שלושה כרטיסי ביקור | שלום רוזנברג

המלחמה באלילות של ימי אברהם מופנית כיום אל האתיאיזם המודרני, הנע בין שני קצוות ומציע גאווה או ייאוש

רבי יצחק, האמורא הארצישראלי הגדול, תיאר את הופעתו של אברהם בהיסטוריה במשל שהפך קלאסי (בראשית רבה לט, א): "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה (ארמון) אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר 'תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?', הציץ עליו הקב"ה ואמר לו 'אני הוא בעל העולם'".

מה פשר המשל? אקדים ואומר בחוצפה רבה שברור לי שיש לקב"ה אינסוף כרטיסי ביקור. לשלושה מכרטיסים אלה מבקש אני להתייחס כאן. אלו יתוו שלושה כיוונים שונים בהבנת פשר המדרש של ר' יצחק.

אברהם‭ ‬אבינו‭, ‬אפרים‭ ‬משה‭ ‬ליליין‭, ‬1908

אברהם‭ ‬אבינו‭, ‬אפרים‭ ‬משה‭ ‬ליליין‭, ‬1908

החיפוש אחר אלוהים

בכרטיס הראשון כתוב: אלוהי הקוסמוס; בשני – א–היה אשר א–היה, אלוהי ההיסטוריה; ובשלישי: ה' אלוהיך, ונוסף שם באותיות שקופות: "מֵבִין וּמַאֲזִין מַבִּיט וּמַקְשִׁיב". בפשט המשל, נראה לי, מדובר על העולם כבירה, כארמון ענק ויפהפה. אינספור הפלאות שמצא אברהם בעולם הביאו אותו להסיק את המתחייב מהשכל הישר: יש בעל לבירה והוא אלוהי העולם, אלוהי הקוסמוס. הא–ל הוא מקור החכמה והתכנון שאנו מוצאים בכל שעל ושעל בבירה.

בכיוון אחר פירש את המשל הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (העמק דבר, בראשית יא, ה). לדעתו המילה "דולקת" מציינת פשוט שרֵפה. אברהם בחן את המתרחש סביבו, והנה ראה שהעולם מלא שרפות שאין מכבים אותן – מעשי עוולה ורוע הנעשים ללא הפסק. "ותמה [אברהם] על זה, וכי בירה זו אין לה בעלים?". מתוך מועקה זאת התגלה אליו הקב"ה, והשאיר את כרטיס הביקור השני: אלוהי ההיסטוריה. אברהם אכן הבין את אחריותם של בני האדם למתרחש בעולם, אחריות הנובעת מהחירות ומחופש הבחירה, אך הקב"ה קרא לו להאמין שלמרות הרוע והאנרכיה בעולם מי שמשקיף על המהלכים הגדולים של ההיסטוריה יוכל להבחין במשמעות נסתרת שראשיתה תקווה וסופה גאולה.

בעל ה"שפת אמת", איש החסידות, פירש את המשל כשנגד עיניו כרטיס הביקור השלישי: "ה' אלוהיך". הביטוי "דולקת" נגזר לשיטתו מלשון "כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי" (בראשית לא, לו), דהיינו: רדפת, רצת, אך מבלי להבין שרדיפה זו הייתה אחר הא–ל. במסעות חייו, ובשאיפתו המתמדת כמו הוא נתון בצמא מתמיד שלא ניתן להרוותו, מחפש האדם את האלוהים אף אם אינו מודע לכך. החיפוש אחר המשמעות הדתית אינו מתחיל במחקר מדעי אלא בתחושות הקיומיות האנושיות העמוקות ביותר.

האלילות המודרנית

אברהם נלחם באלילות. גם אותנו היא עדיין מטרידה, אלא שאויבנו הגדול כיום הוא כמובן האתיאיזם. לדעתי קיימים ב"שוק הפילוסופי" שני סוגי אתיאיזם: האתיאיזם המאני והאתיאיזם הדפרסיבי. האתיאיזם המאני הוא תאונה המאיימת על האדם הנוהג בעולם מתוך שכרות, המרגיש את עצמו מרומם וכמעט כול יכול. אתאיסט כזה דורש שיוחזר לאדם מה שאלוהים גנב ממנו – האוטונומיה האנושית המוחלטת. כאן שורש האתיאיזם ה"הומניסטי", אך זהירות!  נא להבדיל בין "הומניסטי" ל"הומני". הומני הוא זה המתייחס בכבוד ורחמים לכל אדם, באשר הוא נוצר בצלם אלוהים. ההומניסט  מאמין אולי באותם עקרונות, אך רק מפני שהם יוצאים מן האדם, ולא מפני שהם כתובים בצד השני של כרטיס הביקור האלוהי, המוגש לאדם. הסמל של האתיאיזם המאני–הומניסטי הוא כמובן פרומתאוס, הדמות המיתולוגית שגנבה את האש מהאלים והביאה אותה לאדם.

אלא שקיים אתיאיזם אחר – האקזיסטנציאליסטי, הדפרסיבי, הטוען שאין משמעות לחיינו. עבור ההומניסט המאני – "אני ואפסי עוד". עבור הדפרסיבי – הכול אפס והבל. מתוך האפסיות הזאת נובע ייאוש טוטאלי ולפיכך הכול הפקר, לית דין ולית דיין. אלה הם אנשים הרואים את עצמם כקני סוף על שפת אוקיינוס אינסופי. כנקודה מבוטלת בקוסמוס.

ההוגה הצרפתי הגדול פסקל, בן בנו הנפלא של החכם הנוצרי בכוזרי, הגיב שאמנם כן, בני אדם הם רק קני–סוף, אבל קני–סוף חושבים. ואכן, דבר זה ניחם במקצת אולי את הפילוסוף שבכוזרי, אולם עובדה זאת לא הצליחה לנחם את האנושות. להיפך. העובדה שהאדם חושב פירושה שהוא החיה היחידה שיכולה להיות אומללה. החיה גם תמות, אך היא אינה מודעת לכך. והנה האדם נלכד דווקא בגלל שניתנה לו תבונה, היוצרת בו פעמים רבות בדידות וייאוש איומים. על בעיה זו הפילוסוף שבספר הכוזרי לא היה מסוגל להתגבר.

תפילה להצלה

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא ו) קרא לנו לנהל מאבק נגד שני קטבים מסוכנים אלו בעזרת הקב"ה שיהיה איתנו אם ניפול אליהם: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – במאניה – שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – בדפרסיה – הִנֶּךָּ" (תהילים קלט, ח). היהדות מלמדת שהאדם זקוק לענווה, אך הוא גם ראוי לתקווה.

נראה לי שבתורת רבי נחמן "אֶסַּק שָׁמַיִם", המאניה המסוכנת, מסומל בצורה גראפית על ידי אחד מאצילי טעמי המקרא, הסגול ההפוך שמעל לאותיות. לעומת זאת מייצג החיריק, הנקודה הקטנה שבתחתית האות, את "אַצִּיעָה שְּׁאוֹל" – הדפרסיה האיומה. ואכן, פעמים רבות נעים אנו כמטוטלת בין שני הקצוות המסוכנים: בין הגאווה לבין הייאוש. הן כיחידים והן כחלק מתהליכים חברתיים ותרבותיים ככלל. ואנו בינתיים מתפללים. אנא ריבונו של עולם, הצילנו נא מאשליות השווא של האולטרה–סגול, אך גם מהדפרסיה של האינפרה–חיריק. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 באוקטובר 2015,ב-גיליון לך לך תשע"ו - 950, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: