כתבי עת – 953 | יואב שורק

בין פמיניסטי לפרוגרסיבי

יואב-3מחקרי ירושלים בספרות עברית, כז, תשע"ד

עורכים: אריאל הירשפלד, חנן חבר ויהושע לוינסון, 
האוניברסיטה העברית בירושלים, 263 עמ'

עיתון 77, גיליון 384, אלולתשרי תשע"ה [תשע"ו], אוגוסטספטמבר 2015

עורכים: מיכאל בסר, עמית ישראלי–גלעד, 
אגודת סופרים ואמנים, 52 עמ'

*

"בארץ לא לנו גרים ותושבים", כתב הפייטן יניי במאה השישית, בפיוט שנשתמר בגניזה הקהירית. הוא לא חי בגלות, אלא בארץ ישראל, ותלונתו משקפת, ככל הנראה, את הוויית החיים של היהודים בארץ תחת עול השלטון הביזנטי. תחת הכותרת "גלות על אדמת המולדת" בוחנת שולמית אליצור ביטויים של מצוקה היסטורית ביצירתם של יניי, ר' אלעזר הקלירי ור' פינחס הכהן, שפעלו מאמצע המאה השישית עד אמצע המאה העשירית. במתינות מדעית ראויה לציון מזהירה אליצור מפני פרשנות היסטורית–סוציולוגית גורפת של הפיוטים, שהם טקסטים המעוצבים במידה רבה על ידי הקונטקסט המקראי או המדרשי שהם באים להדהד, או על ידי הצרכים הליטורגיים והמבנים הספרותיים עצמם. ועדיין, יש הדהוד של ההיסטוריה והוא ראוי לבחינה.

כתב העת המכובד מתנאה בעשרה מאמרים, המתפרסים מספרות האגדה דרך ימי הביניים ועד לספרות העברית החדשה. מה שראוי לבקר בכתב העת הוא האופנות האקדמיות הבולטות: כמעט מחצית (!) מהמאמרים מוגדרים מלכתחילה כקריאה פמיניסטית או מגדרית, וכמה ממאמרי הקובץ מכילים חלקים המרחיקים מראש את הקורא שאינו אמון על המנייריזם של השיח הביקורתי.

*

עיתון 77 הוא במה עצמאית ולא אקדמית, שבדרך הטבע עומדת בבסיסה איזו הנחה ש"הסופרים" הם מילייה שמגויס באופן כלשהו לשיח פוליטי "פרוגרסיבי". שיח שמדיר, בלא כוונת זדון, את המשוררים והסופרים האוחזים בדעות "מתקדמות" פחות, ושיח שנראה כנטול מודעות עצמית לגבולותיה הצרים של הבועה. וכך, שני מאמרים קצרים בחוברת מתייחסים ישירות לתופעה שסביר להניח שרבים לא שמעו עליה כלל – "גרילה תרבות", מעין קבוצת משוררים המנסה להצית גלגול חוזר של המחאה החברתית המיתולוגית, באמצעות הקראת שירים הפגנתית באירועי הזדהות עם עובדים או כנגד מלחמות.

יובל גלעד מפרק את "תופעת רועי חסן", החשיפה הרבה שלה זכה משורר מקבוצת "ערס–פואטיקה". לדברי גלעד, חסן משרת את נתוני הכניסה של אתר הארץ, שבתורו מספק לקוראיו הנמנים על האליטה האשכנזית לא יותר משעשוע, הפוגה מוסרנית בעמל יומם מול המחשב.

כמחצית מדפי הגיליון מוקדשים למאסף אקלקטי של שירה, שהפעם כמעט כולה נשית, לצד שלל מאמרי ביקורת על ספרי פרוזה ושירה, בכלל זה של רחל חלפי ושל שמעון אדף, מאמרי פרֵדה מאריה סיוון ויצחק אוורבוך–אורפז, הערה פרשנית של יוסף עוזר על יהודה עמיחי והמלצה חמה של מאיה בז'רנו על המחזה "אח יקר".

————————–

סרטים בירושלים המנדטורית

יואב-2עתמול 242, תשרי תשע"ו, אוקטובר 2015

עורך: ניר אורטל, יד יצחק בן צבי, 41 עמ'


קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 157, תשרי תשע"ו

 עורך: אמנון רמון, יד יצחק בן צבי, 216 עמ'

*

המבקש לערוך סמינריון רב תחומי וממצה על הזיקה בין גרמניה היא אשכנז ובין עם ישראל וארץ ישראל, טוב יעשה אם יצטייד בגיליון הנוכחי של עתמול, שראה אור בשיתוף מכון גתה בישראל. הכיסוי נרחב (ולא נזכיר כאן את כל המאמרים): יהדות אשכנז של ימי הביניים נידונה בשני מאמרים ושניים אחרים דנים בהשפעת התרבות הגרמנית על פני היישוב בארץ ישראל. אביהו זכאי דן במאבק של האינטלקטואל היהודי אריך אוארבך בפילולוגיה הארית של הנאצים, אליעד מורה–רוזנברג עוסק ביצירתה של האמנית שרלוטה סלומון בצל השואה, יחיעם ויץ סוקר את פולמוס השילומים ונועם זדוף מוליך אותנו בעקבותיו של גרשם שלום מברלין לירושלים ובמידת מה בחזרה אל התרבות האירופית. רוביק רוזנטל חותם במאמר קצר על הגרמנית הטבועה בישראלית שלנו, מן השפכטל ועד סוס היאור.

כפרסום לא–אקדמי, עתמול אינו מתיימר להציג חידושים מחקריים אלא לחלוק את הידע המצוי מכבר בעולם המחקר עם ציבור קוראים רחב. אך האותיות הקטנות יחסית, לצד המספר הגדול של המאמרים והנושאים המטופלים, עשויים להרתיע את מי שלא ביקש להצטרף לסמינר.

דווקא קתדרה, אחיו האקדמי, הוא מופת של הזמנה, שלא לומר פיתוי, לקריאה: מאמריו (כמחצית ממאמרי עת–מול) מכניסים את הקורא לסוגיה דרך יריעת–מבוא רחבה, ועיצובו מרחיב דעת ועשיר בחומר ויזואלי.

ירון הראל מביא חשיפה מפתיעה של תכתובת שניהלה הרבנות הראשית עם חברות ההפצה של סרטי הקולנוע שהובאו לארץ בשנות השלושים, במטרה למנוע הקרנת סרטים בירושלים לפני צאת השבת. אגב כך משורטטת תמונת תרבות הפנאי בימי המנדט, בעיר מעורבת שבה הקולנוע הופך במהירות הבזק לאמצעי הבילוי האולטימטיבי. גור אלרואי חושף את התמיכה שלה זכה הרעיון הטריטוריאלי, המבקש לכונן אוטונומיה יהודית מחוץ לארץ ישראל, דווקא בקרב בני היישוב הארצישראלי – ציונים אדוקים שלנוכח הרדיפות במזרח אירופה ראו בכך הצלה. מפגש מרתק וססגוני בין הארכיאולוגיה, האמנות והחקלאות מביאה ענת אביטל, כשהיא מפנה את תשומת הלב לעצי פרי בפסיפסים מן התקופה הרומית, שבהם ניתן לראות עדות מובהקת להרכבה, ושמואל גילר מוליך אותנו ברחוב רזיאל ביפו שהיה פעם רחוב מרכזי ונוצץ, ומגולל את תולדותיו הכלכליות. סקירה נרחבת של כמה ספרים – ביניהם זו של ראובן גפני על הביוגרפיה של איש פא"י בנימין מינץ – חותמת את הגיליון העשיר.

 ————–

לחלוק גיגית שופכין

יואב-1כביש אחד, עיתון לאנשים מרגישים, 6, חשוון תשע"ו אוקטובר 2015

עורך: יחיאל נחמני, 48 עמ'

דעות, 71, אלול תשע"התשרי תשע"ו

נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, 
עורך: אריאל הורביץ, 46 עמ'

*

אני מרשה לעצמי לחרוג מדי פעם משגרת כתבי–העת אל הצצה לפרסומים המצויים אי שם בין העיתונות ובין כתבי העת, ומכונים לעתים מגזינים. אחד ומיוחד שכזה הוא כביש אחד, פרי מלאכתה של חבורת יוצרים צעירים שבמקום לחפש את מקומם באיזו פינה של עיתונות הדור שמעל, בחרה להתבטא באורח חופשי בשפתה היא – והתוצאה, איך אומרים, מגניבה. גרסה ישראלית – בעיקר דתית או דתל"שית, של גילאי העשרים, עם כישרון כתיבה ועיצוב – למבקש האמת הישיבתי.

לא היה אכפת לי משיעורי התלמוד כל עוד יכולתי להניח את ראשי לתנומה על הכרכים העצומים. לא היה אכפת לי מדרשות המזוקן הצהוב כל עוד יכולתי להפריח דמיוני למושב הירוק הנטוש. רק היה אכפת לי אחד: בסעודה שלישית של שבת, אחר הצהריים, כשהנפש יוצאת לבין ערביים של שבת, שעה שבה הרוך נסוך בכול, השמש חומלת על העין והצבעים כמו משתנים לקראתך, בשעה זו היינו מכונסים סביב שולחן לבן ארוך וסדוק עטוף ניילון עייף… המוזיקה של שירי היבבה של אירופה של סעודה שלישית, שקבעה לי סופית שאלה האנשים מעם יהודי אחר… ומי הוא אלוהי הציונים שכפה עלינו ארץ כגיגית שופכין לחלוק אותה עם אחרים (יונתן עמרני, "ישיבה").

מה עוד? זוג צעיר (דתייה עם לא) מגולל מסע ירח–דבש לקברי צדיקים במרוקו; כתבת העיתון משתתפת בטקס שאמאני של "האם הגדולה" על הר מירון, וחברתה מנסה לפצח את הסצנה של "הולצר ספרים" הירושלמית, שם אפשר למצוא יחפנים אינטלקטואלים מרקעים מגוונים המחפשים אמת בספרים ועם בעל הבית. וקצת פרוזה, וביקורות ושירה (גילוי נאות: של בתי).

*

יואב-4דומני שאת דעות הוותיק אין צורך להציג. זהו כתב העת של נאמני תורה ועבודה, שזכה לריענון מבורך בשנים האחרונות והוא מעלה שלל נושאים חשובים לשיח הציבורי הדתי, אף שהוא סובל מתפוצה נמוכה ומהומוגניות יתרה של קוראיו–כותביו. מאז עבר המגזין לאחריותו של סטודיו דוב אברמסון, הוא הפך לפנינה עיצובית של ממש, למרות גבהות–המצח המובהקת של נושאי הדיון, והדבר מעניק ערך מוסף למאמרים וליחס הקוראים אליהם.

ציון שמונים שנה לפטירת הרב קוק העניק לכתב העת – העשוי תמיד "גיליונות נושא" – נושא לענות בו. מאמרים רבים בגיליון הלא–גדול ראויים להתייחסות, והם גם פורסים קשת רחבה של עמדות ביחס למשנת הרב, אך בהיעדר מקום אציין רק לפנינה אחת העולה בעיניי על כולנה: מסתו של ברוך כהנא, המתרוממת אל מבט–על הגותי וטוענת שהגותו של הרב קוק היא תשתית להתמודדות מקיפה עם אתגרי השעה, ובמיוחד הערעור על המודרנה והישגיה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון א' כסלו  תשע"ו, 13.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 בנובמבר 2015,ב-גיליון תולדות תשע"ו - 953, כתבי עת / יואב שורק. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: