סמים, שקרים ופאתוס | אמרי סדן

הסיפור על מלחמות הסמים שמנהלת ארה"ב מסופר ב"סיקאריו" וב"נרקוס" בצורה צרה ומעורפלת. הוליווד מקבעת את תודעת הצופים בנוגע להיסטוריה, למדע ולמוסר – ולא תמיד בהתאם למציאות

בזמן המרד הגדול נגד הכיבוש הרומאי בתקופת בית שני, פעלה ביהודה קבוצה קנאית המכונה "סיקריים" (מלטינית – מתנקשים העושים שימוש בפגיון). חבריה היו ידועים בהתנגדותם חסרת הפשרות לשלטון הזר ובמעשי התנקשות שכוונו נגד גורמים מתונים בעם. קצת פחות מאלפיים שנה לאחר מכן, הפכה המילה לכינוי לזרוע הצבאית של ברוני הסמים הפועלים בדרום אמריקה ובמרכזה. כמו מקור ההשראה שעליו נסמכו, ה"סיקאריו" (Sicario) המודרניים התפרסמו באכזריותם הרבה שנועדה להגן על סחר הסמים. מאבקם מזכיר בדרך נוספת את מלחמתם של הקנאים ברומא: גם הם מרדו באימפריה מערבית רבת עוצמה, ששמה ארה"ב.

ה‭"‬וויס‭ ‬אובר‭" ‬מאפיל‭ ‬על‭ ‬הדמויות‭. ‬מתוך‭ "‬נרקוס‭"‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

ה‭"‬וויס‭ ‬אובר‭" ‬מאפיל‭ ‬על‭ ‬הדמויות‭. ‬מתוך‭ "‬נרקוס‭"‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

היבט צבאי צר

בחודשים האחרונים עלו למסכים סרט קולנוע וסדרת טלוויזיה שעוסקים במאבקה המורכב של אמריקה בנגע הסמים. הסדרה "נרקוס" (Narcos)  של רשת נטפליקס עוסקת בניסיון של הסוכנות למלחמה בסמים (DEA) להפיל את אחד מברוני הסמים הגדולים והאכזריים בהיסטוריה – פבלו אסקובר. "סיקאריו", סרטו של הבמאי הקנדי–צרפתי דני וילנב, מתאר גרסה מודרנית יותר העוסקת בניסיון האמריקני לחסום את הגבול עם מקסיקו ולפגוע במנהיגי הקרטלים בפעילות חשאית למחצה בתוך שטחה של ארה"ב ומחוצה לו.

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ובמקרה של ארה"ב היא נכתבת על ידי מי שמחזיקה בתעשיית הקולנוע החשובה והמשפיעה ביותר בעולם. הוליווד הפכה במאה ה–20 לכוח תרבותי גלובלי מוביל. הסרטים שהיא יצרה וסדרות האיכות הפופולריות שנוצרו בשני העשורים האחרונים אינם רק כלי בידורי. במקרים רבים הם מעצבים ומקבעים את תודעת הצופים בנוגע להיסטוריה, למדע ולמוסר – ולא תמיד בהתאם למציאות.

מבלי להקל בתפקיד הנפשע שמילאו ברוני הסמים בהידרדרותן של מדינות כמו מקסיקו וקולומביה, הרי ש"נרקוס" ו"סיקאריו" מציעים גרסאות משוחדות מאוד בנוגע למעורבותה של ארה"ב ביבשת אמריקה. המאבק בסחר הסמים, הנגוע באינטרסים כלכליים ובשיקולים פוליטיים ובינלאומיים, הוא רק חלק קטן ממעלליה של וושינגטון. לאורך המאה ה–20 השתתפה ארה"ב בשורה של משחקי מלחמה, רבים מהם תחת דגל המאבק בקומוניזם, ובמסגרתם תמכה לחלופין ברודנים אכזריים, בארגוני מורדים ובמשטרים בני חסות. במקרים רבים הסיוע האמריקני נועד להבטיח אינטרסים כלכליים וצבאיים מבלי שתישקל טובתן של המדינות שאותן סימנה וושינגטון כיעד להשפעתה.

"נרקוס" ו"סיקאריו" אינן יצירות נאיביות שמתארות מאבק דיכוטומי של טוב ורע. הסרט והסדרה מציגים את המורכבות העצומה שאפיינה את מדיניות החוץ האמריקנית. כך למשל, ב"נרקוס", שמתרחשת בסוף שנות ה–80 של המאה הקודמת, מודגש מספר פעמים שהמאבק האמריקני בברוני הסמים נדחק לפינה בשל הפרנויה האמריקנית מהשתלטות ארגוני שמאל מרקסיסטיים קיצונים. ב"סיקאריו", שמתאר מציאות בת ימינו, ישנה התמקדות במתודות לוחמה "לא כשרות" שבהן עושה ארה"ב שימוש, הכוללות מבצעים סודיים של ה–CIA על אדמת אמריקה ורצח ללא משפט של מעורבים בסחר הסמים.

אולם ההסתייגויות המוסריות הללו רחוקות מלתאר את התפקיד שמילאה ארה"ב. כריס ברנקטו (יוצר "נרקוס") ווילנב ("סיקאריו") מעדיפים להיצמד לנרטיב צר, מבלי שיתעמקו במלוא כובדה של הסוגיה.

"נרקוס" היא סדרת דרמה מותחת המשלבת קטעים תיעודיים הנוגעים לתקופה. לצד המשחק המצוין של וגנר מאורה (המגלם את אסקובר), משובצים קטעי וידאו וארכיון אמיתיים שבהם ניתן לראות את דמותו של ברון הסמים המפורסם, שהוגדר בשנת 1987 על ידי המגזין פורבס כאחד מעשרת האנשים העשירים בעולם. לצד הדיאלוגים של השחקנים הראשיים, משולבים קטעי קריינות של סוכן ה–DEA סטיב מרפי (בויד הולברוק) שמסביר את הרקע ההיסטורי להתפתחויות העלילתיות.

השילוב בין תיעודיות לעלילת דרמה עשוי להיות מפרה. במקרה של "נרקוס" הוא פוגע בסדרה ובאמינותה. הדמויות מוצגות רק באופן חלקי, כשהוויס אובר (קריינות) מאפיל עליהן. מנגד, קטעי הדוקו חלקיים מאוד ומספקים מידע שטחי בלבד על התקופה. הסדרה מותחת ועשויה היטב, אולם היא לא מצליחה לספק מבט עומק על דמותו של אסקובר ושותפיו, ובוודאי שלא על מערכת השיקולים שהנחתה את מקבלי ההחלטות בוושינגטון.

ב"סיקאריו" בחר וילנב בגרסה סמי–צבאית של תיעוד המאבק האמריקני בנגע הסמים. קייט מייסי (אמילי בלאנט) היא סוכנת FBI מוכשרת שמגויסת למבצעים חשאיים נגד ברוני הסמים, שמתמקדים רובם ככולם בגבול ארה"ב–מקסיקו. במהלך הסרט היא נחשפת לשימוש שעושה ארה"ב בכוחות המיוחדים ובמשתפי פעולה מקרטלים מתחרים. מייסי מגלה שהמטרה הלא רשמית של האמריקנים איננה מיגור מוחלט של נגע הסמים, אלא יצירת מצב שבו קרטל אחד מרכז את רוב הפעילות – ומספק לאמריקנים שקט תעשייתי. אולם ההתמקדות בהיבט הצבאי הצר חוטאת לסיפור הגדול, מה גם שבסוף הסרט ישנה תחושה שהעלילה נקטעה באמצע.

מגששים בחשכה

כדי להבין זאת אפשר להתבונן בקשר נוסף בין עולמם של ברוני הסמים לעם היהודי – הפעם בממד התרבותי.

ישנו דמיון רב בין "סיקאריו" לעיסוק של הקולנוע הישראלי ביחסי ישראל–לבנון. בשנים 2009–2007 יצאו בישראל שלושה סרטים שעוסקים במעורבות הצבאית והמדינית שלנו בלבנון: "בופור" (יוסף סידר) המבוסס על ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן) שמתמקד באירועי סברה ושתילה, ו"לבנון" (שמוליק מעוז) המתאר את קורותיו של צוות טנק במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

למרות שמדובר ביצירות שונות (בייחוד "ואלס עם באשיר"), הרי ששלושת הסרטים בחרו להתמקד בסיפורים אישיים ככלי להצגת מורכבותה של המלחמה. אם נניח לעובדה ששניים מהם ("לבנון" ו"בופור") היו מאכזבים מאוד מבחינה קולנועית, הרי שמעניין לראות שאף אחד מהיוצרים לא בחר לספר את סיפור המאקרו של המלחמה. ב"וואלס עם באשיר", היחיד שעסק במישרין במעורבותה של ישראל בטבח בסברה ובשתילה, ההתמקדות הייתה בהליך הפסיכולוגי שעברו חיילים שנטלו חלק במלחמה. ב"בופור" וב"לבנון" הוצגה גרסה רזה, לא אמינה, נטולת אקשן, מרגיזה ומורטת עצבים של האופן שבו מתמודדים חיילי צה"ל עם המציאות בזמן אמת.

גם ב"סיקאריו" מעדיף וילנב להתמקד בצוות שיוצא לפעילות נגד מבריחי סמים, ולא לספק את הפרספקטיבה ההיסטורית שבה הוא פועל. התמקדות כזו יכולה להוות פריזמה מוצלחת אם היא מגיבה לאתוס מוכר, או אם היא מצליחה לגלם בתוכה את המציאות במלוא מורכבותה. "סיקאריו" אינו עושה זאת. הוא נותן רק דגימה מעורפלת וערטילאית מסיפור שלא סופר מספיק – הסיפור על מלחמות הסמים שמנהלת ארה"ב ברחבי היבשת. מכיוון שהכוח של הקולנוע האמריקני כה גדול, ואני מעז לומר שהוא אף מהווה מייצג סוציולוגי ואנתרופולגי נאמן של החברה האמריקנית, הרי ש"סיקאריו", כמו "נרקוס", מועל בתפקידו.

דוגמה לדמיון שבין סרטי לבנון לבין "סיקאריו" ניתן לראות באחת הסצנות המשובחות בסרטו של וילנב, המצולמת רובה ככולה דרך האמר"לים (אמצעי לראיית לילה) של אנשי הצוות האמריקנים במהלך פשיטה לילית. המראה הירוק המטושטש, המוכר היטב לכל לוחם צה"ל, הוא סמל לכך שהאמריקנים עדיין מגששים בחשכה בניסיון להבין כיצד לנהוג בשכניהם. הם עדיין לא מבינים את התרבות הלטינית ואת המנטליות השונה. הם לא מוכנים להכיר בכך שנתח גדול מסחר הסמים ביבשת מונע על ידי הביקוש העצום של אזרחי ארה"ב ונזקקים לפעילות חשאית ולחיסולים ממוקדים כדי לנטרל את האיומים על הביטחון הלאומי שלהם.

לא ממלכתיים

בניגוד למקבילו האמריקני, הקולנוע הישראלי עדיין לא הפך למייצג תרבותי לגיטימי. סרטים ישראלים רבים, ובייחוד אלו שעוסקים בסכסוך עם הפלשתינים ועם מדינות ערב, עושים זאת מפרספקטיבה פציפיסטית. הקולנוע הישראלי מתמחה בנרטיב ההפוך – כלומר, בזה שמסופר בניגוד לנרטיב הממלכתי. חוץ מ"מבצע יונתן" של מנחם גולן, לא תראו אצלנו סרטי פאתוס, כפי שניתן לראות אצל ידידתנו הגדולה ביותר. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בסיפור לא פתור, כואב וסבוך מדי, שניתן להציגו רק מהזווית הביקורתית. אולי זו גם הסיבה לכך שהקולנוע והטלוויזיה האמריקניים עדיין לא סיפקו מבט ביקורתי, מעמיק ומקיף על מלחמת הסמים שמנהלת ארה"ב.

"סיקאריו" ו"נרקוס" הם לא הפעם הראשונה שבה תעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקנית עוסקת בקרטלי הסמים. אולם ייתכן שהם מסמלים שלב חדש, מודע יותר לעצמו, בהעברת הנרטיב הסבוך הזה לקהל הצופים. יהיה מעניין לראות האם בעתיד יצליחו האולפנים בארה"ב להפיק סדרה ממוקדת יותר שתמתח ביקורת חריפה על המדיניות האמריקנית. עד אז, תמשיך האימפריה האמריקנית לשלוט בהיסטוריה באמצעות כלי הנשק החזק ביותר שהעולם ידע – המסך.

נרקוס, יוצר: כריס ברנקטו, נטפליקס

סיקאריו, במאי: דני וילנב, ארה"ב, 2015

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באוקטובר 2015,ב-גיליון נח תשע"ו - 949. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: