לא נולדו מן הים | רבקה שאול בן צבי

בניגוד למחקר שביקש לדון ביצירה ולהתעלם מיוצרה, הקימה נורית גוברין מפעל חיים של חקר היצירות בהקשרי סביבת הייצור שלהן. כרכים חדשים עם הגיעה לגבורות 

וקריאת הדורות

ספרות עברית במעגליה כרכים הו

נורית גוברין

גוונים, תשע"ה 2015, 994 עמ'

בשנות השישים של המאה שעברה קמה חוקרת צעירה וקראה תיגר על השיטות הדומיננטיות במחקר הספרות. היא לא התרשמה מ"הביקורת החדשה" ומ"מדע הספרות" שטענו לבלעדיות באוניברסיטת תל אביב ונלחמה על דרכה הייחודית. במאבק זה סייעו לה אנשי אקדמיה שהאמינו בחופש המחקר. החוקרת הצעירה היא נורית גוברין, היום פרופסור אמריטוס לספרות, שכתבה ספרים רבים והעמידה תלמידים וקהל מעריצים וגם מתנגדים חריפים.

על מה היה המאבק? בעבר הרחוק נהגו לשאול "למה התכוון המשורר" והחשיבו מאוד את נתוניו הביוגרפיים והסביבתיים כדרך להבנת היצירה. אחר כך קמו שיטות שהתייחסו ליצירה כאל טקסט סגור ונטול הקשרים. בהמשך ניסו להפוך את ניתוח היצירה ל"מדע" ("פורמליזם רוסי"). מאוחר יותר ה"מדע" יצא מהאופנה, אולי מחמת רוב שעמום, ואת מקומו תפסו האידיאולוגיות שהידועה ביניהן היא המגדר – הביקורת הפמיניסטית של הספרות ואידיאולוגיות אחרות (מרקסיזם, אוריינטליזם ועוד). וזה ממש על קצה המזלג. האקדמיה דיברה על "מות המחבר" ועל שיפוט היצירה מתוכה בלבד, ללא התייחסות למחבר ורקעו.

מנגד, גוברין פיתחה שיטה החוקרת את ההקשרים הרחבים החוץ–ספרותיים: היסטוריים, ביוגרפיים, חברתיים, לשוניים ואידיאולוגיים, מתוך אמונה שרק כך ניתן להבין את משמעות היצירה. חשוב להדגיש שאין זאת בשום פנים ואופן חזרה לתמימות הפשטנית של העבר, כאשר חוקרים דאז עשו דברים שהיום נראים מגוחכים ביותר. מחקריה של גוברין הם פרי רוחה של חוקרת מודרנית המכירה את כל החידושים, והיא יוצרת מורכבות חדשה שבנויה על עושר הדעת ועל רגישות ספרותית עדינה ובקיאות מרשימה ביותר.

שני הכרכים שלפנינו ממשיכים ואולי אף חותמים את הסדרה "קריאת הדורות" המקיפה את הספרות העברית מתקופת ההשכלה. כותרת הסדרה היא ארמז לישעיהו (מא ד), שם הקב"ה מכונה "קורא הדורות". קריאת הדורות משמעה: חידושי קריאה, פרספקטיבות דוריות ועל–דוריות ובחינת הספרות העברית בהתהוותה. הספרות נחקרת במעגליה, משמע בהיבטיה המגוונים מבחינת הסובב את היצירה.

רוח‭ ‬עצמאית‭ ‬וקריאת‭ ‬תיגר‭ ‬על‭ ‬מוסכמות‭. ‬נורית‭ ‬גוברין‭, ‬1993 צילום‭: ‬ריאן

רוח‭ ‬עצמאית‭ ‬וקריאת‭ ‬תיגר‭ ‬על‭ ‬מוסכמות‭. ‬נורית‭ ‬גוברין‭, ‬1993
צילום‭: ‬ריאן

אין עורך מושלם

במבוא לכרך ה, וגם במהלך הספר ובכרכים אחרים, מסבירה המחברת את הצורך להרחיב את מעגל הדיון ביצירה על ידי ההתייחסות להיבטים הסובבים את הטקסט. דבריה מהדהדים את הוויכוחים הגדולים בנושא ואת הצורך להגן על עמדותיה אפילו כיום, כשנשתברו הרבה כלי ביקורת, ורוח חופשית יותר מהלכת בעולם המחקר, וחוקרים כבר מעִזים להכניס אלמנטים שמעבר לטקסט. טענה מעניינת שלה היא שאנשי "מדע הספרות" המתנגדים לשיטתה העמידו במרכז את החולשה של השיטה הביוגרפית, כאילו היא חזות הכול, ולא התייחסו למעלותיה הוודאיות. המבוא הקרוי "לא בחלל הריק" קורא תיגר על מוסכמות מקובלות, ומשקף את רוחה העצמאית של נורית גוברין ואת הסתייגותה מדעות קולקטיביות.

גם מי שאינו שייך לאסכולה הגוברינית יימצא עניין רב בספר. מעבר לנימוקיה המשכנעים, ההוכחה לאמיתותם היא חוויית הקריאה עצמה. מסותיה מזמינות אותנו לחוות עולם ספרותי מלא ועשיר. כמו טרקלין ענק מלא וגדוש ברהיטים ואביזרים, צלילים, תמונות וניחוחות, כך היצירה נשזרת בסביבתה האנושית. לא טקסט בלבד לפנינו, אלא עולם מלא שיש בו עניין רב, ואשר מורכב מאלמנטים פסיכולוגיים, גישות, יצירות, מגמות אידיאולוגיות ורוח התקופה. לא בחלל הריק נולדה היצירה, כדברי נורית גוברין, אלא בהקשריה הרבים, ועל כך מספרים הכרכים.

אביא דוגמה אחת מני רבות לאותה המחשה של עולם ספרותי. כולנו יודעים שאת ספר האגדה ערכו ביאליק ורבניצקי, וצמד השמות "ביאליק ורבניצקי" שגור בפינו בכל מיני ענייני ביאליק. אך רק מעטים יודעים מיהו בכלל רבניצקי. גוברין מספרת על יהושע חנא רבניצקי מחבורת אודסה, מבקר ועורך חשוב, שפרסם את "אל הציפור", השיר הראשון של ביאליק, ורתם את המשורר למפעלים תרבותיים. רבניצקי היה אדם מורכב ובעל מעמד והשפעה, ומפורסם מביאליק בראשית דרכו. איש רחב אופקים ואינטלקטואל שגילה אטימות כלפי גישות פואטיות שלא עלו בקנה אחד עם הרגליו הפואטיים, ולעתים התאכזר לסופרים.

במהלך הפרק רבניצקי הופך לאדם אמיתי ולא סתם חלק מצמד, ואנו סופגים את אווירת התקופה, נחשפים למאבקים ספרותיים, תמהים ומצטערים למראה סופרים דחויים שנאלצים להיאבק בנותני הטעם של פעם. הדיון ברבניצקי מתנהל במסגרת הנושא של יחסי סופרים ועורכיהם, שם מנסחת גוברין טיפולוגיה של עורכים ומתארת יחסי עורכים וסופרים. "כל עורך – מלך" אומרת גוברין, בהתכוונה לעצמאות ולשלטון ללא מצרים שיש לעורך כתב עת. אך מצד אחר, היא אומרת, אין עורך מושלם. צריכה להיות התאמה בין הסופר ועורכו. אביה של נורית גוברין היה ישראל כהן, סופר, מבקר ועורך, ובתו הכירה מקרוב את עולמם של הסופרים, על צרותיהם וסכסוכיהם.

בין ספרות למוסר

החומר המחקרי שבספרים רב ביותר, מעבר ליכולת לסקור אותו, אבל אציין בקיצור כמה מן הנושאים מרחיבי הדעת: חידושי הלשון העברית בראשית המאה העשרים; יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות; כיוונים חדשים בחקר עגנון; תמות בולטות בספרות כגון דמות הלמדן; מוטיב העיט בספרות לדורותיה. בולטת היסודיות הרבה של גוברין, שמנסה למצות את נושאיה מכל היבט אפשרי, אך גם משאירה מקום לאחרים לחקור פינות שהיא לא הספיקה להגיע אליהן.

אחד הרעיונות הבולטים עוסק בגבולות הביקורת. לא כל מה שמותר ליוצר מותר גם לחוקר, טוענת גוברין, בהתייחסה לדרכי מחקר שמנסות לכפות על היצירה הנחות מוקדמות שמקורן באידיאולוגיה כלשהי. באחד הדיונים היא מצביעה על הקריאה האוטומטית של חוקרות מגדר, שמנסות להלביש על היצירה הנחות מוכחות כביכול.

נקודה אחרת הראויה לציון היא מגמת הכינוס, הכורכת בספר לא רק את "העצים הגבוהים", אלא את הסופרים הראויים באשר הם, בעבר וגם בימינו. לדעתה של גוברין, אסור לוותר על הפסיפס העשיר ממנו מורכבת הספרות. גוברין מרבה לתת סימנים בתופעות המתוארות ויוצרת דגמים של התייחסות. כך למשל: שישה טיפוסי למדנים בספרות העברית לדורותיה, דיון מרתק במיוחד. או שני סוגי עורכים; או מודל הסולם, שבו היא משתמשת לתיאור יחסים בין סופרים למי שתמכו בהם, מודל שהיא מדגימה בניתוח הקשר בין ש. בן ציון, סופר מצוין וידוע מאוד בזמנו, לבין ביאליק ואחרים. התיאורים מכאיבים. לעתים מי שנעזר בראשית דרכו בסופר או במבקר חשוב עולה מעלה מעלה, ומזלזל במי שבינתיים ירד לתחתית הסולם. אין זה סוד שמעלה ספרותית אינה זהה בהכרח למעלה מוסרית.

נושא חשוב אחר בספרי גוברין הם כתבי העת, מראשית הספרות ועד ימינו. בכרך ו היא כותבת בין השאר על כתב עת חדש בשם "שבילים", בעריכת ד"ר רחלי אברהם איתן. גוברין מפרגנת לחוקרים ועמיתים ומקדישה פרק שלם לחוקרת ד"ר אביבה מהלו ולחידושיה בחקר הסיפורת העברית. בכרך, בין השאר, פרקים המוקדשים לשירי זלמן ארן, אביבה דורון, ש. שפרה, אבנר טריינין וכן לפרוזה של משה גרנות, רות נצר, בן–ציון יהושע ולימור שריר. דמותו של המבקר אבנר הולצמן אף היא מוארת בשני פרקי מחקר.

 סכר בפני השכחה

נראה לי שהמוטיב המנחה במפעלה של נורית גוברין עצמה הוא הפחד מפני כיליון אוצרות הרוח, והרצון לכנס, לשמור ולגונן מפני היד המכלה של תהפוכות העתים. בולט הכאב על השכחה הטרגית של יוצרים טובים ויצירותיהם החשובות; ועל כך שאנשים שתרמו רבות לעולם הספרות, כסופרים או כמבקרים, שוקעים בתהום הנשייה. הידיעה הטרגית על החלוף והשכחה מלווה את הספר מראשיתו, יחד עם הרגשה עצובה שבני דורה המשכילים הולכים ומתמעטים.

הכרך יצא לאור סמוך ליום הולדת השמונים של נורית גוברין, והוא מהווה המשך למפעל חיים הכולל ספרים רבים שנותנים תמונה רבת עניין של הספרות העברית, ומהווים סכר בפני ההשכחה והשִכחה. ספריה של גוברין הם מפעל אדירים שמשמר ומנציח את הדינמיקה של הספרות העברית, את הטון והאווירה והמאבקים, בספרים שיש בהם תחושת חיים עזה והם כתובים בסגנון כובש ומושך.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015

פורסם ב-30 באוקטובר 2015,ב-גיליון וירא תשע"ו - 951, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: