה הוא כרונולוגי. לא תמיד היו בתי הסוהר המענה האוטומטי לכל סוגי הפשיעה. בסוף המאה השמונה–עשרה דרשו הרפורמטורים בצרפת להפסיק את שיטת העינויים הפומביים, והחברה הצרפתית עמדה מול דרכים שונות של ארגון הכוח להעניש. ההצעות נעו בין הקמת "עיר ענישה" להוקעת פושעים פומבית. השיטה שנבחרה, אומר פוקו, היא לאו דווקא המוסרית ביותר או הטובה ביותר. הגיוני, אם כן, לשאול למה דווקא זו השיטה שנבחרה.

השאלה הזו הגיונית בעיקר לאור העובדה הפשוטה שבתי הסוהר לא מפחיתים פשיעה. ב–2011 פרסמה המועצה לייעוץ משפטי באוסטרליה מחקר הבוחן את אפקט ההרתעה של מערכת המשפט והענישה. המועצה הגיעה, בין היתר, למסקנות הבאות: באופן כללי, אפקט ההרתעה של כליאה הוא מוגבל. החמרת תקופת הענישה לא מוסיפה כלל לאפקט ההרתעה. הנתון היחיד שמשפיע על ההרתעה הוא הסיכוי להיתפס. ובכל הנוגע להישנות עבֵרה, כליאה לא משפיעה כלל.

ובכל זאת אנחנו ממשיכים לדרוש שפושעים, בטוקבקיסטית מדוברת, "יירקבו בכלא". למה בעצם? התשובה של פוקו מרתקת. פוקו לא שולל את כנות כוונות הרפורמטורים. הוא גם לא מערער על נצחיות הפשיעה ועל הצורך הנצחי בענישה ובבתי כלא. אבל במקביל, הוא מציע מבט, ממעוף הציפור, על תמונה רחבה יותר.

הסבר אפשרי אחד להיאחזותנו בעונש הכליאה, גם כשהוא לא יעיל, הוא שאנחנו לא מושפעים ממחקרים. יש לנו סיבה טובה. מחקרים הם לא אמינים. יש אפילו מחקר שמוכיח את זה. באוגוסט 2015 פורסמו בגרדיאן תוצאות מחקר שנערך באוניברסיטת וירג'יניה, ובו ניסה צוות של מאתיים ושבעים מדענים מחמש יבשות לשחזר תוצאות של מאה מחקרים בפסיכולוגיה שנערכו בשנים הקודמות. אחוזי דיוק השחזור היו נמוכים מעבר לכל סטטיסטיקה: 36 אחוזים. נפש האדם החמקמקה לא באמת ניתנת לכלים מדידים.

אבל הסיבה האמיתית כנראה פשוטה יותר: המוח שלנו לא מעבד מידע לחוויה רגשית. מחקר מדעי יבש יתקשה לשנות נרטיבים. ובכל הנוגע לכלא, הנרטיב שלנו מאוד מבוסס: אין בררה אלא להעניש, ואנחנו עושים את זה בצורה המוסרית ביותר האפשרית. כל היתר לא ענייננו. בתי הכלא הם אלה שאמורים לשאול את עצמם למה הם כושלים במיגור הפשיעה.

אלא שלפי פוקו, אין שום סיבה לתהות על הכישלון במניעת הפשיעה ועל כישלונות השיקום: זו כלל לא מטרתם המרכזית של בתי הסוהר מלכתחילה. הכלא, אומר פוקו, הוא לא תוצר לוואי של המשפט, אלא להיפך. בתי המשפט הם אלו שעובדים כדי לשמר את הכלא. אנחנו לא באמת רוצים להפחית פשיעה, אלא לשמר את המשטור והמשמוע. אין לנו עניין אמיתי בשיקום פושעים אקראיים. יש לנו עניין בשימור הגופים המתפקדים באופן שמשמר את פני החברה.

כמו בית ספר

פוקו מציע לא לנתק את הכלא משאר מוסדות החברה. בתי סוהר לא שונים מבתי ספר, מבתי חולים, מבתי חרושת או ממחנות צבאיים. כל אלו גופים גדולים עם מאפיינים דומים: סדר יום קבוע, זמן חופשי, זמן תיקון, זמן אכילה. גם המטרה שלהם זהה: אנחנו מכניסים אליהם בני אנוש שאינם מתוקנים (כלומר, לא תואמים את המודל שהורגלנו לראות בו אדם תקין) ומצפים שיצאו אנשים תקינים מהצד השני. מבוגרים, בריאים, יצרנים ומחונכים ושומרי חוק.

אין לנו שליטה על האופן שבו הגופים האלו מתנהלים. מרגע ששעריהם ננעלים אנחנו מניחים לאנשי המקצוע לבצע את עבודתם, שהיא לחלוטין מוסרית ומקצועית ברוב המקרים. אבל בלי להפחית מחשיבותם ומוסריותם של גופים אלו, האופן שבו הם מנוהלים מציע לא תיקון כי אם הנצחה. אלו שיטות שונות של משמוע הנפש והגוף, והתאמתם למודל המקובל.

נו, ומה? את החולים צריך לרפא, את הילדים צריך לחנך, ומי שפשע צריך לשלם. פוקו לא מערער על עובדה ברורה זו, אבל הוא מוסיף למשוואה את החלק שנשר ממנה: כולנו רקמה אנושית אחת. גם הגוף החופשי מאורגן לפי הגופים שמאחורי החומות. אי אפשר לנעול את השערים ולהניח שכל זה לא קשור אלינו.

החוקים החלים בבתי הספר, למשל, מגדירים מי הם הורים טובים ורעים. ילד לא תקין יגרור ביקור של הרשויות אצל הוריו. בבתי החולים מצילים חיים, וגם מסירים מן הגוף את כל מה שהגדרנו כלא תקין. ועצם קיום בתי הכלא והחוקים השולחים אנשים אליהם אמנם הוכח כלא יעיל במניעת פשיעה, אבל מחלחל אל משמוע האנשים הלכאורה חופשיים שאנחנו. לאו דווקא בוויסות כוונות הפשיעה שלנו, אלא אל קיומנו הבסיסי.

זו הסיבה שבגללה החמרת ענישה היא חסרת תוחלת. התמונה הגדולה לא תשתנה כל עוד הדי–אן–איי של הסיפור לא משתנה. והדי–אן–איי זורם בעורקי החברה כולה. עמימות לא נשארת מאחורי החומות. אנחנו יודעים, למשל, שלא מוסרי להזכיר חטאי עבר למי שחזר בתשובה. אנחנו מתייחסים אל מי שישב בכלא כאל מי ששילם את חובו לחברה. כלומר כאל חוזר בתשובה. אבל האם מי שישב בכלא באמת מקביל לחוזר בתשובה? ואיזה חוב שילם בעצם עבריין מין שנכלא, למשל?

שאלת הדי–אן–איי של הסיפור היא דרך טובה להיחלץ מהמכניזם. נותר רק להתבונן סביב. אין ספק שאנחנו חברה מוסרית הרבה יותר מזו של המאות הקודמות. אבל האם הגענו לשלב שבו אפשר להפסיק לחשוב על המכניזם שהגענו אליו? האמנם הגענו למקום המדויק שאותו אנחנו רוצים להנציח?

איפה הכסף

מבלי לגרוע מכבוד הרפורמטורים, סיבה מרכזית להיעלמות הענישה בעינויים בסוף המאה השמונה עשרה הייתה שינוי אופי הפשיעה. פשעים מדממים פשוט הפכו במאה התשע עשרה נפוצים פחות מגניבות ונוכלויות למיניהן. בהתאמה, הטקסים הוויזואליים של אלימות תמורת אלימות איבדו מנחיצותם. כיום, ההתנהלות הכלכלית של החברה ושל הפרט היא אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותנו, וגם הכי מתסכלים אותנו. אנחנו כועסים על פשיעות כלכליות. הן נחוות כפגיעה אישית. מדי פעם נתפס פושע כלכלי שהתעשר על חשבון הציבור, והתגובות הציבוריות לא שונות בהרבה מקולות ההמון המריע מול הגיליוטינה. שיירקב בכלא.

לפעמים הוא אכן הולך לכלא. מה, בעצם, אנחנו משיגים בזה? מעבר לקתרזיס הרגעי, העונש לא תואם לפשע, אין בו הרתעה וגם לא שיקום. נקמה פשוטה היא כנראה צורך לגיטימי, אבל שום דבר לא משתנה במכניזם הגדול. כשאנחנו דורשים להמשיך באותה ענישה באותה הצורה, אנחנו מנציחים את התנאים שאפשרו את הפשיעה הזו לכתחילה. כל עוד ממשיכים להזין את המכונה, היא ממשיכה לעבוד.

ענישה, אומר פוקו, היא טכנולוגיה של כוח. במקום להתבונן על פושעים כלכליים בודדים, ולראות בענישתם גורם השומר על הסדר הקיים עצמו, מוטב להתבונן על הסדר הקיים. במילים אחרות, אנחנו צריכים להסתכל לא על פושע בודד אלא על המציאות הכלכלית.

מה אתה מציע

הביקורת על בתי הסוהר עתיקה כמו בתי הסוהר עצמם. פוקו סוקר בקצרה את הטענות הידועות: בתי הכלא לא מורידים את שיעור הפשיעה. מאסר מחולל עבריינות חוזרת. לא זו בלבד שהוא מנציח את עבריינות האסירים עצמם, הוא גוזר קשיים גם על משפחות האסירים, ומעלה את סיכויי המעגל הקרוב אליהם להצטרף למעגל הפשיעה.

הביקורת על הכלא היא כפולה: הוא לקח על עצמו שני תפקידים סותרים. האם הוא נועד להרתיע ולשמור על הסדר, או שמא לשקם את העבריינים? השיטה הנוכחית משלבת את שתי המטרות, בהצלחה חלקית מאוד. בית הסוהר לא באמת מתקן פושעים, וכשהוא מנסה לתקן אותם הוא מאבד את כוח הענישה שלו.

לאור כל אלה, מתבקש לשאול את פוקו, שאמנם מת ב–1986, אז מה אתה מציע? פוקו עצמו לא הסתפק בהגות. את חיבורו הפילוסופי על כליאה כתב רק אחרי שעסק בפעילות פרקטית בתחום. פוקו ייסד את "ארגון המידע על בתי–הסוהר" בצרפת, שנועד לעבור מעבר לחומות, להשיג ולהפיץ מידע על מצב האסירים בבתי הסוהר.

אבל הביקורת שלו לא מציעה פתרון קסמים כזה או אחר. ויותר מכך: פוקו לא סבור שיש כזה. אין ולא יהיה מצב אוטופי, אלא רק מאבקים ספציפיים ותיקונים ספציפיים. כדי שאלו יתאפשרו, הוא מציע להבין את הנסיבות והשינויים התרבותיים, שהפכו את בית הסוהר למודל הענישה המרכזי בעולם המערבי. להבין את פרקטיקות הענישה, מטרותיהן המוצהרות ותוצאותיהן בפועל. הסוגיה המוסרית של שלילת החרות לעולם אינה מסתיימת. צריכים להיות לנו תמיד ז'אן ולז'אנים. המחשבה והיצירה הן הגאולה מהאקסיומה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2015, ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: