צוואה מעמק הבכא | שלום רוזנברג

האקטיביות הנשית היא הייצוג לפעולה האנושית המביאה ברכה לעולם. בעקבות הספדו של הרבי מפיאסצ'נה לאשתו

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". מילים אלו מעוררות בזיכרוני כמה מדרשותיו הטרגיות של רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד, בתופת של גטו ורשה. בימים הקשים ביותר ישב הרבי והמשיך ללמד ולנסות לחזק את רוח חסידיו המועטים ששרדו עד אז. הדרשות נשמרו באחד מכדי החלב שבהם הסתיר ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום תעודות שונות מימי השואה. דפים אלו אותרו וזוהו על ידי על ידי ר' ברוך דובדבני ז"ל, ופורסמו בשם "אש קודש". הספר זכה לניתוח חשוב מאת חוקר יהודי אמריקני, נחמיה פולן. אגב, חידושי האדמו"ר במדיטציה שנידונו בספריו הקודמים נחקרו על ידי ד"ר נתן אופיר העוסק בתחום.

אני מבקש לעיין בדרשת הרבי בשבת "חוקת" תש"ב, 1942, כשבזיכרונו עמדה לפניו דמות אשתו, רחל חיה מרים, שעליה הוא ספד ובכה יותר מפעם. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים צעקות "ראטעוועט ראטעוועט" (הצילו, הצילו). המחזות שמסביבו לימדו אותו ש"תמיד… שונאי ישראל בייחוד מתאכזרים על ילדי ישראל". אך אף ברגעים האיומים האלה עסק הרבי בדברי תורה ממש, ואותה נבקש. אך כדי שנבין אותה עלינו לחבר מעין "מילון" קצר.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

שלושה סמלים קבליים

הביטוי  הראשון הוא קלאסי: "בארה של מרים". כשהכתוב מוסר לנו "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם" (במדבר כ, א–ב) הוא מביא עניין נוסף: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". סמיכות זו הוסברה בגמרא (תענית ט ע"א): "באר ניתן לישראל בזכות מרים. מתה מרים נסתלק הבאר". הייתה זו באר פלאית שבה היו המים "מבעבעים ועולים", באר המסרבת להישמע לחוקי הגרביטציה, ממש "באר מים חיים".

בביטוי השני שעלינו ללמוד הרבו מקובלים וחסידים להשתמש: "אתערותא", התעוררות. אם תרשו לי, מעין "יוזמה".

במקורות מצאנו שני סוגי יוזמה: "אתערותא דלעילא" – של מעלה, היוזמה האלוהית, ו"אתערותא דלתתא" – שלמטה, היוזמה האנושית. עתה נוכל לחזור לבארה של מרים. המים הבאים מלמעלה, כמימי הגשם, מסמלים את ההתגלות, התורה היורדת אליי מן השמים ומטילה עלינו מצוות וחובות העושות אותי ל"מצֻווה ועושה". בלשון הפילוסופים זאת ההטרונומיה, דהיינו קבלת מרותו של מקור חיצוני למחויבות שלי. המים המפכים מבארה של מרים מציינים את האוטונומיה האנושית, את היוזמה למחויבות הבאה מן האדם המחדש לעצמו מצוות, ובייחוד הבאה מהאישה המחייבת את עצמה במצוות שהיא פטורה מהן. על רקע זה מלמד אותנו הרבי (עמ' קפג) "שאישה הנעשה צַדֶקֶת ולומדת תורה ומקיימת המצוות" – אותן מצוות שאין היא חייבת בהן – "זאת היא מעשה שלה… וכיון שאיננה מצֻווה ועושָה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה… הא [זה] שבאה למדרגה גדולה כזו לא היה בהתעוררות של מעלה ורק באתערותא דלתתא… לכן הבאר מקור הנובע מים חיים קדושים הייתה בזכותה".

כדי שנוכל להוסיף את השלב השלישי בהבנת הדרשה,  עלינו להוסיף עוד צמד מושגים למילוננו. בפרשת בראשית קוראים אנו שהקב"ה הבדיל "בין מים למים… בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". על פי המקובלים ההבדלה הזאת יצרה למעלה "מים דוכרין", מים זכריים, ולמטה "מים נוקבין" – מים נקביים, המוזכרים פעמים רבות בראשי התיבות מ"ן.

מימי הקוסמוס הופכים לסמלים למיניות האדם ולשניות שבו. ביטויים אלה הם דוגמה נפלאה לדרכה של היהדות, ובייחוד הקבלה, המעריכה את הארוטיקה אך שוללת את הפורנוגרפיה. הארוטיקה מכוסה בצעיף הצניעות, והופכת למרכבה לקדושה. מאחורי צעיף זה, ההידרולוגיה הופכת פיזיולוגיה. המ"ן מסמל את המיניות הנשית, הלכאורה פסיבית. אולם זאת אחיזת עיניים. רצפטיביות, קבלה, אינה פסיביות. המיניות הזכרית זקוקה להתעורר כתגובה אל המיניות הנשית. בלעדיה המיניות עלולה להיות חסרת אונים. המיניות הנשית מייצגת את האהבה המולידה אהבה. ההתחלה מבוטאת בלשון המקובלים בהעלאת מ"ן.

לא בחיקוי הגבר

נתחבר עתה לסמלים הקודמים. "מים דוכרין" מציינים את השפע המגיע מלמעלה אך עתה הוא מתקיים רק הודות למעין שיתוף פעולה בין הזכרי לבין הנקבי, בין האלוהי ל"אתערותא דלתתא", התעוררות עולמם של בני אדם. אנו קובעים את גורלו של העולם, מעשינו הם המביאים את הברכה.

היחס שבין הזכרי והנקבי מופיע בקבלה בכמה מישורים ובמשמעויות שונות. כך גם ביחס שבין שתי הספירות תפארת ומלכות. מבלי להיכנס לנסתרות, אומר רק שבעולמה של הקבלה ספירות אלו מייצגות את התורה – "תפארת", ספירה זכרית, מציינת את התורה שבכתב, ו"מלכות" – הנקבית – את התורה שבעל פה. התורה שבכתב מופיעה בעקבות נבואה, נבואתו של משה, אך התורה שבעל פה היא תוצאה של פעולתו המתמדת של האדם. פעילותם של החכמים היא מ"ן, פעולה נשית במהותה, כמובן עם סייעתא דשמיא, שהיא מים דוכרין. בים התלמוד והמסורת נגנזה בחלקה בארה של מרים, שמימיה מרווים את האומה. האקטיביות הנשית היא הפעולה האנושית בה"א הידיעה. רק היא יכולה להביא ברכה לעולם.

כצוואה מעמק הבכא, שומעים אנו שדרכה של האישה הריאלית עוברת דרך החיוב העצמי, גם מעבר למה שהיא חייבת בשולחן–ערוך. לאו דווקא בחיקוי הגבר, אלא בהדגשת מהותה המיוחדת, ביצירתה העתידית. השירה, שיא הגאולה, יכולה להתרחש רק כשמשה ומרים ישירו אותה, הוא בקולו והיא בקולה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-6 בנובמבר 2015,ב-גיליון חיי שרה תשע"ו - 952, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אני מבקש להציג שאלה בנושא שנדון במאמר זה:
    הרי חז"ל אמרו : גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. או שמא הכוונה לגברים בלבד?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: