יהודי פולמוסי | ליאון ויזלטיר

בעוד בעולם של היום חוסר הסכמה מהווה סימן לכישלון אינטלקטואלי, במסורת היהודית דווקא המחלוקת היא ביטוי לאמת. על לכידות ופלורליזם בקהילת הפולמוס המתמיד 

בעולם של היום, בזירה הציבורית כמו גם בבית הפרטי, רגילים אנשים לפרש חוסר הסכמה ככישלון. הבנה משותפת וחובקת–כול עדיפה בעיניהם עשרת מונים על פני ריבוי דעות, שנדחה בבוז כמצב–נפל אפיסטמולוגי. נקודת הפתיחה שלנו היא כרבים, אך אנו שואפים לאחד: עד כדי כך עמוקה ומושרשת היא אחיזתה של פנטזיית האחידות בנו. בעוד המחלוקת מאופיינת בפיצול, אנחנו מבקשים את הכלליות. הגורמים הרבים האחראים לאותן צרימות אינטלקטואליות – הרטוריים, המבניים, הפסיכולוגיים, התרבותיים והפוליטיים – נחשבים למהמורות שיש לעקוף ולחלוף על פניהן בדרך לארגון נכון יותר של הידע. שמו של הארגון הזה הוא הקונצנזוס. מי מאיתנו לא יבכר קונצנזוס על קונפליקט? האם וכחנות אינה, בחשבון אחרון, חיסרון בעלמא?

הוויכוח, אם כך, הוא ללא ספק סוג של קונפליקט המחפש את יישובו, הדורש מאיתנו התבוננות מחודשת שתביאו לידי פיוס. הסתכלות מגוונת על המציאות היא כניעה לשוני השורר בעולם ותו לא, בעוד הזהות בהשקפות מקרבת בינינו עד איחוד. במובן זה, החלום בדבר לכידות אינטלקטואלית קרוב לחלום על לכידות חברתית; מיגור המחלוקת, כאשר הדבר אפשרי, הרי הוא ההבטחה לאחדות ולשלום.

לא מזמן מצאתי דוגמה מאלפת להלך הרוח הזה, הדוגל באחדות. בשנת 1943, זמן לא רב לפני שהרעיבה את עצמה למוות באנגליה מתוך הזדהות עם תושבי צרפת הכבושה, כתבה סימון וויל מסה קצרה בשם "על ביטולן של החלוקות הפוליטיות". המסה התפרסמה לאחר מותה בשנת 1950, ותורגמה לאחרונה לאנגלית על ידי חברי משכבר סימון לייס. וויל פותחת את המסה בהבעת תמיכה בז'אן ז'אק רוסו, וממשיכה בהצגת משנתה – הכרוכה ללא הפרד בפילוסוף הצרפתי – בדבר החברה השלמה ונטולת המחלוקת.

"רוסו סמך על שתי הנחות מוצא", היא כותבת. "הראשונה היא שמחשבה הגיונית מובילה לבחור בצודק ובמועיל, בעוד עשיית פשע או עוול מוּנעת מתשוקה לא–רציונלית. השנייה היא שהתבונה משותפת לכל בני האדם באשר הם, ואילו התשוקות – מפרידות ביניהם. מכאן נובע שאם כל אדם יגבש את דעתו הפרטית ביחס לנושא מסוים, ולאחר מכן נאסוף את כל הדעות הללו ונשווה ביניהן, קרוב לוודאי שנמצא התאמה בכל הקשור לצודק ולהגיוני, ואילו הריב יתגלע בכל הקשור למוטעה ולמרושע. צורת החשיבה הזאת בדיוק מובילה אותנו להסיק שההסכמה האוניברסלית היא היא המצביעה על האמת. האמת היא אחת".

וויל מניחה את התזה הזאת ביסודו של "האידיאל הרפובליקני שלנו". לצידו של אידיאל זה קיים, כמובן, אידיאל רפובליקני שונה, אשר רואה בחלוקה האנושית לסיעות מציאות בלתי–נמנעת ואף מבורכת, ומבכר את הפשרה ואת הכבוד ההדדי על פני הקונפורמיזם ותמימות הדעים. הקריאה בוויל מביאה אותי להיזכר בערגה בג'יימס מדיסון (נשיאה הרביעי של ארצות הברית, ממנסחי החוקה האמריקנית). בנוסף, הערותיה של וויל הן דוגמה אופיינת לדרך שבה האימה מפני המחלוקת מגיעה לשיאה בפילוסופיה מוניסטית; הרי זה אתגר להישמר מן המטפיזיקה, כאשר אתה מתעניין אך ורק באמת.

 היעדר‭ ‬ההסכמה‭ ‬אינו‭ ‬כורח‭ ‬המציאות‭, ‬אלא‭ ‬אידיאל‭ ‬בפני‭ ‬עצמו‭. ‬סוגיה‭ ‬תלמודית‭, ‬קרל‭ ‬שלייכר‭, ‬1800


היעדר‭ ‬ההסכמה‭ ‬אינו‭ ‬כורח‭ ‬המציאות‭, ‬אלא‭ ‬אידיאל‭ ‬בפני‭ ‬עצמו‭. ‬סוגיה‭ ‬תלמודית‭, ‬קרל‭ ‬שלייכר‭, ‬1800

ביטחון בהגיון האדם

אמנם, קיימת אסכולה הגותית נוספת העוסקת בסוגיות הללו. ניתן למצוא לה הדים בהודו העתיקה והקדם–מודרנית, כפי שאמרטיה סאן הראה במסתו המופתית "ההודי הפולמוסי", אבל משכנה העמוק והאיתן ביותר הוא ביהדות, מתחילת ימי הספרות הרבנית ועד ימינו. המסורת היהודית – זו שאחראית לקיומו של "היהודי הפולמוסי" – היא התמודדות ארוכה ומתמשכת עם הלך הרוח של הפה האחד. מאז ומעולם היא התנכרה, פעמים בתיאוריה אבל לעולם במעשה, לתרבות הקונצנזוס והאחידות, והפגינה יחס כמו–ארוטי למחלוקת.

במסורת היהודית היעדר ההסכמה אינו רק כורח המציאות אלא אידיאל בפני עצמו, לכל הפחות בעולם הזה – שהוא העולם היחיד שניתן לרשות האדם. בספֶרה הווכחנית הזאת אפילו דעות מוטעות אינן מחוץ לתחום; דעת המיעוט אינה מזולזלת: היא משתמרת לצד דעת הרוב, מתוך אמונה שההיגיון הטמון בה עשוי לשוב ולפרוח יום אחד בעתיד. כך, דעות שנדחו מיישום משומרות כתיאוריה – שהרי שני צידי המחלוקת הם "דברי אלוהים חיים".

מימרה זו מופיעה בתלמוד הבבלי כחלק מהקטע הבא:

שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל (עירובין יג, א).

לכאורה, חלקו האחרון של משפט הסיום מדכא את המחלוקת שתוארה כדבר הא–ל בחלקו הראשון, אך זאת יש להבין: כינונו של החוק אינו אמור להחליף את הדיון המשפטי. המחלוקת נותרת בעינה גם לאחר הפסיקה, שמתקבלת על פי דעת הרוב לשם פעילותה הסדירה של החברה. טיבה של המחלוקת נעוץ בכך שאין היא מבקשת להשיג מטרה זו או אחרת, וערכה נובע ממנה.

אותה מחלוקת איתנים בין בית הלל ובית שמאי קיבלה את השם "מחלוקת לשם שמים", אשר סופה להתקיים. מחלוקת בת–נצח: איזו מין שאיפה היא זו? אכן, זוהי שאיפתה של חברה שהיא קפדנית בכל לִבה ופלורליסטית בכל לבה. השתלשלות המסורת הפרשנית למשנה היא עדות היסטורית להשקפתה של היהדות בדבר טיבה של החקירה האינטלקטואלית. במאה ה– 15 היה זה ר' עובדיה מברטנורא, תלמיד חכם מהלבנט, שהעיר – בהטרימו את מילטון ומיל – כי "רק בסעד הדיון צומחת האמת", ובהונגריה של המאה ה–19 היה זה המהר"ם שיק, שלקח חלק בעצמו בסערה שהתחוללה בקהילתו, שכתב כי "לפעמים מגיעה השעה שהוויכוח הוא מחובתנו… למען השגת האמת איננו רק רשאים להתווכח – אנו מצווים על כך".

המחלוקת היא ביסודה דבר הנתון בידי אדם. בקטע התלמודי שציטטנו לעיל מתרחשת דרמה דתית מן המעלה הראשונה: השתמטותם של העולמות העליונים מן המאמץ האנושי להשגת האמת. לאחר שבת הקול הכריזה על תוקפם הנצחי של שני הצדדים, היא הותירה את מלאכת הבירור וההבהרה בידינו. כך, לקידושה של המחלוקת ביהדות נלווה הוויתור האלוהי על אמת אחת מבין הדעות, ההצעות וההשקפות שעלו בבית המדרש. באחד המדרשים אף מצאתי כתוב שהא–ל בעצמו טמן בתורה את המורכבות והבלבול, כאשר לכל מצווה ניתן למצוא "ארבעים ותשע טעמים לטהר, וארבעים ותשע טעמים לטמא". התשובה הסופית והאחרונה אינה לפנינו, ועלינו מוטלת החובה למצוא אותה. לפחות מבחינה אינטלקטואלית, הא–ל היהודי הוא אכן א–ל מסתתר.

"לא בשמים היא": דברי המקרא שבים ומזכירים. הפולמוס והדיון הם פעולות אנושיות לחלוטין. הם הביטוי המובהק של הביטחון העצמי בהיגיון ובבני האדם האוחזים בו. בזירה שבה אין לאנושי להישען אלא על עצמו, המחשבה החופשית עליונה על ההתגלות, והסיוע השמימי הוא עניינו של העבר בלבד. מאז שפסקה הנבואה, רעיונות ומעשים חייבים לנבוע מעקרונות וכללים מנומקים. אין כל ספק שחלק מן הבעיות לא יבואו על פתרונן, כאמרה החביבה על רבנים שונים, עד שיבוא אליהו ויתגלה המשיח. אך למען האמת זוהי רק דרך מיתולוגית לומר, אם לשאול תובנה עתיקה של פילוסוף אנגלי, שעבור בעיות אלו המחלוקת והתמיהה מהותיות ולא מקריות. המשימה המוטלת לפתחנו היא ללמוד לחיות עם המחלוקות הללו ולא לדחוק אותן לשוליים כיוון שעבורן אין באמתחתנו פתרון קסם.

קרקע לצמיחת הענווה 

הלמידה לחיות לצד המחלוקת היא הדרך ללמוד לחיות לצד הזולת. מבחינה לשונית המילה "מחלוקת" קשורה לחלוקה ולהפרדה, אבל תרבות המחלוקת אינה מחלקת ואינה מפרידה. הסיבה לכך כרוכה בעובדה שהשותפים למחלוקת, תהא אשר תהא, חולקים הנחות היסטוריות ומטפיזיות משותפות ביחס ליסודות העמוקים של זהותם. אך מעבר לאקסיומות מן הסוג הזה, תרבות המחלוקת מתייחדת בכך שהיא עצמה הבסיס לקהילה היהודית. קהילת המתפלמסים, או הקהילה המתפלמסת, אינה פרדוקס כפי שניתן לחשוב. כתות המחלוקת שותפות למטרת המחלוקת; הן שייכות לקהילה הנאבקת במשותף באותו חוסר–בהירות, הן נאבקות במשותף בשמה של קהילת–האם שלהן, הקהילה שזקוקה לדעת כיצד על היהודי לנהג את חייו.

הוויכוח הוא עדות לחיים המשותפים. המסורת הרבנית מלאה בסמכויות ואסכולות יריבות – היא חייבת את עצם קיומה לאותם ויכוחים, שהיו עזים ולעתים אף מרים, אך היריבויות הללו תמיד פעלו בתוך אותה מסגרת ולשם אותו חיפוש משותף. התקיימה בהן מחלוקת ללא ריב, שהביאה את כולן לידי התקדמות. מחלוקת אינטלקטואלית, כאשר היא מתובלת בהגינות וביושר – היא מתכון מוצלח לחברה רודפת שלום.

כאשר אנו מכירים בהיעדרה של עין–אלוהים בוחנת כול, ובעקבות כך במגבלותיה של הדעת האנושית, חרשנו קרקע פורייה לצמיחתה של ענווה. עולם של מחלוקת מתאפיין, בראש ובראשונה, בסובלנות. ויכוח אינו קרע, וגיוון בדעות הינו יסוד חיוני ומפרה. אכן, מחלוקת יכולה להוביל לקנאות ולשנאה, אך ההיסטוריה של קהילת הפולמוס–המתמיד הוכיחה כי ניתן לשמור אותה מפניהן ולהמשיך לפתח אותה עוד ועוד.

אין בכוונתי להגזים ולייפות את המציאות: המושגים כפירה ואפיקורסות מוכרים לנו, ומאז ומעולם יהודים נרדפו בשל דעותיהם, גם על ידי יהודים אחרים. יושרה אינטלקטואלית יכולה להוות סכנה לקהילה, כיוון שפעמים אחדים מתוכה – בצדק או שלא בצדק – דוחקים את עצמם ופורצים את הגבול. עם כל זה, תרבות הדיון היהודית ובעיקר זו העוסקת בחוק היהודי מפתיעה בעושר האדיר שהיא מצליחה להפיק בתוככי הגבולות. ייתכן שנדרשת מנה של גבורה על מנת לכפור; אך חשובה לא פחות הגבורה הטמונה בנאמנות ובצמיחה הפנימית של המסורת הבוחנת בזהירות את גבולותיה.

המודל היהודי של וכחנות–מאחדת, לפחות באופן שצויר כאן, קל לתיאור אך קשה לביצוע. האם דרך החיים הדתית יכולה לוותר באופן כה גורף על תביעת הבלעדיות? לשון אחרת; האם יגור הפלורליזם בשלום עם המוחלט? התשובה השגורה במחוזותינו לשאלות אלו היא שלילית, ועל כן מתבקש למצוא מודל אחר: פרספקטיביזם, פרגמטיזם, רלטיביזם. בימינו, הדיון בשאלות הללו בעולם היהודי מנוהל על ידי פרשנים אנטי–רציונליסטים, ההולכים שבי אחר תיאוריות פילוסופיות אופנתיות. דעתי האישית היא שכל ניסיון לנטרל מן המסורת של המחלוקת את הממד הרציונלי שבה, או לחתור אחר מרגוע מהדיסוננס שבה על ידי ביטול המחויבות לאמת או לריבוי הדעות; או לחלופין, ניסיון לפרש טיעון רציונלי כמבע רגשי של אדם או של קבוצה – כל הניסיונות הללו משקפים חוסר הבנה בדבר הישגו של סגנון המחלוקת היהודי, והתרוששות שלו מכל נכסיו. כפי שראינו לעיל, התבונה לעתים מתוארת כמדכאת וכדוגמטית, אך למען האמת היא סובלנית ללא קץ ואין דומה לה לפתיחות, וזו הסיבה שהוגי–זמננו ממשיכים להתמודד עם טענותיהם של הוגי העבר ולהיבנות על גבי עבודותיהם. אמנם המחלוקת ישנה היא, אך לא מיושנת.

ייתכן שצדקה סימון וויל והאמת אכן אחת – אך אם כך, מה טיבה? כולנו חיים באזור הדמדומים שבין האמונה באמת והניסיון לחשוף אותה. לעולם לא יהיה זה מאוחר להתנגדות רציונלית המנומקת כהלכה, כמו גם לשכלול לוגי. את האלרגיה שפשתה בנו ביחס לתבונה יש לסלק: הרגש הוא פרטי ואטום, ואילו התבונה ציבורית וצלולה. עובדה זו מונחת על כל מדף ספרים יהודי. היהדות התפתחה, התקדמה ושגשגה כברית בין השכל והלב. באחרון לבדו אין די, בוודאי כאשר עסק לנו בתרבות שראש לכל מעיינותיה הייתה ונשארה הפרשנות.

*

ליאון ויזלטיר הוא העורך הספרותי לשעבר של כתב העת ניו–ריפבליק. המאמר פורסם לראשונה במגזין Jewish Review Of Books, גיליון חורף 2015. 
מאנגלית: 
דביר שוורץ

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

פורסם ב-6 בנובמבר 2015,ב-גיליון חיי שרה תשע"ו - 952. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. אסתכן במעשה נמהר: בלי לבדוק בפנים, אני שם כסף על כך שהציטוט מהמהר"ם שי"ק, המוצג כאילו הוא תמך ב"תרבות של מחלוקת" (כלומר באפשרות של שני הצדדים להציג את רעיונותיהם ולדון בהם באופן חפשי, וכבוד הדדי לבעלי הדעה השניה), הוא הוצאת דברים מהקשרם באופן הפרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת.

    באופן כללי הייתי מציע לחפש את מקורותיה של "תרבות המחלוקת בעם ישראל", בניגוד לעמים אחרים, ברקע הפוליטי שלה: המחלוקת נוהלה בין שני צדדים שלרשות אף אחד מהם לא עמד הכח הפוליטי לרמוס את מתנגדיו בכח.

    • "מלחמה שעל ידי ספר - אהבה יש בסופה", קצת על 'תרבות המחלוקת' ביהדות

      בס"ד כ"א בכסלו ע"ו

      על הפסוק: 'על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה…' (במדבר כא), דרשו במסכת קידושין (ל,ב): 'אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה (רש"י: 'מתוך שמקשים זה לזה, ואין זה מקבל דברי זה'). ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה (רש"י: 'הכי דריש לה: "ספר מלחמות" – מלחמה שעל ידי ספר, אהבה יש בסופה'):

      במסכת בבא מציעא (פד,א) מסופר שאחרי פטירת ריש לקיש, עקב הקפדתו של רבי יוחנן על דברים שאמר לו בלהט הויכוח, לא מצא רבי יוחנן מנוח מגודל צערו על פטירת בר-פלוגתו הקבוע. שלחו אליו את רבי אלעזר בן פדת 'דמחדדן שמעתיה', אך רבי יוחנן לא מצא בו ניחומים, באומרו (בתרגום חופשי לעברית): 'אין אתה כבן לקיש. בן לקיש, כשהייתי אומר לו דבר, היה מקשה עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, וממילא היתה השמועה מתבררת, ואתה אומר::ברייתא מסייעת לך, וכי איני יודע שדבריי נכונים?' – הויכוח בין החולקים הוא המביא לבירור מלא של הנושא.

      על דברי המשנה (א,ד): יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם', אומר רבי חיים מוולוז'ין בפירושו 'רוח חיים'): 'ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד… וזה שאמר: "יהי ביתך בית ועד לחמים והוי מתאבק", מלשון "ויאבק איש עמו" שהוא עניין התאבקות מלחמה… וכן אנו נגד רבותינו הקדושים… וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת.
      אבל עם כל זה ייזהר בנפשו מלדבר בגאווה ובגודל לבב… ויידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה בענווה יתירה… וזה שאמר: "הוי מתאבק" כנ"ל, אך בתנאי: "בעפר רגליהם", רצונו לומר: בענווה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע'.

      על דברי המשנה: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א,ו), אומר רבי משה שיק ב'חידושי אגדות' שם: 'וגם הרבה פעמים יבוא על האמת אם יישא וייתן בדברי חבירו, בודאי ימצא האמת. וכל זה אם יכבד דברי חבירו ולא ישליכם מיד אחריו בשעה שאינו מבינם, כי אם יחבבם ויקדים אותם לדבריו.
      וכמו שפירש מרן הגאון החתם סופר זצ"ל… שכיוון שהיו בית הלל ענווים ביותר, ואפילו אם לא היו מבינים, ולא היה נראה להם דברי בית שמאי הקדימו דבריהם ודרשו וחקרו ואמרו כי בודאי דבריהם אמת. ורק אם אחר דרישה וחקירה לא היו יכולים לבוא לכוונת דבריהם – אז חלקו עליהם. ולכן הלכה כמותם, כיוון שעל ידי זה השיגו האמת'.

      וכן כותב החתם סופר בתשובתו (או"ח סי' רח): "שלא יהיה כוונת המתווכחים בדין… לנטות דעת חבירו לדעתו… אך יהיה הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן: מה שחברי טען נגדי, אראה במחשבתי, אם כנים דבריו אחזור בי,, ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי. ומה לי בכך אם יודה לי אולא, כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי'. מטרת הויכוח, לדעת רבי משה סופט, אינה לשכנע את השני, אלא לבחון מחדש את דעתי שלי לאור טיעוניו של בר פלוגתי.

      על הויכוח ככלי המרבה להבנה שלימה בין החולקים, עומד הראי"ה קוק, בביאורו לדברי חז"ל: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (עולת ראי"ה, חלק א, עמ' שלא: '… כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו מקומו ועניינן… וריבוי הדעות הבא ע"י השתנות הנפשות והחינוכים – דווקא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה, שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר לבניין השלום שייבנה, כי אם על ידי כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זו את זו'.

      אלה מקצת מהדברים שנאמרו על חשיבות הויכוח ככלי לבירור האמת ולהבנה הדדית, ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חומר רב בנושא ימצא המעיין במאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל, 'ביקורת תהיה? – מבחנה הערכי של הביקורת', באתר 'מכללת אורות ישראל'.

    • בפיסקה 3, שורה 3:
      … וזה שאמר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים…

      בפיסקה 5, שורה 4-5:
      … מטרת הויכוח, לדעת רבי משה סופר, אינה…

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 954 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: