קץ הרפובליקה החילונית | יואב שורק

שקיעתו של הקיום היהודי בצרפת כרוכה בגוויעת אידיאל המדינה החילונית, ששרד שתי מלחמות עולם. מסת–מסע בעקבות הצרפתיות היהודית על רקע נופי האלפים

בראשית הייתה הרפובליקה. את מקומה של החברה העשויה קבוצות קבוצות, גילדות וכנסיות ומסורות מקומיות ואתניות, ביקשה להחליף "האומה", המדינה הגדולה, זו שלה מיליוני אזרחים המאוגדים מכוחה של אמנה חברתית של "חירות שוויון ואחווה", חותרים יחד אל אופק של קדמה תבונית. בשוך המהפכה הצרפתית הפיץ את הבשורה הקיסר בונפארט, זה שתחת דגלו התאסף לראשונה צבא–עם של ממש, זה שביקש להתיך את כל הנתינים אל תחת דגלה של הקיסרות. גם את היהודים, מעמד שקיים עד אותה שעה זהות מובחנת, שכללה מינה ובה אתניות, אמונה, שיפוט ומעמד אזרחי. מעתה לא יהיו עוד "יהודים" כי אם "צרפתים", כמו האחרים, ואמונתם – דתם – תיוותר עניינם הפרטי.

יהודה לייב גורדון טבע ברוסיה של המאה הי"ט את הסיסמא "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך", אך הרעיון הזה שלט בחיי היהודים במערב אירופה כבר במאה הי"ח: סיסמה זו לא הייתה אלא מטבע לשון שתמצת את מה שכבר נתבע מזמן מצו השעה ורוח הזמן של עליית המדינה הריכוזית והזהות האזרחית, שמש שזרחה לראשונה בפאריס וגרפה אחריה חלקים גדולים מאירופה.

שלא במפתיע, היהודים אימצו את רעיונות היסוד של הרפובליקה עוד בטרם חלחלו לעומק החברה הצרפתית עצמה. "בצרפת של נפוליאון… היהודים חדלו מלהיות קבוצה הטוענת לזהות לאומית עתיקה ומובחנת, והפכו תחת זאת להיות בני הלאום הצרפתי ותו לא", סיכם זאת איוון סטרנסקי בספרו על דורקהיים מ–1997, כשהוא מצטט את החלטות ה"סנהדרין" שכינס נפוליאון, וכן את דברי המלומד היהודי בן התקופה ג'יימס דרמשטטר: "מה–28 בספטמבר 1791 אין יותר היסטוריה של היהודים בצרפת. מעתה יש רק היסטוריה של היהדות הצרפתית, כשם שיש היסטוריה של הקלוויניזם הצרפתי או הלותרניזם הצרפתי, ותו לא". עם כל הכבוד לסחף של האמנציפציה בגרמניה ובארצות אחרות, לא היו כמו הצרפתים בבניית המודל של המדינה החילונית, של הזהות הרפובליקנית, של ה"צרפתי" שיש לו סט של ערכים והתנהגויות שאינם תלויים בזהותו הדתית, האתנית והפוליטית.

בגיליון אוקטובר של כתב–העת המקוון היהודי–אמריקני "מוזאיק", התפרסמה תחת שם–העט אלן דה מושן מסה של אינטלקטואל יהודי–צרפתי המתאר את שקיעתו של הקיום היהודי בצרפת, ואיתה את גוויעת רעיון הרפובליקה הנושן ההוא. למרות השינויים הרבים שעברו על אירופה מאז ימי נפוליאון, טוען דה–מושן, הצליחה צרפת לממש באופן יוצא דופן את אידיאל הרפובליקה שבה יהודים יכולים לחוש כבני בית ללא סייג מהותי כלשהו. לא הייתה זו איזו אופנה אלא משהו שנטבע עמוק במהותה של הארץ, במהותה של תרבותה, ושרד שינויי משטר ומלחמות עולם.

אבל כעת, ממשיך דה–מושן, האידיאל ההוא נסדק ולא יתוקן עוד: בתהליך הדרגתי שינו המוסלמים את פניה של הרפובליקה החילונית, ולמרות מאמצי הבלימה הנואשים צרפת כבר אינה אותה רפובליקה. אין יותר צרפתים כזהות אזרחית – היהודים שבים להיות מזוהים כיהודים, וצרפת כבר אינה שלהם. עתידה של יהדות צרפת הוא שקיעה של המודל הישן, עלייה לארץ, התבצרות והתגוננות, מנבא דה–מושן את מה שהכול כבר רואים מזמן. אבל אין זו רק שקיעתה של יהדות צרפת, הוא מסביר; זוהי שקיעתה של צרפת עצמה.

"בבוקר שטוף שמש", מסיים דה–מושן את מסתו, "בקפה פאריסאי טיפוסי, ישב לאחרונה איש שירות המדינה הצרפתי, שגריר הגאה להיות מימוש של אירופה הנאורה ועקרונות הרפובליקה, לכוס משקה עם חבר יהודי. הם החליפו רעיונות והזכירו את דבריו של המשורר פול ואלרי, שלפיהם 'גם ציוויליזציות הן בנות תמותה'. לפתע נדם השגריר, הרהר לרגע, ופנה אל עמיתו היהודי: 'כמובן, אתם תמיד יכולים ללכת לישראל… אבל אנחנו – לאן נלך?'".

בפריפריה‭ ‬הכפרית‭ ‬עולם‭ ‬כמנהגו‭ ‬נוהג‭, ‬בצרפתית‭ ‬שורשית‭. ‬עזים‭ ‬אלפניות‭ ‬בפאתי‭ ‬אנסי צילום‭: ‬יואב‭ ‬שורק

בפריפריה‭ ‬הכפרית‭ ‬עולם‭ ‬כמנהגו‭ ‬נוהג‭, ‬בצרפתית‭ ‬שורשית‭. ‬עזים‭ ‬אלפניות‭ ‬בפאתי‭ ‬אנסי
צילום‭: ‬יואב‭ ‬שורק

הרב והסיפור הישראלי

בינתיים, צרפת עדיין כאן. בעוד הערים הגדולות משנות את פניהן, צרפת הכפרית וההררית נותרת צרפתית מאוד, עסוקה בחיים הטובים: הבאגט נאכל טרי מהבולנז'רי, ירקות ופירות נבחרים בקפידה מן השווקים הצבעוניים, ושלל הגבינות, הנקניקים והיינות המקומיים ימצאו תמיד את הקונים היודעים בדיוק את שהם מבקשים. בעמקים האלפיניים רועות הפרות עדויות הפעמון כמתוך תמונת–שוקולד של פעם, והכול נראה כזירת פעילות פנאי גדולה אחת: מסביב לאגמים ובמעברי ההרים המאתגרים שועטים רוכבי האופניים והאופנוענים במחלצות ספורט, וקשישים מצוידים במקלות–הליכה מוכיחים שהחיים הפעילים אינם מסתיימים מוקדם מדי.

אחת הנוצצות שבערי האלפים היא אנסי (Annecy), בירת סבואה עילית, השוכנת לשפת אחד האגמים היפים והצלולים באירופה, הקרוי על שמה. אמיצים במצנחי רחיפה צבעוניים מקשטים מהאביב ועד הסתיו את השמים שמעל האגם, המוקף בהרים תלולים, ורוכבים מדוושים במרץ לאורך המסלול המקיף את האגם. תעלה של נהר הת'יו היוצא מן האגם דרך המרכז העתיק של העיר, בתוספת כמה גשרונים קטנים וקסומים, העניקו לעיר את התואר "ונציה של צרפת", מלכודת תיירים אופיינית עמוסת גלידריות.

בעיר, פחות משעת נסיעה מז'נבה השוויצרית, מתקיימת כבר עשרות שנים קהילה יהודית קטנה. מי שמהלך ברחובות לא יגלה את בית הכנסת, הנמצא בבניין סתמי למראה, ורק חדי עין יבחינו שפתחו מעוטר במזוזה. מי שמבקש סמל בולט יותר ימצא זאת בדמות  שלושה חיילים מצבא צרפת, בחגור מלא, הנשענים על קיר מעברו השני של הכביש. עם כניסת השבת מתחילים לטפטף אל המבנה בני הקהילה, וכולם נראים כאילו נגזרו מאותו אידיאל צרפתי ישן, שבו לא ניכרים על האדם אמונתו ומוצאו. נכון, אבותיהם לא היו כאן במהפכה הצרפתית – שכן כמעט כל בני הקהילה הם מיוצאי צפון אפריקה, ובבית הכנסת הם חובשים כיפה ומיטיבים לקרוא באותיות העבריות של הסידור – אבל דור של תרבות צרפתית עשה את שלו והם אימצו את האידיאל הרפובליקני. החזות היהודית, החרדית בעצם, נשמרת רק לרב, נפתלי סוויסה, ולסגנו וחתנו ר' מיכאל בן–הרוש.

צילום: יואב שורק

צבעי הסתיו יחלפו בתוך כמה שבועות, אבל יש הסבורים שהשלכת הצרפתית היא בלתי הפיכה. תצפית על אגם אנסי

נעים להתפלל בקהילה של הרב סוויסה. נמוך קומה ומאיר פנים הוא מחליף מילה עם אחד, צוחק בחיבה וטופח על שכמו של אחר, ונראה כמי שמנהל את מנהיגותו הרבנית על מי מנוחות. כדרכם של כלי–קודש בקהילות קטנות, הרב הוא גם שליח הציבור ברוב התפילות והקורא בתורה, והעברית בפיו מדויקת, ישראלית–ספרדית. אחרי ההפטרה מתחילה, מתברר, הדרשה – באופן בלתי אמצעי ונטול טקס. הרב שב אל בימת הקריאה, הנמצאת מאחורי רוב המתפללים, נשען עליה בטבעיות, ומתחיל בשיחה ארוכה בצרפתית מתנגנת על ענייני השעה הבוערים, שיחה אינטימית של ממש: סוויסה מדבר בנחת, פונה אל שומעיו המעטים, אחד מגיב, הרב משיב וממשיך, השני נכנס לשיחה וכן הלאה.

את הצרפתית מנקדות מילות מפתח שאנו מבינים: "ירושלים", "חברון", "משה דיין", "פלשתינים", "אל אקצא" ו"יימח שמו וזכרו"… לאחר התפילה, בעודנו יורדים לאולם הקידוש, מספק לנו הרב תקציר בעברית: עליו להביא לפני הציבור את הסיפור האמיתי של מה שמתרחש בישראל, כיוון שהציבור ניזון מתקשורת אנטי ישראלית – בין השאר מדיווחיו של העיתונאי היהודי צרפתי שארל אנדלרן, המדווח מישראל, עיתונאי מפוקפק הזכור לרע מעלילת מוחמד א–דורה.

מאוחר יותר נבין חלק מסוד המנהיגות הבוטחת שלו. למרות שאינו נראה מבוגר, סוויסה מכהן כאן כרב כבר יותר מ–35 שנה. הוא נולד במרוקו, גדל בצרפת ופקד את הישיבה הליטאית המפורסמת באקס–לה–בן הסמוכה, עיירה השוכנת לגדות אגם לה–בורז'ה ובה קהילה חרדית גדולה (במונחים צרפתיים), אי של יידישקייט בין ליון לז'נבה. לאחר כמה שנות ישיבה גבוהה בירושלים שב סוויסה ללמד בישיבה באקס–לה–בן, נישא וקיבל את התפקיד הרבני באנסי שבו הוא מחזיק עד היום. "כשהתחלתי לכהן כאן ברבנות הקהילה הייתה גדולה הרבה יותר", הוא מספר. הדור הצעיר לא המשיך בעיר–השדה: בהיותם בוגרי לימודים גבוהים, הם מצאו את עתידם המקצועי בערים הגדולות. חלקם, כמובן, עלו לישראל. "ככה זה בכל הערים הקטנות", הוא מסביר, ושיחתנו מתגלגלת למה שאירע לשתי קהילות אלפיניות אחרות, הפעם בשוויץ – לוגאנו ולוצרן. גם שם קהילות מפוארות שהחזיקו ישיבות במשך עשרות שנים מתקשות כעת למצוא מניין לתפילה, ומי שאינו רוצה להיוותר בלי המעטפת החברתית–דתית החיונית עוקר לציריך הגדולה או לז'נבה, שבזכות היותה מרכז פיננסי נותרת נקודת עוגן יהודית למרות כל התמורות החברתיות.

האשכנזי בנה לספרדים

מי שפותח את בית הכנסת לקראת מנחה של ערב שבת הוא בן–הרוש עם בניו הצעירים. חותנו הרב מגיע מעט אחר כך, וגם איש מבוגר וגבוה, אשכנזי למראה ולבוש בקפידה צרפתית, השואל אותנו באנגלית מהוססת ("עברית אינני יודע", הוא מתנצל) האם הבן שאיתי כבר בר–מצווה. הוא נוכח בכל התפילה, וגם למחרת, אך בניגוד לכולם אין הוא מחזיק סידור ביד ונראה כמי שאיננו יודע לקרוא בו.

התפילה היא ספרדית וכמוה כל הנוכחים, אבל שלט בכניסה לבית הכנסת מעיד שהוא נבנה ביוזמתו ובתרומתו של יהודי בשם רודולף מוֹס ב–1963. זהו סיפור מרתק של קהילה שנבנתה על ידי אשכנזי עבור ספרדים: אותו רודולף, מתברר, הגיע לעיר ב–1938 מאולם (Ulm) שבדרום גרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון בארץ מולדתו, כשעמו הוריו, אשתו ובנו, וייסד בעיר מפעל משגשג לעיבוד פלדה המתקיים עד היום ונותר בבעלות המשפחה. ביתו של מוס היה בית עם חינוך יהודי ושמירת מצוות, אך היה זה בית בודד בעיר של גויים. בשנות השישים, כאשר החלו להתיישב בעיר עוד ועוד יהודים עשירים במסורת מצפון אפריקה, ראה התעשיין הוותיק ובעל הנכסים טעם להקים קהילה במקום, עבורם ועבור משפחתו. היהודי הגבוה, האשכנזי, הוא אותו בן שנולד בגרמניה ומצא עם הוריו מנוח לכף רגלו כאן, בפינת הרפובליקה הצרפתית.

ומסתבר שאפילו כאן אי אפשר בלי רמזי שואה: אזור אלפיני זה ניצל אמנם משלטון גרמני ישיר עד לשלב מאוחר של המלחמה. עד 1942 היה המחוז כולו חלק מצרפת של וישי, ולאחריה היה במשך שנה תחת שלטון איטלקי, שלדברי מר מוס "היה ידידותי ליהודים", בוודאי ביחס לאלה שבאו אחריו. אותו ביטחון חלקי נעלם בספטמבר 1943, כאשר את האיטלקים, שנכנעו כבר לבנות–הברית, החליף כיבוש גרמני. אבל למוס היו ידידים רבים בעיר, ובארץ ההררית והכפרית שסביב קשה לדמיין שלטון–אימים אפקטיבי. ואכן, כשהגסטאפו חיפש אחר התעשיין היהודי הוא הוברח אל ההרים באמבולנס, בעזרתה של רופאה צעירה שניהלה בית יולדות מקומי. שם הסתתר עד יעבור זעם: ההרים שימשו כאחד ממעוזי ה"רזיסטאנס", תנועת ההתנגדות הצרפתית. "ברחנו להרים והוסתרנו על ידי חברים גויים", מספר לי מר מוס בין בורקס למיץ ענבים בקידוש הקהילתי הקטן.

שרים‭ ‬עד‭ ‬היום‭ ‬את‭ ‬ה‭

שרים‭ ‬עד‭ ‬היום‭ ‬את‭ ‬ה‭"‬מרסלייז‭". ‬דמות‭ ‬טיפוסית‭ ‬של‭ ‬מהפכן‭ ‬צרפתי‭ ‬עם‭ ‬דגל‭ ‬שלושת‭ ‬הצבעים‭, ‬בציור‭ ‬של‭ ‬לואי‭ ‬לאופולד‭ ‬בואיי

הרוח האנושית הגדולה

אנו רגילים לשרטט לעצמנו את סיפורה של יהדות אירופה בעת החדשה במעגל ברור של אמנציפציה, התבוללות, התפכחות ושואה; תהליך שמתחיל ביומרה גדולה במאה הי"ט ומסתיים בקריסה רועשת באמצע המאה העשרים. במקרה הצרפתי, מסתבר, המעגל ההיסטורי רחב יותר ועמוק יותר: הוא מתחיל כבר במאה הי"ח במהפכה שיצרה באחת, בדרמטיות צרפתית אלימה וסוערת, את העידן החילוני, המודרני, הנאור – ומסתיים, כך נראה, לא בנוראות השואה אלא רק כעת, במאה הכ"א. בעוד אירופה מתרוקנת מיהודיה, בצרפת היו "רק" חילופי משמרות: מאות אלפי יהודים מצפון אפריקה מצאו בה את ביתם והפכו לאזרחים נאמנים של הרפובליקה השלישית, ממשיכת מורשת הנאורות החילונית.

ולא מדובר רק במציאות דמוגרפית של הגירה. ההגות היהודית שתססה באירופה שלפני השואה נשרפה בעשן הכבשנים, אבל דווקא בצרפת המשיכה להיווצר הגות יהודית משמעותית גם במחצית השנייה של המאה העשרים. עמנואל לוינס והרב יהודה אשכנזי (מניטו), אנדרה נהר ובני לוי, בנו גרוס המנוח ושמואל טריגאנו ייבדל לחיים. גם בין הרבנים בישראל בולטים אלו שעברו את החוויה הצרפתית, מהרב אברהם חזן המנוח שכיהן כרב המשטרה ועד לרב אורי שרקי: הרוח האנושית הגדולה, היומרנית, החופשית – התביעה המרחפת בחלל הפרנקופילי כבר יותר ממאתיים שנה – הותירה בהם חותם. ופלאו של החותם הזה הוא שבניגוד לכל מקום אחר, לא מובחנים בו כלל האשכנזים מן הספרדים: אלה כאלה קשורים עמוקות ליהדותם, וחווים במלאות את המודרנה; אלה כאלה מוצאים ביהודי את האנושי והקיומי.

ודומה שהסיבה לאנומליה הצרפתית הזו היא עומקה של המהפכה והדרמטיות שבה. בימי הביניים היה האדם היחיד אובייקט הנתון למרות המוחלטת של המונרכיה, הפיאודליזם והכנסייה, בסדר חברתי שכמו היה חלק מגזרה קדומה, מרצון האל, שהוא הוא סדרו של עולם. בעידן המודרני האדם האירופי השתחרר מכל אלה לטובת אוטונומיה וריבונות, תבונה ובחירה. אלא שבעוד שהבריטים, למשל, עברו מהמצב הביניימי אל המצב המודרני בתהליך הדרגתי ושקול, הצרפתים עשו זאת באבחת חרב מלאת פאתוס ודם. עד היום הם שרים את ה"מרסלייז", שיר מהפכני אלים, המזכיר את התקיפות שבה נשרפו הכנסיות, נקרעו שטרות הקניין, נערפו ראשי המלכים. וכך, בבריטניה המלכה היא עדיין ראש הכנסייה, והסובלנות אינה סותרת את היות הנצרות דת–המדינה; אך בצרפת החילוניות התבצרה כמעוז החירות, והניטרליות הדתית היא היא דת המדינה.

מנגינת החירות החילונית הזו נוחה הייתה ליהודים במיוחד: אמנם הם לא יכלו לפתח כאן דתיות מוחצנת ומתבדלת, אך הם יכלו ליהנות משייכות אמיתית וגם – אני מעז לומר – מהדהוד של הערכים העמוקים ביותר של אמונתם, אמונת הכפירה בעבודה הזרה, אמונת מי שרואים את האדם כבעל בחירה וכנברא בצלם אלוהים.

חטא הגזענות

226 שנה מאז הוקמה הרפובליקה. העולם השתנה, ושתי מלחמות עולם עברו על הפרנקים. אך יערות–האגדות של האלפים, האגמים המנצנצים ובתי החווה השלווים, נראים כגדולים מן ההיסטוריה. כבר מאות שנים, אולי יותר, משתמשים כאן בחומר הגלם המצוי ביותר – העץ – כדי לבנות הכול, וכבר מאות שנים עולים הרועים עם הבקר אל המישורים הגבוהים בקיץ ויורדים אל העמקים בחורף. הגבולות האנושיים – בין צרפת לאיטליה ולשוויץ – נראים כשעשועי סרק נוכח איתני הטבע, המים הגועשים מכאן לשם והשלג המכסה את הכול בשמיכה לבנה בכל חורף. וכך, בטירה של מנטון סן–ברנרד, המשקיפה אל אגם אנסי, חיה משפחה אחת כבר 22 דורות. הטירה הציורית, בת מאות החדרים, שימשה כמקור ההשראה של וולט דיסני לטירתה של היפהפייה הנרדמת, ובכמה מחדריה אומנו לראשונה כלבי החילוץ של ההולכים בהרים, אלו המכונים עד היום על שם הקדוש המקומי.

והנה גם כאן נגעה יד ההיסטוריה של המאה העשרים. הרוזן אוליבר דה–מנטון, אדון הטירה שנכדיו חיים בה היום, היה ממפקדי הרזיסטאנס, ואל הטירה הזו גם נמלטו מדי פעם לוחמיו. האיש שימש כתובע ראשי מטעם צרפת במשפטי נירנברג, ואביו הוכר כחסיד אומות העולם בזכות החבאתם של שלושה ילדים יהודים בני משפחה אחת, תוך סיכון גדול, באותה טירה עצמה, לאורך כל שנות המלחמה.

וגם כאן הייתה הרוח של החירות. "החטא הקדמון של הנאצים, חטא הגזענות", אמר אותו רוזן כתובע בנירנברג, "הוא חטא נגד הרוח האנושית. זו אינה ברבריות של תרבויות פרימיטיביות, אלא ברבריות שטנית שיצרה פשע כנגד כל הערכים הרוחניים, הרציונליים והמוסריים שלאורם ניסו אומות, לאורך אלפי שנים, לשפר את המצב האנושי". בדבריו של אותו חסיד נשמע ההד של רעיונות הנאורות הישנים, רעיונות הקִדמה והאחווה; הרעיונות שהניעו את צרפת, לפחות במידה ידועה, עד הדור הזה, אך מתפוררים כעת לנוכח עיניהם הכלות של הצרפתים והפרנקופילים כולם. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

פורסמה ב-6 בנובמבר 2015, ב-גיליון חיי שרה תשע"ו - 952 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. אריה הרמלין

    מאמר באמת יפהפה. הרגשתי שאתה באמת נהנה מצרפת שהיתה. יש מרכיב אחד בספור על יהודי צרפת ממנו התעלמת וחבל, מענין אותי איך זה משתלב. כל היהודים האשכנזים בצרפת הם או מהגרים מגרמניה(המיעוט) או מהגרים מפולניה(הרב) היהדות הצרפתית המקורית נמחקה כמעט לגמרי. התבוללות?

  2. לא היתה יהדות צרפתית "מקורית" כי היהודים גורשו מצרפת ב 1390. אם אני לא טועה בזמן המהפכה היו יהודים רק באלזס, שסופחה לצרפת בהסכמי וסטפליה ב 1648 ובה הותרה ישיבת יהודים. האם אתה סופר אדם מאלזס בתור "צרפתי מקורי" או בתור "מהגר גרמני"? דומה שיותר מדי מלחמות בוזבזו על השאלה הזו.

    אגב ברשימת הרבנים שבאו מתחום התרבות הצרפתית ואשר נמנו כאן יש השמטה מאד בולטת.

    • אתה מתכוון לרב טאו? כיוון שהוא לא בא מצרפת גופה היה נוח יותר לנקוב בשמות אחרים

    • נדב, לשאלתך : למעט יהודי אלזאס שאכן היוו את רוב יהדות צרפת בזמן המהפכה הייתה גם בדרום צרפת את הקהילה הספרדית -פורטוגזית בבורדו שכמו שאר הקהילות הספרדיות -פורטוגזיות של מערב אירופה חבריה מאוד החזיקו מעצמם ולמיטב ידיעתי הן לא הירבו בקשרים עם קהילות היהודים האשכנזים מאלזאס

      • אוסיף לגבי מה שכתבתי שאכן היה ריחוק בין הספרדים מבורדו לאשכנזים מאלזאס

        הכלכלן היהודי ההולנדי (בן הקהילה הספרדית- פורטוגזית) יצחק דה פינטו שחי במאה ה18 למניינם כתב ש"יהודי ספרדי מבורדו ויהודי גרמני ממץ הם בני אנוש שונים לגמרי"

        בוודאי שיש בדברים האמורים הגזמה פראית אבל הם מראים על המגמה של הריחוק.
        שכתבתי עליה

    • יהודים בצרפת אחרי הגירוש

      בס"ד כ"ז בחשון ע"ו

      לנדב – שלום רב,

      גם אחרי הגירוש הסופי של יהודי צרפת ב-1394 נשארו יהודים בפרובאנס. יהודי פרובאנס גורשו ב-1498, אך נותרו הקהילות בכמה ערים שהיו כלולות אז ב'מדינת האפיפיור', כגון אביניון וקרפנטרה, בהן המשיכו יהודים לשבת ושמרו על מנהג פרובאנס המקורי. בקרפנטרה נודע במאה ה-18 אחד מגדולי הפוסקים, רבי מרדכי כרמי, בעל 'מאמר מרדכי' על או"ח, שה'משנה-ברורה' מביאו תדיר. מאותה משפחה נודע במאה ה-19 המדינאי היהודי-צרפתי כרמיה, שייסד את ה'אליאנס'.

      ב-1552 עברה לשלטון צרפת העיר מץ שבחבל לורן, וכפי שהזכרת, באמצע המאה ה-17 עבר לשלטון צרפת חבל אלזס. היהודים שחיו שם הורשו להמשיך, חוץ מאשר שטרסבורג, בירת אלזס, שבה הורשו היהודים להתיישב רק לקראת סוף המאה ה-18.

      מץ היתה אחת הקהילות החשובות באירופה. בה כיהנו כרבנים גדולי עולם, ובם רבי יעקב יהושע מלבוב בעל 'פני יהושע' ורבי אריה לייב ב"ר אשר, בעל 'שאגת אריה'. בשטרסבורג נודע בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, רבי יוסף דוד זינצהיים, בעל 'יד דוד' על הש"ס, שיצאו לאור מחדש על ידי 'מכון ירושלים'. דרך לימודו קרובה לדרכם של חכמי הספרדים, שהוא מצטט הרבה את ספריהם.

      וכפי שהזכיר אמיר, היתה בבורדו קהילה של יהודים, אנוסים שברחו מפורטוגל ושבו ליהדות. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) מתאר ביומניו את הקהילות היהודיות שפגש בצרפת במסעותיו כשליח חברון, בשנת תקט"ו (1855) ובשנת תקל"ז-תקל"ח (1877). בביקורו השני נזכרת גם קהילה יהודית בפאריס, קהילה שכנראה לא היתה קיימת בביקורו הראשון. חומר בזה ימצא המעיין בספרו של הרב חיד"א 'מעגל טוב', ובספרו של פרופ' מאיר בניהו, 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי', ירושלים תשי"ט (יצא מחדש בשנים האחרונות ע"י 'מוסד הרב קוק').

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

      • על תולדות הגרי"ד זינצהיים, ויהודי אלזס-לורן במאה ה-18, יש חומר רב בספרו של ר' נתן רפאל אויערבך, 'שומרי משמרת הקודש – הרבנים למשפחת אויערבך באשכנז', ירושלים תש"ע, חלק א, עמ' 123-174

        שם בעמ' 138, נזכרות תשובות הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל שו"ת נודע ביהודה על הערותיו של הגרי"ד זינצהיים, והוא משיב לו בהערכה גדולה:

        'לאהובי ידידי האלוף בתורה, הרבני המופלא ומופלג, חריף ושנון, חציו שנונים, על אפיקי הש"ס עיניו כיונים, כבוד מו"ה יוסף דוד נר"ו, לק"ק בישא' (נוב"י, מהד' תניינא, או"ח סי' מה)

        'הגיעני מכתבו, קונטרס מלא השגות על חיבורי "נודע ביהודה", ודין הניין לי, כי מתוכו ראיתי ששוקד על חיבורי בהתמדה. ואף כי ידו הדה, וחרבו חרב חדה, כוונתו רצויה אצלי, כי ראיתי שכל קושיותיו על אדני היושר בנויים, לא כמבקש לקנתר בדברים דחויים. וכל קושיותיו לפום ריהטא קושיות עצומות, ופיו פתח בחכמות. ואף כי באמת יש פירכא לכל דבריו – כך דרכה של תורה, וממילא רווחא שמעתתא ויוצאת הלכה ברורה…' (נוב"א, מהד' תניינא, או"ח סי' נד).

        לגדולי ישראל שכיהנו במץ, יש להוסיף את רבי אברהם ברודא בעל 'אשל אברהם', רבי יעקב ריישר בעל 'חק יעקב' ושו"ת 'שבות יעקב', רבי יהונתן אייבשיץ, ורבי שמואל הילמן הלפרין, שהיה מרבותיו של הרי"ד זינצהיים. באלזס העילית כיהן כרב רבי יוסף שטיינהרט,בעל שו"ת זכרון יוסף' (אויערבך, שומרי משמרת הקודש, עמ' 129. כדאי לציין שגם הרבנית, אשתו של רבי יוסף שטיינהרט, היתה למדנית מופלגת, ובעלה מביא בשמה חידושי תורה. ראו גם ב'שם הגדולים' לרב חיד"א, ערך 'רבנית').

  3. מסופר שהרב ישראל סלנטר התריע שבחור שמתרשל בתפילה ובלימוד בוולוזין גורם לבחור בצרפת להשתמד

  4. בס"ד כ"ז בחשוון ע"ו

    כמדומני שהניתוח של יואב שורק, לפיו 'הרפובליקה החילונית' הביאה לתחיית היהדות בצפת – אינו מדוייק. אדרבה, האופי הדמוקרטי החילוני של צרפת, בו היו היהודים מוגנים מפני רדיפות אנטישמיות, הביא את יהודי צרפת להתבוללות ולנישואי תערובת במידה מבהילה.

    מה שהציל במידה רבה את יהדות צרפת היה החיבור של יהודים מגוונים שונים. יהדות אלזס-לורן השורשית עם מהגרים יהודים ממזרח ומרכז אירופה. רבים מהם באו כפליטים, אך רבים מהם באו לצרפת בהיותה מרכז התרבות העולמי, מתוך רצון לשלב את תרבותם היהודית עם הטוב והיפה שבתרבות העולם. אליהם הצטרפו יהודי צפון אפריקה, שכבר בארצות מוצאם שילבו ללא סתירה שייכות עמוקה לתרבות ולמסורת היהודית עם פתיחות לתרבות הכללית.

    אותה מזיגה שהצטיינו בה יהודי צרפת – 'יוצאה' הן לארץ ישראל והן לקיבוץ היהודי הגדול בארה"ב, שכמה ממאוריו, כגון הגרי"ד סולובייצ'יק והגרמ"מ שניאורסון זצ"ל, היו תלמידי חכמים ממזרח-אירופה שבאו לצרפת כדי לרכוש בה השכלה כללית.

    התסיסה האנטישמית, הנובעת הן מהשתחררות אירופה מטראומת השואה שדיכאה במקצת את ה'הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב', הן מההסתה הפוליטית כנגד מדיניות ישראל, והן בגלל התרבות המוסלמים בצרפת ובאירופה בכלל, מה שמכנה יואב שורק 'קץ הרפובליקה החילונית' – תסיסה זו דווקא מחזקת את הזהות היהודית, אם בהעמקת הקשר עם ישראל ואם בעלייה לארץ.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 1, שורה 1:
      …לתחיית היהדות בצרפת…

    • אכן אין ספק שהחילוניות והאמנציפציה הצרפתית אחראים להתבוללות ולהיעלמות של חלק נכבד מיהדות צרפת ההיסטורית. במאמר באתי להציג את הפן השני של המשוואה, שהוא מוכר פחות: שבתוך המרחב המערב ומרכז אירופאי, שבו ההתבוללות היתה ועודנה רווחת, הציעה התרבות הצרפתית ליהודים משהו שהוא קצת שונה מהתרבויות המקבילות בגרמניה, באנגליה וכו'.

להגיב על תיקון לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: