שנת ההתחלות מחדש | חבצלת פרבר

שנת 1945, שנת סיום המלחמה, הייתה מיוחדת גם בשל הניסיון לאתחל שוב את העולם. סיפורה ההיסטורי של שנה זו שוטף ומרתק בספר חדש 

אפסשנת אפס

ההיסטוריה של 1945

יאן בוּרוּמה

מאנגלית: אמנון כץ

חרגול ומודן, 2015, 391 עמ'

קשה להעריך את המאמץ והקושי שכרוכים במעשה המרכבה שעשה כאן המחבר. בספרו, על שלל עמודי ההערות שבו, הוא מכסה את כל זירות המאבק של מלחמת העולם השנייה – זירת אירופה וזירות המזרח הרחוק, ואת כל הנושאים הדורשים דיון על אודות שנה אחת, שהיא מצד אחד סופה של מלחמת העולם השנייה ומצד אחר – "שנת האפס", שנת ההתחלות מחדש. שנה שראתה את ניצחון בעלות הברית, את כניעת מנהיגות "הציר", גרמניה ויפן, ואת בוא השלום המיוחל.

"שנת האפס" לא הייתה תחילת הסוף של המלחמה. "הסוף" נמשך כבר כמה שנים, בהבדלים בין מקום למקום. המלחמה נמשכה באירופה עד ראשית מאי 45', ובגזרת יפן אפילו עד אוגוסט. אבל רובנו זוכרים את ה-8 במאי, יום הניצחון של בעלות הברית באירופה. בורומה מתאר אחרת את "השמחה העילאית" של הניצחון. "זו הייתה חגיגה של נעורים", הוא כותב. המבוגרים היו מאופקים יותר: "חשבתי על כל אותם פנים אלמוניים בתצלומי המלחמה: פליטים, אסירים, אזרחים תחת הפצצה, רוסים בשלג ובעיי החורבות של ארצם… כמה מהם יזכו לראות שוב את משפחותיהם?"… השמחה הייתה מהולה ביגון, בשבר אישי, במאבקי הישרדות כמו גם בהפקרות מוסרית, ביזה ואלימות.

השמחה‭ ‬הייתה‭ ‬מהולה‭ ‬ביגון‭, ‬בשבר‭ ‬אישי‭, ‬במאבקי‭ ‬הישרדות‭. ‬אישה‭ ‬מתבוננת‭ ‬בהריסות‭, ‬ימי‭ ‬סיום‭ ‬המלחמה‭ ‬בגרמניה‭, ‬אפריל‭ ‬1945 צילום‭: ‬שאטרסטוק

השמחה‭ ‬הייתה‭ ‬מהולה‭ ‬ביגון‭, ‬בשבר‭ ‬אישי‭, ‬במאבקי‭ ‬הישרדות‭. ‬אישה‭ ‬מתבוננת‭ ‬בהריסות‭, ‬ימי‭ ‬סיום‭ ‬המלחמה‭ ‬בגרמניה‭, ‬אפריל‭ ‬1945
צילום‭: ‬שאטרסטוק

ניקוז הרעל

בורומה אינו מדלג על אף היבט חשוב של "שנת האפס": משאלות הקיום הבסיסיות של היחיד – מציאת מזון וקורת גג, דרך שאלות על המוסריות של פעולות נקם וענישה ספונטנית ללא משפט, ועד סוגיות רחבות כגון שינוי "מנטליות לאומית" של אומות מיליטריסטיות, מחיקת הדפוס הטוטליטרי וחינוך מחדש. כך למשל בפרק "אילוף החיות הרעות": "הצהרת פוטסדאם", שסיכמה את ההסכמה בין בעלות הברית – ארה"ב, בריטניה ורוסיה – "ניסחה בבירור את העמדה הרשמית… לסלק לחלוטין דוקטרינות נאציות ומיליטריסטיות ולאפשר התפתחות מוצלחת של רעיונות דמוקרטיים… חופש הדיבור, חופש הדת וחירות המחשבה…".

ההצהרות היו ברורות, הביצוע הרבה פחות. החל משאלות בלתי פתירות לגבי התכנים הספציפיים של רעיונות מופשטים וכלה בבעיות מעשיות: מחסור בספרי לימוד, מחסור במורים (בגרמניה, למשל, המורים היו עדיין שבויים, או שנהרגו במלחמה, או שהיה להם ותק במערכת החינוך הנאצית), ועוד. כך, ויותר מכך, גם בנושא "ניקוז הרעל": איתור והרחקה של משתפי הפעולה, של הרוצחים הישירים והעקיפים. המעבר מנקמה ל"טיהור חוקי" לא היה פשוט, ואפילו בימינו מתקשים בתי משפט בעולם להתמודד עם שאלת החוקיות של העמדה למשפט של מי ש"רק ביצעו פקודות", כשהחוק שלפיו הם מואשמים לא היה קיים בזמן ביצוע הפשעים ונחקק רק לאחר מעשה.

במקביל, היה צורך להחזיר את המדינות, לא רק המובסות אלא גם המשוחררות, לתפקוד נורמלי מהר ככל האפשר. שר האוצר היהודי של ארה"ב, הנרי מורגנטאו, רצה להחזיר את גרמניה הכבושה לימי הביניים, עם כלכלה שמבוססת על סחר חליפין וחקלאות פרימיטיבית. הרעיון הזה לא התקבל, והיה צורך לשקם את הכלכלה ואת שאר תחומי הקיום והניהול של מדינה מודרנית.

למרבית התסכול, רוב הידע והמיומנות השלטונית, המקצועית והכלכלית, היו בידי אלה שבזמן המלחמה היו פושעים או משתפי פעולה. התשובה לשאלה את מי מגייסים לצורך השיקום לא הייתה פשוטה. למשל, בפועל שוחררו מן הכלא רוב התעשיינים הגדולים, שמפעליהם סייעו לתעשיית הנשק הנאצית או שהעסיקו עובדי כפייה יהודים ואחרים בתנאי עבדות, רעב ומוות, עוד בטרם ריצו את מלוא עונשם, כדי שיחַיו את מפעליהם ויניעו את גלגלי הכלכלה. נזכיר כאן רק את התעשיינים קרופ, רנו, ניסאן, לוריאל ועוד מסוגם, שהצליחו להשכיח מאיתנו ברוב יח"צנות את הדם שהכתים את ידיהם.

אופיו של הספר הולך ומשתנה לאורכו. הוא מתחיל בפרטים קונקרטיים ויומיומיים ומתרחב לשאלות של מדיניות ורעיונות. בורומה, הולנדי-אמריקני עם דם יהודי בעורקיו, שמרחיב את הדיבור על היהודים אסירי מחנות הריכוז לאורך הספר כולו, ובאמפתיה רבה, מזכיר את מצבה של כלל האוכלוסייה. רעב וחורבן חומרי היו מנת חלקם גם של אזרחים שלא גורשו מבתיהם ושל לא-יהודים.

רעב והרס הערים אפיינו גם את המדינות המיליטריסטיות, שלכאורה היו אמורות להרוויח מהמלחמה: "בעיית הרעב ביפן החלה הרבה לפני תום המלחמה. השלטונות הסבירו כיצד להכין ארוחות מבלוטים, נסורת, חלזונות וחולדות… כשהחיילים התחילו לשוב בהמוניהם… חסרי בית רבים גרו במנהרות תת-קרקעיות שהסתעפו מתחנות רכבת… ילדים יתומים… כייסו עוברים ושבים או מכרו את גופם הכחוש…".

ערים כוורשה, מנילה שבפיליפינים ואחרות נחרבו עד היסוד ואנשים התגוררו במחסות ארעיים ובין חורבות. ובפולין שלאחר המלחמה, "אנשים שהצילו יהודים ממוות הבינו שמוטב לא לדבר על כך… בגלל החשש משוד וביזה. ההנחה המקובלת הייתה שליהודים יש כסף… וכל מי שהסתיר יהודים הסתכן בשוד… היו מקרים שמשפחות (יהודיות) הורדו מרכבות, נשדדו מכל רכושן ונרצחו בו במקום…".

הציטוטים האלה מן הספר משקפים לא רק את המחסור ואת תאוות הבצע של האנשים, אלא גם את התוהו ובוהו ששרר עם תום המלחמה. רוב הדברים בנוגע לאירופה ידועים, אבל בורומה מרחיב את היריעה לאזורי ההשתלטות של יפן (סין, מנצ'וריה, בורמה, הפיליפינים ועוד). והסיפורים משם מצמררים לא פחות. ייתכן שעיקר הערך המוסף של הספר הנוכחי טמון דווקא במידע הרב שהוא מכיל על פשעי המלחמה של יפן.

אובדן התקוות

נושא נוסף שמפוזר בין פרקיו השונים של הספר הוא סיפור מלחמות האזרחים שהיו או כמעט היו. ביוון, בסין ובקוריאה היו מלחמות בין קומוניסטים למלוכנים או לאומנים. בארצות שהרכיבו את יוגוסלביה היו מלחמות זעירות בין סרבים מלוכנים לקרואטים-אוסטאשים, בין טיטואיסטים-קומוניסטים לסלובנים לאומנים ועוד. בחלק מהמקרים האנטי-קומוניסטים גם שיתפו פעולה עם הגרמנים. ותמיד המנוצחים חוסלו ללא רחמים על נשיהם וילדיהם.

ועוד לא הזכרנו את הפליטים, השרידים והעקורים, את "הזזת האוכלוסייה" (בעיקר מיליוני גרמנים ומאות אלפי יפנים) ואת הקבוצות האתניות ששיתפו פעולה עם הנאצים בתקווה לעצמאות מדינית (למשל: הקוזאקים). בורומה מזכיר לנו מהפרספקטיבה שלאחר המלחמה מה נוראה הייתה מלחמת העולם ואיזה שבר חוללה, ולא רק בעם היהודי. השואה הייתה כמובן אירוע אפוקליפטי ומיוחד, אבל גם לרוב שאר אזרחי העולם המלחמה היוותה אסון.

הספר מסתיים בנקודה שבה התחיל: באביב 1945. באפריל התכנסה ועידת היסוד של ארגון האומות המאוחדות, האו"ם. עוד בזמן המלחמה הוקמו מספר מוסדות שלו, אבל באפריל 45' התכנסו שרי החוץ של חמש המעצמות, שכללו עכשיו גם את צרפת וסין, לסכם את קווי היסוד לארגון. התקוות לשלום וסדר עולמי גאו ושקעו חליפות, אבל כבר בסתיו אותה שנה החלו להסתמן קווי "המלחמה הקרה" בין שני הגושים.

"שנת האפס הסתיימה בתחושה מעורבת של הכרת תודה ודאגה", התמודדות יומיומית ואובדן התקוות לעולם חדש ומופלא. "האם המלחמה הסתיימה באמת ב-1945?" ,שואל בורומה באחרית דבר, "יש הסוברים כי 1989… עם נפילת האימפריה הסובייטית… הייתה השנה שבה תמו סופית מעשי האיבה… היו דיבורים על סדר עולמי חדש, אפילו על קץ  ההיסטוריה…". כידוע, חלפו מאז עשרים ושש שנה וההיסטוריה לא נעצרה. "שנת האפס, 1945, נדחקה לקרן זווית בזיכרון הציבורי…", זנוחה בין המלחמה הקרה, קץ הקולוניאליזם, תחיית האסלאם וכל שאר האירועים.

ובכל זאת, 1945 הייתה שנה מיוחדת. ובדרכו השוטפת והמרתקת מצליח בורומה להחיות את סיפורה ולהותיר חותם עמוק שנחרת בזיכרון. נציין לשבח גם את תרגומו המדויק והקולח של אמנון כץ, שבלעדיו לא היינו צולחים את הספר המלא והגדוש והלא קל הזה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-6 בנובמבר 2015,ב-גיליון חיי שרה תשע"ו - 952, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: