תשובת העולים אל היורדים | יהודה עציון

המנשר הקורא ליהודים שלא לעלות להר הוא מניפולציה מרושעת המאשימה את העולים ברצון לעבוד את ה' באלימות. בקריאה זו מונח הרצון לעריקה לא רק מההר אלא מהארץ כולה

דב אלבוים, אריאל פיקאר, רות קלדרון ורני יגר חיברו לנו פסק הלכה שלא לעלות ולא להתפלל בהר הבית "בָּעת הזאת". "דעת תורה" הם הכתירו את דעתם, אבל לא תורה כפי שחשבתם אלא "התורה הנכונה", הלוא היא תורת חיים – בניגוד לתורת מוות ודמים – ועל כן הציבו להם כותרת: "דעת תורת חיים". מכיוון שהכותבים אנשים של צורה הם ומכיוון שיקרה להם התורה (כשהיא גזורה לפי מידתם), אמרתי אל לבי: אציב אני–בְּעוניי דבר אמת כנגד זיופם. אוחילה לָאֵ–ל הבוחר בציון, אשאלה ממנו מענה לשון ואגיב על ראשון ראשון, סִפרה מול סִפרה.

1. מלחמה ומנוחה

אכן צודקים הכותבים שלא מתוך שפך דם ומלחמות ייבנה המקדש. המקדש היה ויהיה פרי ופִסגה של תהליך ומאבק ארוך – תהליך הבשלה פנימי ומאבק עם מתנגדים מבחוץ. עיקרון זה כבר כתוב בַּתורה (דברים י"ב י'–י"א) לאמור: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אוֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח (כשלב ראשון ותנאי בסיסי), וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ–לֹהיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" וכו' (כשלב שני שבו יסופר איך מן הפרח בא הפרי).

אשר על כן נדרש שֵם המקדש גם כ"בית מנוחה" ושלמה הבונה אותו הריהו "איש מנוחה", כָּאמור לדָוִד: "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" וגו' (דברי הימים א כ"ב ט'–י').

אבל בכל הדברים הללו מבצעים הכותבים מניפולציה מרושעת, כאשר מפנים הם אצבע מאשימה כלפינו, עולי הר הבית, כאילו מתכוונים אנו לבנות מקדש בדמים ולעבוד את ה' בקרדומות אלימות.

האמנם? ראשית, בעוונותינו ועוונות אבותינו עוד רחוקים אנו מבניין המקדש, וכל מעשינו עתה הוא להלך בהר כאסירים בחצר הכלא – מוקפים שוטרי ישראל ופראי ישמעאל השומרים את שפתינו – וכבר מגדילים עלינו הכותבים את פיהם כאילו מייסדים אנו את הבית בדמים? והרי עוד נתונים אנו, כולנו, בשלב המאבק ולא בשלב המנוחה – ובַמלחמה גזֵרה היא שישנם הרוגים והורגים – ולכן פשר דברי הכותבים יכול להיות רק זה: בואו נימלט מן המערכה, נרד ונברח מן ההר, לבל נבוא חלילה בְּדמים. בַּקריאה הזאת – שאין בהם אומץ לנסח אותה כך בפשטות – נותנים הם את ידם עם אויבינו, שופכי דמנו, ולכך עוד נשוב בהמשך.

החוק‭ ‬מחייב‭ ‬שוויון‭ ‬בין‭ ‬בני‭ ‬כל‭ ‬הדתות‭, ‬וכאן‭ ‬מתקיימת‭ ‬אפליה‭ ‬בוטה‭ ‬כלפי‭ ‬היהודים‭. ‬קבוצת‭ ‬חרדים‭ ‬בתפילה‭ ‬בהר‭ ‬הבית‭, ‬2013 צילום‭: ‬התנועה‭ ‬לכינון‭ ‬המקדש

החוק‭ ‬מחייב‭ ‬שוויון‭ ‬בין‭ ‬בני‭ ‬כל‭ ‬הדתות‭, ‬וכאן‭ ‬מתקיימת‭ ‬אפליה‭ ‬בוטה‭ ‬כלפי‭ ‬היהודים‭. ‬קבוצת‭ ‬חרדים‭ ‬בתפילה‭ ‬בהר‭ ‬הבית‭, ‬2013
צילום‭: ‬התנועה‭ ‬לכינון‭ ‬המקדש

2. מהם החיים בישראל?

הכותבים רומזים שהם האוחזים בתורת חיים בעוד עולי ההר מחזיקים בתורה זרה של מלחמה והרג, ופולחנם פולחן דמים. ראוי אפוא להדגיש שאידיאל החיים בישראל אינו בחיי הקיום, בַּחיים הביולוגיים גרידא, אלא בחיי הייעוד – שאינם "חיי פֶּרֶד" כשלעצמם אלא חיי זוג עם ה' אלוהינו השוכן בתוכֵנו: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ–לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד' ד').

את העיקרון הזה – שחיי הנאמנות לה' גוברים על החיים כשלעצמם – לימד הקב"ה לאברהם ולזרעו בציווי העקדה על הר המוריה. שב ולימד זאת משה באומרו כי עלינו לבחור דווקא בחיים המוגדרים היטב במקורם האֱ–לוֹהי: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ, לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֶיךָ" (דברים ל' י"ט–כ'). ולבסוף לימד זאת גם יחזקאל בן בוזי כשניבא על העלייה מן הגלות אל הארץ במונחים של עם מת העולה מקברותיו וקם לחיים חדשים.

מעידים שני הכרובים על ארון העדות שפִּסגת חיי–הזוג הללו הריהי בַּמקדש, ולכן אסור למי שנטמא למת לבוא בו, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. אבל לא לכך מתכוונים הכותבים באומרים שמקדש ה' הוא מקדש של חיים. הם מתכוונים לכך שאם בדרך העולה אל המקדש נדרשים אנו לשלם בחיי בני ישראל – הנדקרים בסכיני ישמעאל – אזי חייבים לעצור את העלייה, כי אין מקדש בראש ההר אם יש קבר בַּמורד, ואם יקום מקדש כזה הוא יהיה משוקץ.

עוד בטרם נבנה המקדש, כבר מאיימים הללו שהאלימות תביא לחורבנו. אלימות של מי, ריבון העולמים? האם מתכוונים הכותבים לאלימות המוסלמים שגזלו את מקום מקדשנו כאשר הילכנו גָלויות, ועתה הם יורים זיקוקי אש על שוטרי ישראל? – לא ולא, חברים. הם מתכוונים לאלימות של עולי ההר! זו "אלימות סיבובית", כלהלן: מכיוון שעולי ההר מגבירים את העוינות בקרב הערבים וגורמים להם להיות אלימים כלפינו, הרי שאנו – עולי ההר – מהווים את מקור האלימות ונידונים כאלימים בעצמנו. אתם הבנתם את זה?

3. מהו השלום בישראל?

פִּסקה זו נפתחת במשפט יחיד הנשמע חיובי כלפי עולי ההר, שרצונם לעלות ולהתפלל נובע משאיפה לקדושה. נכון הדבר, אך הניסוח וההקשר מלמדים שהכותבים לא ירדו אל השיתין. אין זו "שאיפת קדושה" של פינוק ותענוג, כי בעלייתנו אל ההר, ובתפילתנו בו – בהיחבא, כאנוסי ספרד – רואים אנו חובה ולא זכות, שליחות–מצווה הבאה לקיים בשם כל ישראל "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"א ה'). אף כי לא נשלחנו באופן פורמלי, ואף כי אין ההנהגה ורוב הציבור מודעים עדיין לַחובה הזאת, מתפללים אנו שיראה בנו הקב"ה חלוצי–רוח ומעוררי רצון כלפי מעלה ומטה, לבל יהי קצף על העם המתנכר למקום קודשו זה כמעט יובל שנים.

בהמשך, הם קובעים שהמקדש לאֵ–ל השלום יכול להיבנות רק מתוך שלום.

אכן, יצוק השלום בשמו של בונה המקדש, וגם שמו של הקב"ה נקרא שלום, ומתפללים אנו אליו שיברך את עמו בַּשלום, וכוהניו מברכים אותנו כי ישים לנו שלום. ובכל זאת משהו צורם כאן. המטבע "אֵ–ל השלום" יצא כרגע מקורנָסָם של הכותבים, אין הוא מופיע בַּמקרא ובמרחבי ספרות חז"ל אך מופיע ביותר משלושה מיליון תוצאות חיפוש גוגל באנגלית… אולי זהו האות לכך שלא רק המטבע מזויף אלא השלום עצמו מתורגם מן השלום השִקרי, הנוצרי וההומניסטי. השלום העברי משמעו שלֵמות והרמוניה, ללא פגם וחיתוך, והמקרא אכן קושר היטב בין השלום הזה לבין המקדש המקרין את אידיאל השלֵמות על סביביו. ולעומת זאת, השלום הלועז של הכותבים – שלְמדוהו מ"מורים טובים" והוא השולט בַּשיח ה"ישראלי" – הריהו שלום של חיתוך, חלוקה או פשרה. ל"פּשרה" כזאת הם מכוונים אותנו כאן, תוך זיהוי מופרך בין השלום המזויף לבין המקדש. הכותבים הם חניכיה של אסכולת "האשליה הישראלית", המלמדת ששְלום–הפּשרה יביא שקט ושלווה, ודומֶה שהכמיהה אל השלווה בבחינת "תנו לישון בשקט" (וגם ללמוד תורה) היא בעצם כל שאיפתם המשתקפת בַּמסמך הזה.

אחר–כך שולפים הכותבים "קלף מנצח" לאמור: "אפילו דָוִד המלך נתבע לרסן את שאיפתו לבניין המקדש, 'לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' (דהי"א כ"ב ח')". ובכן, כבר אמרנו שראוי המקדש להיבנות לעת המנוחה מן האויבים – לא תוך כדי המלחמה עִמם אלא כפִרייה של זו, וכַהישג המדיני והתרבותי העולה לאחר דורות המאבק, לעת בוא שְלום–השלֵמות של עם וארץ, גוף ונפש, חומר ורוח.

על כן לא נענָה הקב"ה לדָוִד הלוחם מלחמות השם, והעביר את כתר המקדש לשלמה איש–שלום, אשר שלום יהיה בימיו. אבל הכותבים עושים שימוש בַּדחייה הזאת שלא כעניינה, ומטיחים כלפינו שאין אנו יודעים את מידת הריסון שנתבעה מדָוִד. וכי נשמעה מעולי ההר קריאה או כוונה ל"מקדש עכשיו"? אין זאת, אלא שהם מגייסים כל טיעון אפשרי כנגדנו, לרבות "ייבוא" תזזיתי מן העבר והעתיד אל ההווה, כאילו ישנו דמיון בין דורנו ומצבנו לדורו ומצבו של דָוִד אשר העלה את ארון הברית לירושלים, שיכן אותו באוהל, ונדדה שנתו על כי דר הוא בבית ארזים וארון האֱלוהים שוכן בתוך היריעה.

תפילתנו היא שמדינת ישראל תתפתח להיות מלכות בית דָוִד על כל המקופל בכך, אם–כי יודעים אנו ש"התפתחות" כזאת תושג רק במהפכה ערכית ותרבותית, כי "ישראל" הדֶמו–יהודית דהאידנא לא תצלח לכך ללא חידוש ושינוי טוטלי של אופי ודמות, ערכים ותכנים, של הפרהסיה ושל המסגרת המִשטרית–הפוליטית המתאימה לביטויָם של כל אלה. רק שינוי מהפכני כזה יעלה אותנו אל יסודות המקדש – מן הקדרון אל ההר, מן האתמול לַמחר.

4, 5. החבירה אל אויבינו

עכשיו סוף–סוף בא התַכלֶס, כפי שאומרים. עכשיו באה ההאשמה לא מפסוקים ודרשות אלא בשדה המציאות: אנו – עולי ההר – מערערים את הסטטוס–קוו "הרגיש" או מנסים לעשות זאת, וערעור זה יביא לשפיכות דמים, לחורבן, ולריחוק מאלוהים.

ובכן, הנה נתונה כאן הודאה שאכן מערערים אנו על הסטטוס–קוו "הקדוש" ומבקשים לשנותו. המצב הנוכחי בהר הבית, תחת שלטון מדינת ישראל, איננו "רגיש" אלא שערורייתי. הוא גם בלתי חוקי על פי ספר החוקים הישראלי (שאיננו מכיר את תורת ישראל) – כי החוק מחייב שוויון בין בני כל הדתות, וכאן מתקיימת אפליה בוטה כלפי היהודים. במילים אחרות, אנו דורשים ממדינת ישראל שתהיה נאמנה לפחות לשיטתה ולחוקיה שלה, וזאת על אף נאמנותנו שלנו לתורת ישראל, נאמנות "כבושה" לעת–עתה מחוסר יכולת להגשימה.

מכיוון שהכותבים הם "ישראלים" למהדרין, ניתן היה לצפות שבדרישה הזאת הם יתייצבו לצידנו, אך כאן באה הפתעה: אין הם לצידנו ואין הם לצד המדינה – הם קיצונים יותר מן המדינה המאפשרת עדיין עליית יהודים אל ההר ואוסרת "רק" את תפילתם. למרבה התדהמה, הם חוברים דווקא אל אויבינו הנִגעלים ממגע רגלינו המטונפות באדמת ההר, וכותבים כי שינוי הסטטוס–קוו חייב להיות רק "בהסכמה". בכך הם מעניקים לַמוסלמים את זכות הווטו על כל שינוי לטובת הצד היהודי בהר הבית, מה שהופך כל "שאיפה" כזאת לחלום–יעוף. אם קודם דיברנו על הכותבים כשואפי "שְלום פּשרה", עתה יש למחוק זאת. נשכחה הפשרה ובא במקומה התכתיב המוסלמי שאותו על כולנו לכבד, כשיטת הכותבים, גם אם גובר הוא על חוקי המדינה, וגם אם הוא דורס את נפשו של היהודי המאמין המעז לבטא בשפתיו תפילה לאלוהיו שייבָּנה בית המקדש.

כאן נשלם מעגל הדברים הפרדוקסלי של הכותבים, כי בזה הם נתנו את ידם – מדעת או מחוסר דעת – עם אויבי ישראל, השואפים להדיח אותנו לא רק מן ההר אלא גם מן הארץ כולה. אמת ויציב הדבר כי הר הבית הוא שורש לָארץ כולה, והאוחז בַּשורש יונק כוח לקיומו ופריחתו בארץ כולה – וכן בהיפוך הדברים – ולכן קריאתם זו של הכותבים מקפלת בתוכה גם עריקה משדה המערכה הנטושה על ארצנו כולה, אלא אם כן נזכה לקבל מאויבינו "הסכמה"…

6. "לא נוכל" מול "עלה נעלה"

כאן יש להעיר על הונאת דברים בביטוי: "בָּעֵת הזו". כלום באמת מקווים הכותבים שתבוא "עת אחרת" שבה ייאותו אויבינו להזמין אותנו אל הר הבית כדי לשאת בו תפילה לַשוכן בציון? אינני חושד בהם שהם תמימים כל כך, ולכן ברור שזהו מתק שפתיים ערמומי הבא לרכך במשהו את דרישתם מאיתנו לרדת מן ההר (על כל המשתמע מכך), כביכול רק עד שיבואו ימים טובים יותר. כל בר דעת יבין שכניעה "קטנה" עכשיו משמעה בריחה גדולה אחר–כך; אין שום וַאקום בהר הבית, וכל חלל נסיגה שלנו יתמלא מיד בגוש חוצפה שלהם.

בחיתום דבריהם הם קובעים שמעשינו מסכנים את עמנו ואת תורתנו – אך דומה שלאחר קריאה ביקורתית של המסמך הזה נוכל לומר שדווקא הקו הנקוט בו הוא המוביל לסיכון העם ולסילוף התורה. כאן באה גם קבילת הכותבים כנגדנו שמעשינו "מנוגדים לרוחו של העם היושב בציון". גם אם נכון הדבר בעת הזאת מאמינים אנו שלא כך יהיה בעתיד, שירצה ה' את מעשינו, שינבוט זרע האמת ויעלו הכול בַּסולם אשר הצבנו. אך כבר עתה ניתן לתמוה על "קנה המידה" החדש שמגישים לנו הכותבים, אשר משתמע ממנו שמותר לחשוב ולפעול רק בהתאם לרוחו של העם כפי שהיא עתה. לפי זה נמנעת מראש כל פריצת דרך, כל בשורה וכל הצעת גאולה – כל כָּלֵב ויהושע – כי תמיד, בהכרח, תבוא תביעת השינוי על ידי מעטים, על ידי חוליות–חוד או חיילי "משמר קדמי" (אוונגרד) המקדימים להבין ולפעול. רק בדיעבד, כעבור זמן והתרחשויות, יכיר הכלל בתרומתם של חלוצי–הרוח אשר בשעתם ספגו האשמות כי מסַכּנים הם את העם ואת התורה…

7. זאבים, כבשים וחלוקת תפקידים

מקובל לסיים דרשות בפסוק "חזק" הממצה את כל האמור לעיל, והנה מצאו להם הכותבים פסוק בישעיהו הקורא שלא להרע ולהשחית בהר הבית – והרי כאן מין "ראָיה" שעולי ההר הינם "זרע מרֵעים בנים משחיתים", וכמעט כתבו כאן גם מש"ל, היינו: מה שהיה להוכיח.

אבל כדאי בכל זאת לעיין בנבואת בן אמוץ (י"א). הוא מנבא על בן דָוִד אשר יתגלה ויפליא לעשות, ובהמשך ישיר לכך באה הנבואה על השלמת הניגודים לעת הגאולה: זאב וכבש, נמר עם גדי, ארי עם בן בקר ופעוט ליד נחש ארסי – כולם יחד יחיו בשלום. ואז בא הפסוק המסכם: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". והפירוש, המובן מאליו, הוא זה: אלה שדרכם להשחית ולהרע – מזאב עד נחש – לא יעשו זאת כהרגלם עד עתה, כי דעת ה' תחבוק את כולם באחווה, ואין יותר טורף ונטרף.

ובכן, בבואם "לשבץ" את השחקנים לתפקידיהם, לא היססו הכותבים לרגע… לדידם – אנחנו, עולי הר הבית, אנחנו "הרעים" בסיפור הזה. אנחנו המשחיתים והטורפים, מחרחרי המלחמה הנקראים לחדול ממעשינו. גם אם לא נפליג ונתלה בהם הבנה שהערבים הם הכבש והגדי, הרי ודאי לא יהיה מופרך לומר שהם מייחסים לעצמם את הצד הזה בַּמִשוואה, הצד הרך והענוג, אוכל העשב ושוחר השלום. נו, לוּ יהי, לוּ יהי… רק נזכיר כי עד שתימָלֵא הארץ דֵעה את ה', לא תזיק לַכבש ולַגדי – בין זאבי–עֲרָב ושועלי–עֵשָׂו – גם קצת תוספת חכמה.

*

הערת סיום, לגילוי נאות: בשנות השמונים של המאה הקודמת נשפטו למאסר כמה נאשמים – ואני אחד מהם – בעוון "קשירת קשר לביצוע פשע" של חבלה במבנה כיפת הסלע. בַּתוכנית ההיא קיים כמובן יסוד של "אלימות" מכוונת בהר הבית. לא התייחסתי לכך בַּמאמר כי לא על זאת הייתה תלונת הכותבים, והפרשה ההיא זוקקת דיון נפרד.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוקטובר 2015, ב-גיליון וירא תשע"ו - 951 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ותוספת זעירה לדברים העמוקים והבוחנים והמסירים כל מסיכה, של יהודה עציון:
    מי שאומר בימינו: "אפס, כי עז המחבל בהר, וההר אוכל את הנכספים לראותו נבנה ונגאל", יודע היטב, שדבריו לא יישארו ספונים בקהילת הת"ח של ישראל. ולא רק שלא ישארו ספונים, אלא שיפעלו כדרך שטיפות דם מעוררות את הכריש לטרף. ולאור ידיעה זו, אי אפשר לרחוץ בנקיון כפים מול שטופי השנאה המשחרים לדם.
    כי בניגוד לעולם שהיה בעת חטא המרגלים – לפני 3300שנה, היום, הכל מקושר וזורם. היום, כל משפט שנאמר בתוך ישראל ולתוך ישראל, מופץ מיד החוצה. מופץ, במהירות האור. מופץ בקרב ערביי ישראל ומופץ בקרב ערביי ארץ-ישראל ובקרב האויב הג'האדי באשר הוא. כי מורך הלב המתבטל והמפוחד, המשודר מאלו המכנים עצמם אנשי "דעת תורת חיים", ומאיסתם את לב הקיום היהודי, והאשמתם את הנכספים להר בהֵרצחם הם, אינם יכולים שלא להעיר את המרצחים בפוטנציה. אינם יכולים שלא לדרבן אותם לרַצֵּח.
    ומכאן, שעל כל נאמני תורת החיים האמיתית ועל כל הבוחרים בחיים, להוקיע את המאיסה בהר, בדיוק כמו את הקריאה הנואלת למרצחים, בכתב העת "משפחה", שלא לרַצֵּח ביהודים חרדים…!

  2. אין ספק שדברי הכותב ראויים לתשומת לב ולבחינה בשיקול דעת.

    חבל רק שבמאמר מופיעים כמה ביטויים חריפים שאין מקומם בדיון רציני.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 952 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: