כמו שבלולים בגשם | שמואל פאוסט

"שָלום בית!" קרא כשנכנס הביתה אחרי יום מעייף והתפנה להקשיב לכולם ולהשתעשע ולהרצין ולהדריך באמירות חכמות. סיפורים קטנים ושובבים על אבא חנן פורת

פורתככה אבא שלי אמר

צביה פורת

ידיעות ספרים, 2015, 79 עמ'

יש אבא הכי חזק ויש אבא הכי חכם ויש אבא שעושה בושות, ועל כולם נכתבו שירים וסיפורים. ספרה של צביה פורת על אבא חנן הוא על אבא שהוא כל אלה אבל בעיקר על אבא שהכי אוהב: אוהב את אחד עשר ילדיו, את אמא רחלי אהובתו, את סימבה הכלבלב, את האנשים ואת האדמה ואת נופי הארץ, את השבת ואת חג הסוכות; אוהב את השם, אוהב לרקוד ואוהב לעוף.

בשבעה–שמונה סיפורים קצרצרים לילדים פורשת פורת עולם שלם של ילדות שיש בה קיבוץ וחולות, שבתות וחגים ובעיקר משפחה – זוג הורים והרבה ילדים, ויחסים בין אחים ואיש אחד, יחיד ומיוחד, שבשביל כל העולם הוא המנהיג, הפוליטיקאי, חבר הכנסת, הרב, ובשבילה הוא אבא. חזק וחכם ומצחיק וסוער ורגיש ואוהב שלא מפחד מאיש, "כהוא זה לא מפחד!".

סיפור על אהבה ואור

הסיטואציות היומיומיות המתוארות בספר – על אחות קטנה שנדבקת, על סנדביצ'ים ופתקים על המקרר, על הרצון להשוויץ באבא החזק – מצטרפות לרגעים חגיגיים כמו בימי שבת ומועד או למצבים מיוחדים כמו בימי פינוי ימית. וכולם מתוארים מנקודת מבטה של ילדה, המביטה על משפחתה ועל אבא שלה, שתמיד יודע מה להגיד, "ככה אבא שלי אמר", ובכולם יש עדינות ורוך וקשב, לצד עוצמה וביטחון עצמי ואמונה גדולה.

זאת מתנה נהדרת לנכדים שלא הכירו, שעבורם נכתב הספר, אבל גם לילדים אחרים, שיזדהו, יפנימו ויחכימו. ולא פחות מזה למבוגרים. אפשר ללמוד כה הרבה על אבהות מהאופן הרגיש והחכם, הטבעי והמצחיק, ובעיקר הקשוב של אבא חנן ביחסו לילדים, גם כאדם עסוק שחוזר מאוחר בערבים מעיסוקיו הרבים, רעב ועייף. ואפשר ללמוד על זוגיות ואהבה, גם מהפתקים שחנן משאיר לאשתו רחלי על המקרר וגם כשהוא מתמוגג מעצמו מהפתעה שעשה לאמא, "משהו מיוחד", כשכתב לה "אני אוהב אותך" בכתב קטן על המדבקה הקטנה של אנג'ל הדבוקה לפרוסת הלחם בסנדביץ' שהכין לה ללימודים באוניברסיטה.

מבוגרים ייהנו גם מהמסרים שצביה משלחת, אולי קצת מעל ראשם של הילדים, כמו בסיפור הנהדר על חנן ובנו הקטן הישנים בסוכה. חנן אהב מכול את סוכות ולהכין קישוטים לסוכה ולאכול וללמוד ולישון בתוכה כדי להיות "עמוק עמוק בתוך המצווה". אבל פעם אחת ירד שם גשם באמצע הלילה וצריך היה להיכנס הביתה. ורק חנן התעקש "אולי… נתכסה בניילונים?". ואמא של צביה אמרה: "חנן, אני לא מוכנה. אני לא מסכימה בשום פנים ואופן". ואבא של צביה אמר לאחיה: "אל תדאג. יש לה דרכים משונות לומר שהיא אוהבת אותי". ואז פצח בנאום משכנע על שינה בסוכה שנפתח במילים "רחלי שלי!", ואמא רק ענתה "אוי ואבוי לך". "אני אנסה להסביר את הבעיה", עוצרת לרגע צביה, "אבא שלי היה רגיל להקסים ולשכנע אנשים בכמה מילים נלהבות. את אמא שלי הוא אף פעם לא הצליח להקסים ולשכנע, והעניין הזה הפתיע אותו כל פעם מחדש".

אבהות‭ ‬רגישה‭ ‬וקשובה‭. ‬חנן‭ ‬פורת‭ ‬עם‭ ‬בתו‭ ‬אמנה‭, ‬1982 צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

אבהות‭ ‬רגישה‭ ‬וקשובה‭. ‬חנן‭ ‬פורת‭ ‬עם‭ ‬בתו‭ ‬אמנה‭, ‬1982
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

החיים איתו

הספר אינו אוסף סיפורי קדושים וצדיקים הבא להלל את דמותו של חנן פורת. אף שבחלקם הוא באמת יוצא צדיק. יש סיפורים ביקורתיים יותר, מנקודת מבטה של הילדה צביה, ויש עקיצות קטנטנות, אוהבות ומתגעגעות. והספר אינו מטיפני, אינו אידיאולוגי ובוודאי שלא פוליטי. הוא סיפור על משפחה וגעגוע. סיפור על אהבה ואור.

והוא בעיניי גם רחוק מלהיות ספר מגזרי. הסיפורים על חיים שיש בהם שבת וחג ותפילת ערבית ופסוקים באוויר לצד משקולות וקרוסלות, שבלולים בגשם, שניצלים ועוגות גבינה, קומקום וכלבלב – הם טבעיים, כמו כל סיפור על ילד בקיבוץ או בעיר הרחוקה או כזה שכולם בו ספורטאים או טבעונים או אוהבים מתמטיקה.

אמנם עטיפת הספר לא חלפה לנגד עיניי ללא המחשבה שלספרי ילדים בזמני (ואפילו בזמנם של ילדיי הגדולים) אי אפשר היה לדמיין בכלל עטיפה כזאת. שמופיעים בה ילדה חמודה במכנסיים ואבא משתובב עם כיפה וציציות מתנפנפות (אמנם קצת בניגוד לכוח הכבידה). שלא בתפקיד אליהו הנביא או סבא עם כיפה שחורה וזקן לבן שעושה קידוש ולא בספר על סיפורי חז"ל לנוער. סתם ספר ילדים.

לציור העטיפה אחראית המאיירת המוכשרת והמחוננת, עטורת הפרסים, כריסטינה קדמון, שאיוריה לספרי ילדים הם מהאהובים עליי ביותר, ושהפליאה ללכוד בספר את דמותו של חנן פורת. כל האיורים בספר, אף שהם בשחור–לבן, הם ססגוניים, מדויקים ומלאי הבעה.

כל הסיפורים מרגשים, מענגים, מחויכים ולפעמים ממש מצחיקים. העצב היחיד הנסוך עליהם הוא הידיעה המרחפת מעליהם על חסרונו של גיבור הספר, הנוכחת בפתיחה: "אבא שלי מת. ואני לא אוכל לפגוש אותו יותר אף פעם. לעולם. אני לא אוכל לראות אותו צוחק, ולהרגיש את היד הכבדה שלו מלטפת לי את השיער, ולשמוע אותו צועק על האנשים שמעצבנים אותו בחדשות בטלוויזיה. ואני מתגעגעת אליו מאוד". וכך גם בסיום, בפרק שנקרא "לעוף". כך שבין החיוכים והשמחה נצבט הלב בתחושת החמצה. גם אם לא הכרת את חנן כלל. ועל אחת כמה וכמה למי שזכו והכירו את הנשמה הגדולה שהיה. "הנשמה, אבא שלי אמר… הנשמה שלנו, אם רק נרשה לה, יכולה לפרוש כנפיים גדולות ופשוט להתרומם… כי הנשמה בכלל לא צריכה את הגוף בשביל לעוף".

ספרים כאלה, סיפורי ילדות, נוהגים לתאר כספרים שבהם הכותבת "מספרת על חייה לצד אביה". אבל אלה לא סיפורים על חיים לצד אדם גדול, או לצד אבא חשוב או לצד בכלל. אלה חיים יחד, חיים בתוך. חיים מעורים ומשולבים שצביה פורת מפליאה לכתוב ולספר באופן פשוט ומקסים ואמיתי על אדם שהיה פשוט ומקסים ואמיתי. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון י"ז חשוון תשע"ו, 30.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוקטובר 2015, ב-ביוגרפיה, גיליון וירא תשע"ו - 951 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: