בראשית היה המרד בציות | נחום אבניאל

אריך פרום כתב מסות נגד העריצות ומרוץ החימוש וההתעשרות ובעד התבונה ורוח ההומניזם. הפתרון הסוציאליסטי שלו הוא אוטופיה קלישאתית, שלא במפתיע תורגמה כעת לעברית 

פרוםאיציות

מחשבות על שחרור האדם והחברה

אריך פרום

מאנגלית: יותם שטיינבוק

רסלינג, 2015, 120 עמ'

שנות החמישים והשישים של המאה העשרים. שואת היהודים ומלחמת העולם השנייה עוד לא נשכחו מן הלב. מלחמה עקובה מדם משתוללת בקוריאה בין שלוש מעצמות וגובה את חייהם של שניים וחצי מיליון בני אדם; מלחמה אחרת לא נגמרת בוויטנאם וממשיכה לזלול בתיאבון כמאה אלף חיילים בשנה; מלחמה קרה ניטשת בין ארצות הברית לברית המועצות וקורעת את אירופה לגזרים; ומעל הכול מרחף מאזן האימה האטומי המאיים להשמיד את האנושות.

הפילוסוף ההומניסט עמד נבוך מול כל אלה. הוא לא היה מסוגל להבין את הרציונל של שתי מלחמות עולם הפורצות בתוך פחות משלושים שנה. הוא ניסה להסביר לעצמו כיצד ייתכן שאדם משכיל והגיוני ישתעבד ברצון חופשי למנהיג טוטליטרי, הנוטל ממנו את עצמאותו ונוקט פעולות בלתי אנושיות, כגון הכנת מטעני נפץ המחוברים לבובות ובתי חרושת המשמידים בני אדם.

ב-1941 כתב אריך פרום את "מנוס מחופש", ספר המנסה לנתח באופן פסיכולוגי וסוציולוגי את התמורות שעברו על האדם במדינה המודרנית, אשר לדעת פרום הפכו אותו לחרדתי ותלותי, בוגר ועשיר לכאורה אך נואש להגנה. "מבנה החברה המודרנית משפיע על האדם בשתי דרכים גם יחד: הוא נעשה יותר עצמאי, סומך על עצמו וביקורתי, אבל הוא נעשה גם יותר מבודד ונפחד" (מנוס מחופש, דביר 1958, עמ' 85). את ההגנה הנדרשת לה מצאה החברה הגרמנית בדמותו רבת הסמכות של אדולף היטלר.

אבל דבר מעניין קרה לפרום ולחבריו מאסכולת פרנקפורט שברחו מאימת הנאצים ומצאו מקלט בארצות הברית: הם גילו את החיים הטובים של האמריקנים – וזה מאוד לא מצא חן בעיניהם. "המרחב העצום של ערים בו הפרט אבוד, בניינים שגובהם כגובה הרים, ההפצצה התמידית של הרדיו (…) הצגות ריקוד, שבהן מדגימות מאה נערות את יכולתן בדייקנות של שעון ובגולמיות של בובות, מקצב הג'אז וכיוצא באלה, ביטוי הם למערכה שבה עומד היחיד בפני ממדים שאינם ניתנים לפיקוח" (עמ' 107), ביקר פרום, ובכן, את כל מה שאנשים אהבו באמריקה. הביקורת שהופנתה כלפי היחיד שכופף עצמו למשטר הנאצי החייתי הועתקה לאדם החי בחברה הקפיטליסטית המתועשת ומשתעבד לה, ובאווירה זו כתב פרום ארבע מסות קצרות וביקורתיות. לאחר מותו ב-1980 הן אוגדו לספר "אי ציות – מחשבות על שחרור האדם והחברה".

כושר‭ ‬רטורי‭, ‬להט‭ ‬משיחי‭ ‬ומעט‭ ‬מאוד‭ ‬ביסוס‭ ‬עובדתי‭. ‬אריך‭ ‬פרום‭, ‬1974 צילום‭: ‬Müller-May‭ / ‬Rainer Funk

כושר‭ ‬רטורי‭, ‬להט‭ ‬משיחי‭ ‬ומעט‭ ‬מאוד‭ ‬ביסוס‭ ‬עובדתי‭. ‬אריך‭ ‬פרום‭, ‬1974
צילום‭: ‬Müller-May‭ / ‬Rainer Funk

מימוש האנושיות

המסה הראשונה עוסקת באי-ציות ובהיותו המרכיב המרכזי בחירותו של האדם, וניכרת בה האימה הלופתת שחשו בני התקופה לנוכח האפשרות למלחמה אטומית: "אין זה בלתי סביר שההיסטוריה האנושית תושמד במעשה של ציות, ציות לסמכויות… שייתנו את ההוראות ללחוץ על הכפתורים הסופניים" (עמ' 40). לאור הניסיון העגום מהמשטרים הטוטליטריים של המאה שפעלו על אנשים-מכונות ש"רק מבצעים הוראות", מאיר פרום נקודה בהירה במסורת היהודית-תנ"כית ובמסורת היוונית שהחלו שתיהן במעשה של אי-ציות: האדם הראשון אכל מעץ הדעת ופרומתאוס גנב את האש.

במסה השנייה, "נביאים וכוהנים", מפריד פרום בין אנשי חזון המונעים מרעיון לבין הבירוקרטים המממשים אותו. בעיניו, אזרחי שתי הציביליזציות העיקריות של אותה תקופה, הקומוניזם והקפיטליזם, הם ברגים חסרי משמעות פנימית ונעדרי יכולת התנגדות – שההבדל ביניהם מתמצה רק בכך שהאחרונים עשירים יותר.

המסה השלישית עוסקת בחסרונות של שתי האידיאולוגיות, וקוראת לתבונה ולרוח ההומניזם לגבור עליהן. הומניזם, על פי הספר, הוא חיפוש אחר משמעות ושימוש בתבונה שלא לשם השגת מטרה אלא למען מימוש האנושיות. "מה קרה לרעיון של השתבחות האדם והחברה? הוא הידרדר אל עבר מושג שטחי של 'קדמה', אל עבר חזון של ייצור דברים רבים וטובים יותר, במקום להתבסס על לידתו של האדם הממצה את חייו ואת יצרנותו במלואם" (עמ' 68).

במסה הרביעית משרטט פרום את החלופה האידיאולוגית שלו, "הסוציאליזם ההומניסטי", ש"הוא התוצאה הרצונית וההגיונית של פעילותה של רוח האדם תחת תנאים רציונליים (…) היא מבוססת על האמונה ביכולתו של האדם לבנות עולם שהוא באמת אנושי, שבו העשרת החיים ופיתוח האינדיבידואל הם באמת המטרות העיקריות של החברה" (עמ' 93). או כלשון התלמוד, הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. המסות, היכולות להיקרא כל אחת בפני עצמה, יוצרות מהלך עקיב המוביל את הקורא מהבנת הבעיה אל הפתרון הרצוי בעיני הפילוסוף ההומניסט.

להט דתי משיחי

פרום עצמו הוא נביא חם-מזג ועתיר-מילים השופך את משנתו על קהל מאמיניו בלהט כמו-דתי. המסות שלו אינן כתובות בסגנון מדעי, תוך הבאת תימוכין ומקורות המאששים את טענותיו, ולמעשה אינני יכול לזכור מספר או נתון אחד שהכותב מביא כדי להוכיח את דבריו הנסמכים על התרשמות אישית. לעתים קרובות ביקורתו של פרום (ביידיש: "דתי") מזכירה דרשות רבנים בבית הכנסת: הרבה כושר רטורי, הרבה להט משיחי ומעט מאוד ביסוס עובדתי.

האוטופיה המצטיירת בספר, מלבד זאת שאינה בת-יישום בשום קנה מידה, היא לעתים דיסטופיה מעוררת פלצות, שתזעזע כל מי שיש בו שמץ של תודעה היסטורית: "האוטונומיה של חברה מוגבלת על ידי תכנון מרכזי כל עוד זה הכרחי כדי להפוך את הייצור בה לכזה שמשרת את המטרות החברתיות" (עמ' 95); "יש להוסיף על ההדרכה העובדתית והתיאורטית אימונים בעבודת כפיים ואמנויות יצירתיות, כלומר לשלב את השניים באמנות (ייצור פרטי אמנות מועילים) בחינוך היסודי והתיכוני" (עמ' 99); ובאותו עמוד: "אסור שהחינוך יהיה מוגבל לילדות ולנעורים. הצורות הקיימות של חינוך למבוגרים צריכות לצמוח בהדרגה"; וכך זה נמשך עוד ועוד.

האויב הגדול של הסוציאליזם – מלבד הקפיטליזם ואולי אף יותר ממנו – הוא הקומוניזם, שקבר למשך שנים ארוכות את הנכונות של אנשים רציונליים לשמוע את השמות מרקס וטרוצקי. פרום עושה לעצמו עבודה קלה כאשר הוא תוקף את המפלצת הקומוניסטית, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא מאשים את התקלקלות הסוציאליזם בכך שנכנע לרוח הקפיטליזם (עמ' 81), לא פחות. התמודדות מאתגרת יותר הייתה למחבר לו היה מגיב להתפוררות האוטופיה הסוציאליסטית הישראלית, הקיבוץ, שנוסד בדיוק על הערכים שאותם הוא משבח ולא החמיץ את יינו בדרך של דיכוי מאורגן.

אי אפשר שלא לחוש סימפתיה לפרום, שהוא מהאומללים שהדעת הוסיפה להם מכאוב. במקומות רבים הוא יוצא מכליו משום שבני האדם לא משתמשים בתבונתם, ולעתים נדמה שכל הסוציאליזם ההומניסטי שלו נועד כדי לגרום להם לעשות זאת. אפשר להבין איך דעתו של אדם נבון ושוחר שלום נטרפת מול מרוץ חימוש אטומי ההולך ומצטבר לכדי מסה קריטית ממש לנגד עיניו, אולם עריצים הבינו מאז ומתמיד טוב מפילוסופים כי רוב בני האדם אינם תבוניים כל הזמן. העולם מלא טיפשים, רשעים ועצלנים, אבל באוטופיה שפרום מנסה לבנות הם אינם קיימים.

ביקורת מרעננת

נקל לשער מדוע תורגם "אי-ציות" לעברית דווקא בתקופה זו שלאחר "המחאה החברתית". כמוה הוא מוחה נגד הנוח, מלא בחלומות ובדימויים יפים ומשכנעים, בעל רוח מהפכנית ונותן הרגשה ש"משהו חייב להשתנות". אולם בדומה לה גם הוא רווי קלישאות ואינו מחויב לתפיסת מציאות המעוגנת בעובדות. "כמה מאפיינים בסיסיים משותפים לקפיטליזם הישן והחדש: העיקרון שעל פיו לא סולידריות ואהבה אלא אינדיבידואליזציה ופעולות אגואיסטיות מניבות את התוצאות הטובות ביותר לכולם" (עמ' 75). ועל זה אמרו אמותינו: מסולידריות ואהבה לא קונים במכולת.

ובכל זאת: יש משהו מרענן בערעור על מוסכמות, בכתיבה שאינה מחויבת לסדר העולמי כפי שאנו מכירים אותו ושאינה סומכת כל דבר במספרים אלא פשוט מתבוננת בעולם ומפרשת אותו. על יותר מדי דברים התרגלנו לחשוב ש"ככה זה": שיטות כלכליות, צורות שלטון ואפילו טבע האדם. ספרו של פרום קריא, מעניין ולא ארוך, ומאפשר לנו להתבונן במבט ביקורתי על הסדר החברתי שאנו חיים בו. מוטב יהיה אם המבקשים לשנות את הסדר הזה יתחילו באחת העצות שנותן מחבר הספר, אולי גם לעצמו: "המשימה הראשונה של הסוציאליסטים היא ללמוד את הבעיות של הסוציאליזם הישים" (עמ' 105).  

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

פורסמה ב-6 בנובמבר 2015, ב-גיליון חיי שרה תשע"ו - 952, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הכיוון של פרום חשוב היום לא פחות מבשעת כתיבתו. היכולת של האדם כיום לסרב להצעות ה'מפתות' והמפוקפקות שהטכנולוגיה מציעה לו (ראו למשל http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3672704,00.html) הן הסיכוי היחיד שלו להשאר אנושי. זה הרבה יותר עקרוני מהשאלה (החשובה) של סוציאליזם/קפיטליזם. למעשה, רוב הדוברים השפויים בהקשר הנ"ל הם מהמחנה ה'קפיטליסטי' השמרני יותר, ופרום היה בודאי מצדד בהם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: