דילמת החולה המאמין | יונתן דה שליט

אחת לזמן מה סוערת דעת הקהל מול מקרה של מי שמעדיפים למות על פני התערבות רפואית מסיבות דתיות. אקטואליה וספרות מתערבבות ברומן בריטי חדש 

1961289-46טובת הילד

איאן מקיואן

מאנגלית: מיכל אלפון

עם עובד, 2015, 195 עמ'

הרומן או הנובלה האחרונה של מקיואן בספר מצומצם-ההיקף שכתב מבקש להיקרא ככתב פולמוס רעיוני בין הרציונליות והמדע לבין הדת. כל דת. מקיואן מנסה לחדור בספריו לעולמם של בעלי מקצוע. ב"שבת" היה זה עולמו של נוירו-כירורג, ב"סולאר" זה עולמו של פיזיקאי גרעיני, וב"טובת הילד" העולם הוא עולמה של שופטת.

פיונה מיי היא שופטת בחטיבה לענייני משפחה של בית המשפט הגבוה בלונדון. בת חמישים ותשע, במשבר נישואין שפורץ כבר בעמוד הראשון, חסרת ילדים, חורצת גורלות. פיונה היא שופטת רצינית. היא מעמיקה לחשוב, היא רגישה וזהירה, היא עניינית ומעשית, היא כותבת היטב, יש לה כבוד רב לחוק ולמסורת המשפטית, והיא מנסה לעשות טוב. הדיון בענייני משפחה חושף אותה לנושאים שהם בלב לבם של החיים. לא מדובר בסכסוכים עסקיים בין תאגידים. אלה דיני נפשות במובן העמוק ביותר של המילה.

מיי דנה, למשל, בסכסוך בין הורים גרושים, יהודים חרדים, על החינוך שיינתן לבנותיהם. האֵם רוצה לשלוח את הבנות ללמוד בבית ספר חילוני, שלומדים בו בנים ובנות, שיגדיל את סיכוייהן לרכוש השכלה גבוהה ומקצוע. האב מעוניין בבית ספר שיש בו הפרדה גמורה ואשר רמתו תחסום בפניהן את הדרך ללימודי המשך משמעותיים.

פיונה פסקה כי על בית המשפט מוטלת החובה לאפשר לילדות להגיע לבגרות ולהחליט בעצמן איזה מין חיים הן רוצות לחיות. אפשר שיבחרו בדת בגרסה של אביהן או אמן, ואולי ימצאו דרך חיים מספקת אחרת. אחרי שימלאו להן שמונה עשרה שוב לא יהיו נתונות להחלטות של הוריהן או של בית המשפט. היא הזכירה בציניות שהאבא הסתייע בעורכת דין, יצא נשכר מניסיונה של עובדת סוציאלית והוא גם מחויב למלא אחר הוראותיה של שופטת. שלוש נשים. עליו לשאול את עצמו, כך אמרה, מדוע הוא מבקש למנוע מבנותיו את ההזדמנות לרכוש להן מקצוע.

בצד‭ ‬דמותה‭ ‬החזקה‭ ‬והרצינית‭ ‬כשופטת‭, ‬ישנם‭ ‬גם‭ ‬חולשה‭, ‬ייאוש‭ ‬ועצב צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

בצד‭ ‬דמותה‭ ‬החזקה‭ ‬והרצינית‭ ‬כשופטת‭, ‬ישנם‭ ‬גם‭ ‬חולשה‭, ‬ייאוש‭ ‬ועצב
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

דת ומשפט

באופן שהוא אולי סכמתי מדי, עובר הספר מסכסוך משפטי בין יהודים חרדים לסכסוך בין הורים שאחד מהם הוא מוסלמי ממרוקו ולדילמה קורעת לב של משפחה קתולית. במקרה זה נולדו להורים קתולים תאומים סיאמיים, אחד מפותח בהרבה מאחיו. אם ימשיכו לחיות יחד, שניהם ימותו. אם יפרידו ביניהם, בתהליך כירורגי מסובך, יש לאחד מהם, שזהותו ידועה, סיכוי טוב לחיות חיים בריאים.

ההורים התנגדו לניתוח, וביקשו להניח לא-ל לקבוע את גורל ילדיהם. בית החולים ביקש מבית המשפט אישור לנתח. אישור שמשמעותו להרוג ילד אחד, כדי לנסות להציל את האחר. חוק הנוער הבריטי מ-1989 קובע כי טובת הילד תהיה שיקול העל שבית המשפט ייקח בחשבון. מה עושים במקרה מטלטל כזה? טובתו של איזה ילד גוברת?

סקירה קצרה של דילמות משפטיות אלה מובילה אותנו לדילמה המרכזית של הספר. בפני פיונה מובא מקרה חירום. נער חולה בלוקמיה, בן שבע עשרה ותשעה חודשים, מסרב לקבל עירוי דם היכול להצילו. הוריו והוא, המשתייכים לכת עדי י-הוה, מתנגדים לעירוי מטעמים הנובעים מאמונתם. ההורים מוכנים להפקיד את גורלו של ילדם בידי בורא עולם, גם בידיעה המוחלטת שאם לא יקבל את העירוי הוא ימות (פרשה דומה מאוד התרחשה בישראל בשנה האחרונה וזכתה מטבע הדברים להתעניינות תקשורתית מרובה).

לפני שתקבל את החלטתה, מחליטה פיונה להיפגש עם הנער בבית החולים. היא פוגשת את אדם הנרי, נער מקסים, שובה לב, אינטליגנטי מאוד ונחוש בהחלטתו לסרב לקבל את העירוי גם אם ימות. אם היה מבוגר בשלושה חודשים היה יכול לקבל את ההחלטה בעצמו. אבל כעת השופטת מחויבת להחליט מהי טובתו. בסופו של תהליך מהיר, שכן מצבו של אדם מתדרדר במהירות, היא מחליטה שיינתן לו העירוי, וחייו ניצלים. בהמשך הספר אדם מנסה ליצור קשר אישי עם פיונה. הוא מחפש את קרבתה ואת אהבתה. הוא רוצה שהיא תפתח לו צוהר לחיים שלא הכיר עד כה. פיונה, שאין לה ילדים משלה, כמעט מתפתה, אולי מתפתה, אך את ההמשך תקראו בעצמכם.

חזקה ועצובה

ככתב פולמוס בין הרציונליות לבין הדת, כנאמר לעיל, הספר לקוי. לטיעונים הדתיים אין כאן סיכוי. מקיואן לא מצליח לייצג טיעון דתי ורוחני עמוק. הוא יוצא ידי חובה בהבעת כבוד (מפי פיונה) לאמונתו של האחר, אבל לא מצליח כאמן לשרטט דמויות מעניינות ומשכנעות מספיק שיגרמו לנו, הקוראים, לחשוב שאולי יש משהו גם באמונה ובחשיבה הדתית שלהן.

הוא כן מצליח במקום שבו הוא חזק מלכתחילה. הדמות של פיונה עמוקה, מורכבת ונוגעת ללב. בצד דמותה החזקה והרצינית כשופטת, משרטט מקיואן במקביל דמות נשית שיש בה גם חולשה, ייאוש ועצב רב. חייה הפרטיים וחייה המקצועיים משיקים זה לזה, ובנקודות המפגש ביניהם נוצרות מערבולות מרתקות.

כתיבתו של מקיואן בהירה ובמילים ספורות הוא יודע לשרטט תמונות מדויקות ולברוא עולמות משלו. פיונה מתמודדת עם בעלה שהחליט (בעזות מצח!) לבקש את רשותה לנהל רומן עם אישה צעירה, כדי שתהיה לו הזדמנות אחרונה ל"רומן גדול מלא תשוקה", כדבריו. "זה אפוא עונשה", חושבת פיונה לעצמה, "להתמודד לבדה עם האסון הזה, בלי ילדים בוגרים נבונים, דואגים ומטלפנים, משביתים עצמם מעבודה ומתגייסים להתוועדויות דחופות סביב שולחן המטבח, מאלפים בינה את אביהם הטיפש, מחזירים אותו. אבל האם הייתה מוכנה לקבל אותו? גם אותה היו צריכים לאלף בינה. הילדים הכמעט קיימים, הבת שקולה עמוק, אולי היא אוצרת במוזאון, והבן המחונן אבל היציב פחות, ברוך כישרונות בתחומים רבים מדי, שלא השלים את לימודיו באוניברסיטה אבל הוא פסנתרן טוב הרבה יותר ממנה. שניהם תמיד שופעים חיבה, מצטיינים במפגשי חג המולד ובחופשות הקיץ המשפחתיות ובמשחקים עם הצעירים שבקרוביהם" (עמ' 47-48).

זו בעיניי דוגמה נפלאה לגדולתו של מקיואן ככותב, שבפסקה קצרה מצליח לשרטט את דמויותיהם של הילדים שהיו יכולים להיות לפיונה ולבעלה, ג'ק, ואת הדינמיקה המשפחתית שהייתה נוצרת בשעת משבר.

אנגליה המעמדית

"טובת הילד" הוא ספר "צפון לונדוני". כמו ספרים אחרים של מקיואן הוא מתרחש בחלק המבוסס יותר של העיר, שבו שוכנים גם מוסדות השלטון הבריטי, שמנגנוניהם כה מרתקים אותו. את נסיעתה של פיונה במונית לבית החולים בדרום לונדון, שבו מאושפז הנער, מלווה מקיואן בתיאור הבא: "היא התייחסה בבערות ובבוז של תושבת צפון לונדון לסבך המרופט חסר הגבולות של לונדון שמדרום לנהר. אף לא תחנת תחתית אחת שתעניק משמעות והקשר לערב רב של כפרים שנבלעו שם לפני זמן רב, לחנויות עלובות, למוסכים מפוקפקים, וביניהם מפוזרים בתים אדוורדיאניים מאובקים ומגדלי דירות בסגנון הברוטליסטי. מאורות שמורות לכנופיות סמים. ההמונים שעל המדרכות, נתונים לעניינים זרים, היו שייכים לאיזו עיר אחרת, רחוקה, לא שלה" (עמ' 87).

המחשבות האלה, המתנשאות והמנוכרות, הן מחשבותיה של פיונה והן תורמות לעיצוב דמותה. אבל כמעט אי אפשר שלא לחשוב שהן מבטאות משהו עמוק בנשמתו של מקיואן עצמו. הדבר מגיע לכדי ביטוי מובהק עוד יותר כשפיונה, באולם המשפט, מנסה לאפיין את דמותו של קווין הנרי, אביו של הנער החולה. "היא, אוטומטית, ניסתה לאתר את המבטא שלו. שמץ של קוקני, רמז דק לדרום מערב אנגליה – קולו הבוטח של אדם היודע את כוחו ורגיל לתת פקודות. כמה נגני ג'אז בריטים מדברים כך, מדריך טניס שהיא מכירה, ומפקדי יחידות צבאיות, שוטרים בכירים, פרמדיקים, מנהל עבודה בשדה נפט שהעיד פעם לפניה. לא גברים שמנהלים את העולם, אבל בזכותם הוא מתנהל" (עמ' 72). הנה, אנגליה המעמדית בתמצית נפלאה. פיונה שייכת למעמד שמנהל את העולם. בעלה האקדמאי הפתטי אפילו לא שייך לגברים שבזכותם הוא מתנהל.

התרגום של מיכל אלפון מצוין. ההחלטה לתרגם את שם הספר מ-”The Children Act” ל"טובת הילד" היא החלטה משמעותית ונכונה מאוד. בנוקדנות של מבקר תהיתי על החלטה אחרת, לתרגם את השם Lincoln’s Inn ל-"לינקונ'ז אין". אמנם כך מבטאים את השם, אבל כשכותבים למשל על הנשיא האמריקני המפורסם מאייתים את שמו לינקולן. דילמות של מתרגמים. ומילה אחת על עטיפת הספר, בעצם שתיים: סתמית ועצלה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י' חשוון תשע"ו, 23.10.2015

פורסמה ב-26 באוקטובר 2015, ב-גיליון לך לך תשע"ו - 950, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: