בתגובה ל"למען תזכור כי היית חלש"

 מאת מיכה גודמן, גיליון פרשת בראשית

לא הגרים המקראיים

מאמרו המאתגר של מיכה גודמן "למען תזכור כי היית חלש", דורש דיוק וביאור ביחס לשתי נקודות מרכזיות.

ראשית, גודמן מצביע על דיכוטומיה שקיימת לכאורה בתפיסתו העצמית של העם היהודי המבקשת לאזן בין המציאות הפוליטית לתודעה העצמית. "זהו סודו של האיזון: כשהם חזקים הם צריכים להיזכר בחולשה שבעבר, וכשהם חלשים הם צריכים לדמיין את העוצמה שבעתיד". לדידו, מציאות החולשה הפוליטית שאפיינה את הגלות עודדה את התקבלות התפיסה בדבר נבחרותו ועליונותו של העם היהודי, וכוחה של ארץ ישראל.

אולם בניגוד למשתמע מהמאמר, אין צורך לנתץ את רעיון בחירתו של העם היהודי, אלא אפשר להציע את המודל הציוני, המבטא את שיבת ציון המקראית. אליבא דהרצל, הציונות לא מסתפקת בחזרת היהודים לארץ ישראל אלא היא מחזירה את היהודים לעצמם. הציונות, קבע הרצל בדברי הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, היא "חזרה אל היהדות עוד לפני החזרה לארץ היהודים". חזרה זו אל תוך ההיסטוריה הפוליטית איננה דורשת התנכרות לרעיון הבחירה בעם ישראל. להפך, מדינת ישראל היא האמצעי שבאמצעותו עם ישראל יכול לממש בחיים לאומיים ממשיים את הערכים שלו. כפי שהרצל כתב: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ–ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ… אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

אם כן, הבחירה של הא–ל בעם ישראל, כפי שהנביאים חוזרים עליה שוב ושוב, וכפי שהרצל אמר, מטילה על עם ישראל אחריות. במילים מודרניות, המשימה הנובעת מתוך הבחירה בעם ישראל, ודווקא מתוך היותו "עם סגולה", היא לקיים בתוך מציאות היסטורית ריאלית חברת מופת שתהווה אור לגויים. פירוש הדבר שהחזון הציוני הוא גם חזון אוניברסלי שתכליתו לייצר השראה עבור העולם. אם הזיכרון האנושי הקולקטיבי מקשר בין איטליה לבין פסטה ובין ארה"ב לקפיטליזם, הרי שנביאי ישראל מבקשים לכונן במדינת ישראל חברת מופת שתייצר זיכרון אוניברסלי ולפיו ישנו קישור בין מוסר לבין מדינת ישראל.

האידאות של "עם סגולה", "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ו"קדושים תהיו" מבקשות לכונן מסגרת מדינית ערכית שתכליתה לעורר השראה מוסרית עבור העמים כולם. עם ישראל איננו נדרש לשלוט על העמים, אלא לייצר מציאות היסטורית–פוליטית–מוסרית אלטרנטיבית. במובן לא מטפיסי זה, עם ישראל שנדרש לתקן את העולם כולו ולהפיץ את המוסר הטרנסצנדנטי לאנושות כולה גם נעלה מבחינת האחריות שהוא תופס כמוטלת עליו על שאר העמים.

הנקודה השנייה שבה נראה כי גודמן צמצם במקום שיכול וצריך היה להרחיב ולדייק את כוונתו, היא ביחס לגר. בעוד החברה הישראלית מתאמצת ללא הרף לשפר את מעמדם של היתום והאלמנה, ועל מפעלי החסד הרבים יש להכיר טובה וברכה לכל העמלים בקודש, הרי שעיקר טיעונו של גודמן נגע בזיהוי כושל של המיעוט הערבי כ"גר", ומכאן הפסקה האפולוגטית הארוכה לקראת סוף המאמר ולפיה "במידה רבה של צדק, גם לאחר שקיבלנו ריבונות אנחנו עדיין מיעוט. אמנם כבר לא מיעוט בתוך מדינה, אך עדיין מיעוט בתור מדינה". אין ספק, הטיפולוגיה של חלק מהערבים בארץ ישראל זהה לזו של גרים, אולם מאידך הטיפולוגיה של חלק גדול מהערבים היא דווקא של עמלק.

מכיוון שלא קיימנו את מצוות "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ", מתקיימות בנו הקללות ביחס לגרים עצמם כגון "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה". על מנת שתוכל להגיע השעה שבה נוכל לפתח את החמלה כלפי הגרים בארצנו, עלינו לדייק מאוד ולהישמר לנפשנו פן נתבלבל ונרחם על אכזרים ונתאכזר לרחמנים. טרם תגיע השעה שבה נוכל לממש את החזון הרחמני של התורה כלפי הגרים, עלינו לממש את תפיסת המלחמה של יהושע ולפיה "הרוצה להשלים – ישלים, הרוצה לצאת – יצא, והרוצה להילחם – יילחם". אז, ורק לאחר הורשת הארץ, נוכל לקיים את תפיסת הגרות ביחס לערביי הארץ. בסופו של דבר, הקדמת השלום לעוז היא לא רק טעות טקטית, היא מביאה לאסונות אסטרטגיים.

רונן שובל

ד"ר רונן שובל הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני, ומחבר הספר "אם תרצו – מניפסט לציונות המתחדשת“

———–

הגרועים שברוצחים

הנרטיב ההיסטורי שעליו מבסס גודמן את מאמרו בעייתי מאוד. בעיניו מדינת ישראל היא החזק, והפלשתינים, או ערביי ישראל, הם הגר החלש וחסר הישע. גודמן אמנם מקדיש כמה שורות לכך ש"ניתן אולי להסתייג ולומר שהיהדות עדיין בגלות משום שהגלות עוד לא ממש הסתיימה. מדינת ישראל ממוקמת בלב הכאוס המזרח תיכוני, מוקפת בארגוני טרור אכזריים…", אך חלוקת המשקל בין שני הצדדים הללו צריכה להיות הפוכה.

הסיפור המרכזי שבינינו לבין הערבים והפלשתינים הוא קודם כול סיפור של אויבים, ולא מבחירה. סיפור של אידיאל השמדה שמתורגם לאלימות בלתי פוסקת, רצח ואכזריות. אי הסכמה ואי קבלה של ידיים מושטות לשלום. סיפורים מזעזעים של הידרדרות לחייתיות ממש, רצח של הורים לפני ילדיהם, וילדים לפני הוריהם. לא מדובר על מקריות, ולא מדובר על גל כזה או תקופה אחרת. מדובר על התנהלות מתמשכת במשך עשרות ארוכות של שנים. התנהלות שנכונה ברמה הפוליטית וברמת האספסוף, ברמת ההנהגה הדתית וברמת תוכניות החינוך הדמוניות. זה מה שהעם הזה בוחר. אלו מנהיגיו, זו דרכם, וזו דרך בוחריהם ומונהגיהם.

אנחנו מספרים לעצמנו שזו "ההסתה", כאילו יש בעל בית שבוחר מה יחשוב ההמון. אבל זה נוח לנו. לא נעים לנו להכליל, אבל לצערי הרב נראה שכך נכון. הערבים הם אויבינו, הם הגרועים שברוצחים, ועל מנת לפתח את המסוגלות לחיות איתם אנחנו צריכים בראש ובראשונה להיות בעלי יד תקיפה. אמנם לצד ההתנהלות הזו ישנם סיפורים אחרים של רחמנות וטוב לב, אבל משקלם ביחס להיסטוריה העקובה מדם מועט לצערי. גודמן מדבר על "חשדנות פוליטית בריאה". זה מגוחך. הסיפור הלאומי הוא של אויבים מרים. אבוי לו למי שמסתפק בחשדנות פוליטית בריאה כלפי אויביו.

הבעיה בסיפור ההיסטורי של גודמן באה לידי ביטוי גם בתאריכים. "אותם סיפורים שהושמעו ליהודים חלשים ונשלטים מושמעים מאז 1948 ליהודים חזקים ושולטים". ב–1948 היו יהודים שולטים, זה נכון, אבל קשה לומר שהם היו חזקים. היהודים אז היו בשלבים הראשונים של טראומה לאומית נוראה, אחרי מלחמת קוממיות שמחיר הדמים שלה היה אחוז (!) שלם מהאוכלוסייה. בשנים שאחרי מלחמת הקוממיות התמודדה המדינה הצעירה עם קשיים כלכליים שנבעו בין השאר מגל עלייה גדול, ומקשיים ביטחוניים – פדאיון ואירועי טרור, לצד הצהרת שכנותיה על כוונה להשמידה, הצהרה שלוותה בהכנות אופרטיביות. שנים לא מעטות נדרשו עד שאולי ב–1967 היהודים השולטים הרשו לעצמם להרגיש חזקים לראשונה.

הגזענות היא כלפי יהודים

אני חולק גם על המסקנה החינוכית של גודמן. אני מסכים עם הצורך לפתח רגישות מוסרית כלפי חפים מפשע, אבל מטיל ספק בנחיצות הדברים של גודמן בהקשר הזה. גודמן מלמד אותנו כי "חוסר האמון בגויים נטוע עמוק בחשיבה הציונית, הרגישות כלפי החלשים נטועה עמוק במסורת הדתית", והוא מאוכזב מכך שלמרות ההזדמנות של הציונות הדתית לשלב בין השניים "פעמים רבות מדי נראה שקורה ההפך". כאן אני מרגיש חלוק על קריאת המציאות של גודמן. על אף האמונה בעליונותו הרוחנית של עם ישראל, אני לא חושב שבמיינסטרים הציוני דתי יש מי שחי בתודעה הזו יום יום ומסיק מכך מסקנות אופרטיביות.

אמנם יש קבוצות קיצוניות ואלימות שייתכן ולאמונה הזו יש משמעות כלשהי ביחס אליהן, אבל בינן לבין הקהילות הנורמטיביות ביו"ש ובציונות הדתית בכלל מפריד קיר ברזל. בניגוד לתפיסה שאולי רווחת בציבור, ההפרדה הגזעית בכבישי יו"ש היא כמעט אך ורק כלפי יהודים, ולא להיפך. כמו כן החיכוך שלנו, כמתנחלים, עם פלשתינים הוא ברמה יומיומית, וככזה הוא מתאפיין בהרבה אנושיות נורמלית, סיפורים של חמלה, חברויות ושכנות טובה, ובאופן טבעי, בפרט בהתחשב באיום המתמיד של אירועי טרור, גם אלימות, שאינני שותף לה ואינני מגבה אותה בשום צורה.

עקיבא צוקרמן

עקיבא צוקרמן לומד בישיבת הר עציון

—————–

חשדנות מדינית ורגישות לזכויות אדם / מיכה גודמן משיב:

התגובות הנכבדות שהובאו כאן מהדהדות תגובות נוספות שקיבלתי במהלך השבוע האחרון על המאמר שפרסמתי כאן, חלק ראשון מתוך מסה בשלושה חלקים על התיאולוגיה של הציונות הדתית. במאמרי טענתי שהמעבר מגלות לריבונות פירושו מעבר מחולשה לעוצמה ועל כן השינוי במצב הפוליטי של היהודים מחייב שינוי באמונות היסוד של היהדות.

הבעיה היא שהמצב מורכב הרבה יותר כפי שעולה גם מן התגובות וכאן הזדמנות להבהיר עוד את דבריי. מדינת ישראל בת זמננו היא חזקה מאוד וחלשה מאוד בעת ובעונה אחת. ישראל החזקה מאוד קמה באמצע המאה העשרים, ניצחה סדרה של מלחמות ובזמן מועט זינקה מכלכלת עולם שלישי לכלכלה מערבית מתקדמת ומשגשגת. התוצר הלאומי של ישראל גדול כיום מזה של כל שכנותיה – מצרים, ירדן, סוריה ולבנון – גם יחד. לישראל יש יותר חברות סטארטאפ שנסחרות בנאסד"ק מאשר כל מדינה ביבשת האירופית. ישראל הקטנה היא אחת מהמדינות היחידות והבודדות בעולם שיש לה לוויינים בשמים, ועל פי פרסומים זרים גם כוח גרעיני על הארץ. מדינת ישראל מאוד חזקה.

מצד שני ישראל שברירית מאוד. היא ממוקמת בלב הכאוס המזרח תיכוני, מוקפת בהמון ארגוני טרור אכזריים ובלתי צפויים ששונאים אותה, ובמדינות גדולות וחזקות שרוצות להשמיד אותה. חלקן גם בונות את היכולת לעשות זאת. במקביל, הכוחות ביבשת האירופית שרוצים לבודד אותה הולכים וגדלים. כפי שכתבתי במאמר, מדינת ישראל חשופה לרצון להשמיד אותה במזרח התיכון ולבודד אותה במערב אירופה. הצירוף של החשש מבידוד עם החשש מאלימות יוצר יחד תודעה גדולה של חולשה.

מכיוון שאנחנו במצב כל כך שברירי, כל מי שמתריע מפני האיומים שמחוצה לנו צודק. מצד שני, בגלל שאנחנו כל כך חזקים, כל מי שמתריע מפני איום האפקט המשחית של הכוח שלנו צודק גם הוא. הבעיה היא שכמעט אף פעם לא מדובר באותם מתריעים. רוב חבריי הטובים המגלים ערנות מוגברת לסכנות שבמזרח התיכון העוין נוטים להיות אדישים כשמדובר בזכויות האדם של הפלשתינים שבשליטתנו ושל הלהט"בים שבתוכנו; רוב חבריי הטובים הערניים מאוד ורגישים מאוד לזכויות המיעוטים שבתוכנו, נוטים להתייחס פחות אל הסכנה הגדולה שבאזור שלנו. כל מחנה מחזיק בבעלותו פחד אחד בלבד.

האם יכולה הציונות הדתית להצמיח ערנות כפולה – חשש מהכוח שמחוצה לנו, לצד חשש מהכוח שבידינו? האם ניתן לטפח שיח פוליטי מורכב יותר שבו גם לאיש הימין החשדן מבחינה מדינית יש רגישות לזכויות אדם, וגם לאיש השמאל הרגיש לזכויות אדם יש חשדנות מדינית? שבירת המונופול של כל מחנה על סוג אחד של רגישות תשחרר את השיחה הציבורית הישראלית. זאת הייתה אחת ממטרות המאמר שפורסם כאן בשבוע שעבר.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ג חשוון תשע"ו, 16.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 באוקטובר 2015,ב-גיליון נח תשע"ו - 949, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: