קיצור‭ ‬תולדות‭ ‬הזמן | שלום רוזנברג

עולם שאין בו חסד אלא אינטרסים בלבד יוצר חור שחור שבו הזמן נעלם. בעקבות הקבצן כבד–הפה של ר' נחמן מברסלב

מבקש אני כאן לדון על מותו של הזמן. כדי לעשות זאת אפנה לאחד הסיפורים הקלאסיים של רבי נחמן מברסלב, שידע לתרגם פילוסופיה מופשטת לדיונים קיומיים ומוסריים. כוונתי לשלישי מבין סיפורי שבעת הקבצנים. קובץ זה הינו מחרוזת של סיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים וכך הלאה. בהזדמנות אחרת אעמוד אי"ה  על משמעות המכלול. כאן מבקש אני להתמקד בסיפור הקבצן כבד–הפה, הכולל פנינה פואטית מיוחדת במינה – הסיפור הרומנטי הידוע ברבים על הלב והמעיין.

כשאני מנסה לדמיין את כבד–הפה ומעשיו, רואה אני לפניי מדינה דמיונית רחוקה, בעלת תחנות שידור מצוינות ומצליחות. כבד–הפה המגמגם מרגיש שייעודו הוא להיות שדר באחת מתחנות אלו. בלתי אפשרי עבורו להתחרות עם ידועני התקשורת ברדיו ובטלוויזיה, הרהוטים בדיבורם ומהירים במחשבותיהם. הם לא רק קריינים, הם יוצרי מציאות בהיותם אמני ניסוח השאלות וגאוני הטמנת המלכודות. כל שדר מומחה בתחומו: פוליטיקה, כלכלה, צבא, משטרה, מה–שבינו–לבינה וכו'. הצד השווה שבהם: למיטבם הם מגיעים בעת שהם סוקרים מעשי פשע נתעבים ואת הרוע הפורח בכל תחום.

אני מתאר לעצמי שבעקבות אחד החוקים הסוציאליים המתקדמים שנחקקו באותה מדינה, הוקצתה לכבד–הפה "גומחה" בעולם התקשורת, אלא שניתן לו תחום יתום שלא יפריע לרייטינג של התחנה: תוכנית חדשות יומית, על מעשי החסד שנעשו בחברה. הבה נדייק: לא מעשי חסד שיש עמם ראווה (בזה עוסקים השדרים האחרים), אלא חסד של אמת, שלא על מנת לקבל פרס, ולפעמים באנונימיות. עבודתו של כבד–הפה כלל אינה פשוטה, מעשים כאלה נדירים הם. ואכן, המאזינים כולם משועממים חוץ מאחד, שהפך שותף לכבד–הפה במעשיו.  זהו "איש חסד האמת" המסוגל לקשר בין הנגלה והנסתר שבעולמנו, וכתיאורו של רבי נחמן: "והוא (הכבד–פה) הולך ומקבץ כל החסדים של אמת (שנעשו באותו יום) ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת". לשם מה? כדי להבין זאת עלינו לחזור לתולדות הזמן.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

יום אחד של קיום

הזמן נברא, אבל המשך קיומו אינו מובטח. אין עקרון "שמירת הזמן". הזמן עלול להיעלם, למות. בכל פעם מובטח לו רק יום אחד של חיים. עולם שאין בו חסד של אמת אלא אינטרסים בלבד יוצר חור שחור שבו הזמן שלו ייעלם. המפתח להישרדותו מצוי במעשי חסד: "ועיקר התהוות הזמן הוא על ידי החסדים של אמת", שעל ידיהם מסוגל האדם להמשיך בפעולת הבריאה השמימית של הזמן.

כאן מתחברים אנו לסיפור המסתורי על הלב והמעיין. הלב הוא לב העולם והמעיין מייצג את הנוכחות האלוהית בעולם שקיומה הוא מעבר לזמן. הקשר שבין המעיין ללב העולם הינו בעצם הקשר שבין הנצח לזמן. בלוליינות מופלאה כותב רבי נחמן: "וזה המעיין אין לו זמן, כי זה המעיין אינו בתוך הזמן כלל". הקשר נצח–זמן הכרחי כדי שהזמן יתקיים וכדי שתהיה משמעות לעולם. וכך, כבד–הפה מחפש את מעשי החסד היומיים ואיש חסד–האמת מקבלם מידו ומוסר אותם ברגע האחרון ללב, הקונה בהם עוד יום אחד של קיום:

אך עיקר הזמן של המעיין, הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק… לא יהיה זמן להמעיין ויסתלק… ואזי יסתלק הלב… ויתבטל כל העולם, חס ושלום… וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק, אזי… הוא (איש חסד–האמת) נותן במתנה יום אחד להלב… והלב נותן היום להמעיין. ואזי שוב יש זמן להמעיין.

העולם קיים על–תנאי. ללא חסד של אמת, החור השחור של האינטרסים ישתלט. וכמו שלימדו מדענים שונים, ואולי מהם למד רבי נחמן, הזמן נעלם בחור שחור הבולע אותו ואיתו ייעלם הקיום בכלל. אך תמיד יש תקווה להמשך, כפי שכבד–הפה לימד אותנו.

לקבל את העוד

אך עוד הפתיע ולימד רבי נחמן שגם לעצמנו חייבים אנו לעשות מעשה חסד. מרחוק מהדהד הפסוק שהלל דרש: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (משלי יא, יז), "גומל נפשו" כלומר: גומל חסד לעצמו, לגופו ולנשמתו. דוגמה? רבי נחמן תיאר זאת באופן מופלא כשהוא מפנה אותנו למוסיקה המתנגנת בתוך כל אדם, כל אחד בניגון שלו. לפעמים מתנגנים שירי חשק ולפעמים דווקא שירי דיכאון. אודה שכך מרגיש אני בכמה מיצירותיו של רחמנינוב. זאת גם הייתה הטרגדיה של שאול, כנאמר: "וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה" – כאשר דוד המנגן לפניו מייצג את המאבק נגד רוח רעה זו, בניגון שסודו שמחה.

ואנו? לפי רבי נחמן מחויבים אנו לניגון אחר, המנגן את הפסוק: "אָשִׁירָה לה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵא–לֹהַי בְּעוֹדִי… היינו על ידי בחינת העוד שלי". כוונתו שחייב אני תמיד להסתכל על עצמי ולחשוף את אותן נקודות טובות ש"עוד" יש בי: "דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות", או אז (תהלים לז, י): "עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע". כך עליי לדון את האחר, אך גם את עצמי! ובניסוחו של הראי"ה קוק (אורות הקודש, ח"ג רמג), "שכל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל", כי "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ". על העוד שבמעשיי, הקב"ה אוהב אותי. ועל כך הוא מעניק לי עוד של אושר. ועלינו מוטל לחשוף אושר זה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוקטובר 2015, ב-גיליון נח תשע"ו - 949, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: