והייתם כאלוהים | חיותה דויטש

בכל התקופות ובמישורי חיים שונים בני האדם מנסים להידמות לא–ל, לעתים מתוך רגש עליונות אכזרי ולעתים מתוך רצון להיטיב. מדוקטור חמלה ועד מחלות חשוכות מרפא 

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אמר אלוהים. ומאז, יוצרים שונים הפכו את דבריו להשראה ולחזון, יצרו ובחנו אפשרויות שונות שבהן יכול אדם להתדמות לאלוהיו. אם לטוב, או למוטב. ניטשה, למשל, ב"כה אמר זרתוסטרא", מדבר על אדם עליון. איין ראנד בעקבותיו מספרת על קומץ נפילים, ענקי–עולם הנושאים כאטלס בשעתו את העולם על כתפיהם. אם ימשכו בכתפיהם – הוא ייפול על כל כובדו.

בסרטו המפורסם של צ'רלי צ'פלין "הדיקטטור הגדול", משחק היטלר עם כדור הארץ. הוא אדון העולם. כדור הארץ של היטלר, בניגוד לזה של איין ראנד, הוא לא יותר מבלון שעשועים, שניתן להקפיצו בכל עת. מה הבעיה להפוך חלק מיושביו לאפר–כבשנים? נזכרתי בתמונתו של היטלר המעיף את הבלון כשצפיתי בסצנת פתיחה מרשימה של העונה החדשה – התשיעית – של סדרת הפנטזיה המד"בית הפופולרית ביותר בעולם:  ד"ר הו.

בקצרה: ד"ר הו, "הדוקטור", הוא "אדון זמן", חי לנצח ומשוטט בתוך זמנים ותקופות כבתוך שלו, כשלרשותו ספינת חלל שמבחוץ דומה לתא טלפון אנגלי. חולשתו של ד"ר הו היא אהבתו לבני אנוש והערצתו את החמלה שלהם ואת מסירות הנפש שהם מגלים, תוך סיכון חייהם בני החלוף. הדוקטור המדלג בין תקופות ותרבויות מסכן את כל היקר לו כדי להצילם, שוב ושוב, מטמטומם שלהם וממלחמותיהם.

והנה, בתמונת הפתיחה של העונה התשיעית רואים ילד קטן בתוך שדה קרב, עומד לבדו בתוך מה שנראה כביצה טובענית. מגִנו היחיד, חייל שחור, זה עתה נגרר על ידי ידיים מפחידות שנשלחו מהקרקע הביצתית כדי לתפוס ולהטביע כל יצור חי. הילד הקטן עומד נטוע בפחד על מקומו, צופה בבעתה איך מי שחשב למגנו היחיד נעלם ומת. "הצילו", הוא צועק בייאוש, "הצילו". ולפתע, משום מקום, מופיע לו ה"דוקטור". "אל תדאג בחור צעיר", הוא אומר. ואחרי כמה שנינות אופייניות הוא מרגיע אותו ואומר: "אני אציל אותך. ואגב, איך קוראים לך?", "דאברוס", עונה הילד.

בנקודה זו מסתיימת סצנת הפתיחה של הפרק. לא אלאה אתכם בתיאור הפרק עצמו, המתאר איך הדוקטור נעלם לפתע, בעודו מסתתר מגורם מסתורי הרודף אחריו. בסוף הפרק מגלים הצופים מיהו חורש רעתו של הדוקטור: זהו דאברוס, אויבו הישן. בן אנוש שהפך את עצמו למין אל–רובוט והצליח לברוא את ה"דאלקים". הדאלקים הם רובוטים משוכללים נטולי דעת וחמלה ובעיקר נטולי הומור ויש להם מטרה אחת – השמדה.

לצופיה הנאמנים של הסדרה מוכרים הדאלקים הללו, ויוצרם, כאויב בה"א הידיעה של הדוקטור השנון שונא המלחמות. מתברר שברגעי חייו האחרונים של דאברוס הוא מבקש להביא אליו את הדוקטור כדי שישקול מחדש את החלטתו ההיא, שלא להרוג את הילד. דאברוס הוא ה"היטלר" של בני דורו, וביודעו את הדבר מסרב הדוקטור להצילו וזונח אותו לנפשו באותה ביצה. האם בכך יצר הוא עצמו את המפלצת?

"אני רוצה לשמוע אותך אומר אחת ולתמיד", מצווה עליו דאברוס המקומט והחולה, "שהחמלה היא דבר גרוע". וכשהדוקטור מסרב לומר זאת, דאברוס הורג בעזרת הרובוטים שלו את אהובתו, קלרה. לא! צועק הדוקטור, לא! בהחלטת פתאום שב אדון הזמן לאחור, ומופיע, שוב באותה ביצה של ידיים, מול הילד המפוחד המבקש עזרה. האם ישוב ויתעלם? האם הפעם יהרוג אותו? ושמא ישנה אפשרות שלישית, חמלה שמה, שיכולה להוליד מציאות חדשה?

האם החמלה יכולה להוליד מציאות חדשה? מתוך ד"ר הו צילום: באדיבות YES

האם החמלה יכולה להוליד מציאות חדשה? מתוך ד"ר הו
צילום: באדיבות YES

וכי אתה ממית ומחיה?

שאלה פילוסופית פופולרית לא פחות מהשאלה "האם היית הורג את היטלר בקטנותו" היא שאלת רצח מתוך רחמים. בסרט הישראלי "מיתה טובה", ממציא מהנדס מכונות מכשיר משוכלל שהורג ב"גרמא". החולה עצמו לוחץ על הכפתור בדעת ובהכרה, אבל הוא לא יכול לעשות כן לולא עזרו לו בכך חבריו. הוא נעתר להפצרת אשת חברו הטוב, ומפעיל אותו על החבר שלא יכול לשאת את ייסוריו. "ורפא ירפא" נאמר על החובל, וחז"ל אמרו – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. הרופא המבקש לתקן את מה שהתקלקל מזמין את הטבע לקרב קטן. אלא שהאל שברא את הטבע יצר גם את האדם ואת יכולותיו. הוא הזמין מראש את הדו קרב הזה, ושמח בו. הרוצח מתוך רחמים מתריס כלפי האל בדרך שונה. אני לא מסוגל לרפא את מה שקלקלת, הוא טוען, לפחות אפסיק את הייסורים שגרמת.

אם אתה לא מסוגל להחיות, אל תמית, אומר הקב"ה למשה באחד המדרשים הפחות מוכרים שמביאה נחמה ליבוביץ בספרה. המדרש מתאר דיאלוג נוקב שמתנהל בין ה' למשה לפני מותו. משה רבנו טוען שלא מגיע לו למות. כתשובה, מונה הקב"ה אחד לאחד את אבות האומה שכולם מתו, ו"אתה רוצה לחיות?". כתשובה מונה משה את חטאיהם, ומסביר מדוע הוא עצמו שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא" לא מגיעה לו מיתה. כלום אתה גדול מנח? מאברהם? מיצחק? שואל ה' ומשה משיב כהלכה על כל טענה וטענה, עד שברגע השיא של הדיאלוג ביניהם שולף ה' קלף מנצח:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?

אמר לו משה: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי אתה ממית ומחיה?

(אוצר המדרשים, חלק שני, 363)

אם אתה לא מסוגל להחיות, אל תמית, קובע המדרש.

האדם ממלא משאלות

אבל האם הא–ל עצמו מסוגל לרפא ולהחיות? ואם כן, מדוע הוא נמנע מלעשות זאת, ומחולל שוב ושוב את הסבל האנושי?

"האשמה, ברוטוס יקר, אינה בכוכבים/ אלא בנו אנו", אומר יוליוס קיסר במחזה השייקספירי הקרוי על שמו. משפט זה העניק את שמה לאחת הביקורות העדינות והיפות ביותר שהוטחה אי פעם כלפי שמים, "אשמת הכוכבים". ספר שבעקבותיו סרט, שבו נפגשים הייזל ואוגוסטוס, נער ונערה חולי סרטן השותפים בקבוצת תמיכה, ומתאהבים זה בזה. הייזל מפחדת להיקשר למה שתצטרך בקרוב לאבד. אוגוסטוס אופטימי ומאמין בעתיד ובגדולה שהוא צופן. עצם קיומה של אהבתם תחת צלו של המוות מטיח כלפי שמים אשמה כבדה.

הסרט שואל שאלות על חיים ומוות, אדם ואלוהים, ועושה את זה בעזרת נוכחותו של ספר נוסף שאותו קוראת הייזל שוב ושוב. הספר שהיא אוהבת נגמר באמצע, והיא משקיעה זמן רב בכתיבת מכתבים לסופר נערץ החי במרחקים, באמסטרדם, ובהם היא מבקשת המשך לספר האהוב עליה ומענה לשאלותיה. אבל הסופר מתעלם מהמכתבים והיא לא מקבלת אף פעם תשובה. לקראת סוף הסרט היא תזכה לקבל מתנה יקרה מאוגוסטוס – נסיעה לאמסטרדם. יש ארגון שמעניק לחולי סרטן הגשמת משאלות. הייזל בזבזה את שלה, אבל אוגוטוס לא. הוא מעניק לה את הגשמת המשאלה שלו. הם ייסעו לשם בצוותא כדי לפגוש את הסופר וכמובן יתאכזבו מרה: הסופר הוא אלכוהוליסט גס רוח, שחי בדירה עלובה ומתעלם מסביבתו. "מה אתם רוצים ממני?", הוא נובח על השניים, "אין המשך לספר. אין כלום".

הסופר בספר הזה הוא מטפורה לאל המסתתר, שלעולם אינו עונה והפניות אליו הן תמיד חד סטריות. "מסתבר שהעולם הוא לא בית חרושת להגשמת משאלות", אומר הנער לנערה כשהם מגלים שהסרטן שלו חזר. מתברר שהיחידים שיכולים למלא את מקומו של האל ולמלא את המשאלות זה לזה, הם בני אדם. "הסופר צדק", אומר אוגוסטוס להייזל בימיו האחרונים. "הוא לא היה נחמד אבל צדק. תפקיד האנשים הוא להיות נחמדים. אין זה תפקידו של האל". בסצנה מטפורית ומקסימה הם מטפסים לעליית הגג במוזיאון אנה פרנק באמסטרדם. משפטים מיומנה כתובים על הקירות סביב סביב. אנה פרנק לא הצליחה לשרוד את ברגן בלזן, אבל המילים שלה נשארו. והמילים האלה, כמו גם הנשיקה שמנשקים זה את זה אוגוסטוס והייזל בעליית הגג שבה אהבה אנה את פיטר, הן התשובה למוות, ולמי שלא מצליח למנוע אותו.

———–

ד"ר הו, עונה תשיעית, יס דרמה

מיתה טובה, ישראל 2014

אשמת הכוכבים, ארה"ב 2014

 ——-

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באוקטובר 2015,ב-גיליון נח תשע"ו - 949, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: