ריקוד של חיים ומוות | סיגל גליל

לאחר חזרה לקראת מופע המחול של רנה שינפלד התקבלה הידיעה על חטיפתו של הדר גולדין, אחיו של הרקדן הראשי בלהקה. המופע לזכרו לצד יצירה על זיכרון השואה מייצגים את הסיפור הישראלי 

"פתקים לפינה באוש" ו"אל תלכי עכשיו" הם שני מופעי מחול שיצרה אשת המחול רנה שינפלד, המייצגים את החוויה הישראלית ומשקפים את גורל העם היהודי בארץ ובתפוצות.

בעקבות הצלחה מסחררת באקדמיה למחול בסנט פטרסבורג וביקורות נלהבות בעיתונות ובטלוויזיה הרוסית, הועלה "פתקים לפינה באוש" על בימת סוזן דלל בתל אביב, בשיתוף הרקדנית הרוסייה הנודעת ליליה בורדינסקיה. יחד יצרו שינפלד ובורדינסקיה דואט מרגש. שינפלד, ממרומי גילה וכישרונה הענק, ובורדינסקיה, ביפי עלומיה ובגֶנים של מורשת הבלט הרוסי. הקהל הנרגש לא הפסיק למחוא כפיים ולהריע לכישרון המתפרץ של שתי הכוכבות הזוהרות, השונות ומשלימות האחת את רעותה.

ב"פתקים לפינה באוש" משולבים זיכרון השואה, נושא המוות וגעגוע לפינה באוש, הכוריאוגרפית והרקדנית המיתולוגית, שהייתה חברת נפש של שינפלד מאז נפגשו בניו יורק על במת בית הספר ג'וליארד למחול. היצירה, שנכתבה בהשראת טקסט ספרותי של המשוררת הדסה טל, מקבלת משמעות חדשה. קולה העדין של ליליה בורדינסקיה משתלב בקולה החושני ומלא המשמעויות של הדסה טל, שמקריאה קטעים מספרה, כשהשירה העברית מוקראת גם בשפה הרוסית.

היצירה "אל תלכי עכשיו" עם להקת הרקדנים של רנה שינפלד, שנוצרה בצל אווירת המלחמה של מבצע צוק איתן, הועלתה אחרי מופע הזיכרון לפינה באוש. לאחר אחת החזרות, ביום שישי בסטודיו של רנה שינפלד, התקבלה הבשורה המרה על חטיפתו של הדר גולדין, אחיו של חמי גולדין, הרקדן הראשי של הלהקה. הידיעה הוודאית על מותו הגיעה למשפחה רק במוצאי שבת. אחיו של חמי לא חזר משדה הקרב. רנה שינפלד והלהקה החליטו לקיים חזרת ניחומים בבית הוריו של גולדין בשבעה, ולהקדיש את הבכורה להדר גולדין. עד היום גופתו של הדר לא הוחזרה.

יצירת‭ ‬מחול‭ ‬הופכת‭ ‬לרקוויאם‭. ‬הרקדן‭ ‬חמי‭ ‬גולדין‭ ‬במופע‭

יצירת‭ ‬מחול‭ ‬הופכת‭ ‬לרקוויאם‭. ‬הרקדן‭ ‬חמי‭ ‬גולדין‭ ‬במופע‭ "‬אל‭ ‬תלכי‭ ‬עכשיו‭"‬
צילום‭: ‬גדי‭ ‬דגון

נפילה בשלג

על המסך המוצב על הבמה נראית אישה צעירה רצה בין גבעות מושלגות על רקע יער אפל ומאיים וזועקת באימה "מאמא". זוהי אחת התמונות המצמררות במופע "פתקים לפינה באוש". שינפלד ובורדינסקיה נמצאות על הבמה ומושיטות יד אל המסך. מנסות להושיע. בלי מילים. היבבות החנוקות וקורעות הלב מעלות בזיכרון הקולקטיבי שלנו את זוועות השואה. שינפלד, הרוקדת במעיל שחור ובפאה ג'ינג'ית, ובורדינסקיה, כפילתה הרוסית בפאה שחורה, מנסות להציל את האישה הצעירה שקרסה במנוסתה. הרקדניות נראות כאמהות ששומעות את הקריאה האנושה ומבקשות לגונן על הילדה האבודה, השרועה חסרת כוחות על השלג הרך.

זהו דיאלוג אנושי קורע לב בין המציאות שעל הבמה לבין מציאות מקבילה בעולם אכזרי, אחורה בזמן, על אדמתה של אירופה הנאצית. על במה מינימליסטית פזורים בסדר מופתי חפצים ואביזרים. הדימויים המתנועעים בסרטוני הווידאו המוקרנים על הבמה מצולמים במונוכרומטיות כבדה, אפורה ואפלולית. כמעט פילם נואר מאיים ומסתורי. על המסך שני גברים בגיל העמידה מהלכים בחורף עז ומושלג בין העצים של יער עבות מאיים. העצים ממוספרים. ברקע בכי תינוקות קורע לב. עוד גברים, נשים ותינוקות מצטרפים לשיירה הבלתי נגמרת של עקורים הצועדים בשלג אל עבר הלא נודע. מנסים להציל את עצמם ואת העוללים הרכים החבוקים בזרועותיהם. האם יצליחו לשרוד את התופת?

"פתקים לפינה באוש" הוא ריקוד אקזיסטנציאליסטי ומיסטי שמחבר בין עולמות המתים והחיים. דרך הגוף יוצרת שינפלד טקסט שהוא צעקה אנושה מצד אחד, ותאווה לחיים ולאהבה מצד שני. סיפור על חברות וגעגוע ומחווה של הגוף האנושי, של צעדי המחול, למצבו של האדם.

השירה‭ ‬הופכת‭ ‬לשרביט‭ ‬המנצחים‭ ‬של‭ ‬המחול‭. ‬
מתוך‭

השירה‭ ‬הופכת‭ ‬לשרביט‭ ‬המנצחים‭ ‬של‭ ‬המחול‭. ‬
מתוך‭ "‬פתקים‭ ‬
לפינה‭ ‬באוש‭"‬
צילום‭: ‬ארינה‭ ‬נאגימובה

געגועים לפינה באוש

נוכחותה של פינה באוש, הכוריאוגרפית והרקדנית הגרמנייה וחברתה האהובה של שינפלד, מתפרצת במלוא עוצמתה אל האולם. דיוקן הענק של פניה היפות ומלאות ההבעה מוקרן על הקיר לאורך המופע. דומה שהיא צופה ומגיבה בהבעות פניה למתרחש על הבמה, במינימום דיבור. רק העיניים ממצמצות והסיגריה בוערת בקצות האצבעות. שינפלד ובורדינסקיה רוקדות לעיניה בדואט כפול של חיים ומוות, אהבה והערצה למורה הגדולה. פינה כבר איננה איתנו, אבל היא נוכחת מאוד על הבמה. שינפלד מקימה אותה לתחייה, בריקוד של אהבה אינסופית.

יש להן שפה מיוחדת משלהן, שפת הגוף. שינפלד מתקשרת עם פינה בריקוד שהוא גם תפילה וגעגוע. היא מהדהדת שיחה על אהבה ועל מוות, על תשוקה ועל תמימות, על חברות אישית ועל המחול שהוא כל עולמן. זהו דיאלוג מרהיב ומפעים בקול ודממה, באור וצל, שעשוי מן החומרים הרגשיים שמרכיבים את החיים האנושיים בכלל ואת החיים הפרטיים של רנה שינפלד וליליה בורדינסקיה בפרט; פרדה כואבת, עצב וייאוש, חרדה וזעקה, תשוקה וגעגוע, חברות וניכור, משובת נעורים ושמחת פתאום.

בשמלתה הבהירה יושבת הכוהנת הגדולה של המחול הישראלי על הבמה ויוצרת כישוף. היא אוספת חופן של מלח לבן ובוהק מתוך ערמה המונחת על יריעת פלסטיק אדומה, וכמו בטקס שאמני היא מרימה את ידה אל על ומניחה לגרגירים לזרום בחופשיות מטה. מפל החול הלבן נראה כמו וילון יפהפה, חצי שקוף. זהו שעון חול שקוצב את הזמן שאוזל, את השעות שנוקפות, את הגורל שנגזר עלינו כעונש על החטא הקדמון; להסתלק בבוא הזמן אל עולם הנצח והמלאכים, "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

המופע בנוי על הקראת קטעי שירה נפלאים של המשוררת הדסה טל, שנושאת בקולה הענוג את המחול למחוזות של משמעות וחוויה אסתטית מסוג אחר. מארג המילים משרטט את המוסיקה ואת הקצב הנדרש למחול. זהו מיצג של תיאטרון מזוקק, שהמילה הכתובה מובילה בו את התנועה:

חלמתי שאת שיר – אני צוחקת – רציתי לשיר למישהו, ופתאום את פורשת ידיים, התנועה המטפסת הזאת של כף היד, כשהאצבעות מתנועעות לכל כיוון, ונשפכים זהרורים – בתוך אלפית שנייה נשפכים – ורואים לא את הדברים, אלא דרכם. אני שרועה באישונים מכורבלים מעט, כתמי דיו פזורים, הפתקים בכל מקום, רוצה את הדברים שמתלקחים במהירות גם כשזיקוקי אבק מסתירים.

השירה הופכת לשרביט המנצחים של המחול. המילים מאירות את צעדי הריקוד בקרני אור, כמו זריחה של אופק חדש. הן מתנגנות גם ברוסית, בקולה הענוג של ליליה בורדינסקיה, שמקריאה את השירה לקהל דובר הרוסית.

בתיאטרון המחול שלה, גורמת לנו שינפלד להרגיש את טעמו של הנצח בתוך הזמן החולף, בחוויה נדירה ומושלמת של אמנות. "פתקים לפינה באוש" היא יצירה מופלאה, מקלט אסקפיסטי לברוח אליו מן היום יום הקשה, ואולי גם מן האנטישמיות המתחדשת באירופה. מקום שבו גם הזוועה עוברת טרנספורמציה של קתרזיס.

כמיהה לשכינה

רנה שינפלד מספרת על "אל תלכי עכשיו":

ב"אל תלכי עכשיו" אני לא נמצאת פיזית על הבמה, אבל מופיעה בשני קטעי וידיאו. אחד מהם הוא קטע מחול שלי ושל חמי, הרקדן הראשי שלנו, לשיר "סוזן". בעיניי סוזן שבטקסט היא השכינה, וככזו היא גם הנמענת בשיר של ז'אק ברל ששר שלומי שבן. זה לא הפירוש הצר של פרדה מאהובה גשמית, זוהי הכמיהה לשכינה, מוזה, שירה, אהבה, שלום.

היצירה "אל תלכי עכשיו" נוצרה בהשראת "אל תעזבי אותי", השאנסון הצרפתי הזועק של ז'אק ברל. אך השיר בעברית בקולו של שלומי שבן מוליד הקשר ישראלי אקטואלי ומפתיע, שמעביר אותנו לכאוס הקיומי שלנו בשדה הקרב: "כבר ראינו אש מגיחה פתאום/ מהר געש מת שחזר לפעום/ וראינו איך אדמה שרופה/ מניבה בין יום צמחייה צפופה/ ובשעת שקיעה כבר ראינו גם/ איך השחור בוער כשנוצק בו דם".

המופע בנוי ממבחר שירים של שלומי שבן, עידן רייכל, שלמה ארצי, שמעון בוסקילה, לאונרד כהן וז'אק ברל, משלב הומור וציניות תל אביבית עם רגש חם, תמימות ישראלית ואהבה, ובחלקו כולל אווירה קשה ורשמי מלחמה. השפעת מלחמת צוק איתן האחרונה, שהתחוללה כשהלהקה הייתה בחזרות, ניכרת במופע, שאולי משמש גם הד ונר זיכרון לכל מלחמות ישראל.

שינפלד מוסיפה על החיבורים המוסיקליים והפואטיים במופע:

שואלים אותי למה בחרת דווקא בשירים של שלומי שבן ועידן רייכל… הם כל כך שונים זה מזה, אך עם זאת משלימים אחד את השני. שלומי שבן, ביקורתי וציני עם הומור תל אביבי, ועידן רייכל, שופע חום ואהבה. השילוב ביניהם גורם לי להתרגש בכל פעם מחדש.

צעדי מחול מדיטטיביים של רקדני הלהקה מעבירים אותנו למחוזות של חלום וגעגוע. הם מצליחים להפנט את הקהל ולשאוב אותו אל מפגש עם הזהות הקיומית שלנו כישראלים. כשהרקדנים נופלים אחד אחרי השני על הבמה, לאחר מצעד צבאי ממושטר, אנחנו רואים בעיני רוחנו את הנופלים והחללים בשדה הקרב. אי אפשר להימלט מן המחשבות על הגורל האכזר של האחים והבנים האהובים שנופלים על מזבח המולדת, ובמותם מצווים לנו את החיים. כך, יצירת מחול הופכת לרקוויאם, ואנחנו ממשיכים את חיינו על האדמה הזאת, שהפכה למפלט ובית לאומי שבו התקבצו פליטי השואה, שאת החזיונות המבעיתים שלה ראינו ב"פתקים לפינה באוש".

הלהקה העלתה כמה קטעים מן המופע גם בעין הוד, בפתיחת תערוכה מציוריו של הדר גולדין. שינפלד והלהקה מחזקים את ידי המשפחה שמגיעה לכל המופעים, ומצפים שלפחות גופתו תוחזר במהרה והוא ינוח בשלום על משכבו בקבר ישראל.

הסיפור הישראלי

שתי היצירות הללו הן הסיפור שלנו כישראלים. בקצה תודעתנו מרחפת השואה, שמאחדת אותנו כעם ואולי הייתה האירוע המכונן שגרם ללידתה של מדינת ישראל. בקצה השני המלחמות על קיומה והישרדותה. בשתי היצירות נשזר הנרטיב על התייחסותנו לחיים ולמוות, וחוזר הסיפור הישראלי על פרֵדות מחברים אהובים, על הכאב והאובדן האישיים בצל המלחמה, על הליכתם של טובי בנינו לבלי שוב.

בדרך פואטית התמונה המסיימת את "פתקים לפינה באוש", שבה ילדים עם כנפיים צועדים על המסך למקום שממנו לא ישובו ויהפכו למלאכים, נקשרת בחיבור עז למחול האחרון ב"אל תלכי עכשיו", שכולו געגוע וחלום לפגוש שוב את הדר גולדין שהפך למלאך. הריקוד האחרון מתחולל לקול "מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך", שירו של עידן רייכל. כך, הפך המחול לטקס אזכרה רוחני להדר גולדין, ולכל החללים במערכות ישראל.

——–

"פתקים לפינה באוש"

רקדנית וכוראוגרפית: רנה שינפלד. שירים: הדסה טל



"אל תלכי עכשיו"

כוריאוגרפיה ותלבושות: רנה שינפלד

————-

סיגל גליל היא חוקרת אמנות ותרבות ויוצרת 
רב–תחומית. יצירתה "דיוקן עצמי: רוקדת עם עננים בשמי יפן" הוצגה במוזאון עוקשי לאמנות בעכו

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באוקטובר 2015,ב-גיליון נח תשע"ו - 949. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: