אתחלתא דגאולת האישה | אריאל הורוביץ

שרה פרידלנד בן–ארזה גדלה במשפחה חרדית שהייתה מחוברת לר' צדוק הכהן מלובלין. גם היא עוסקת בתורתו ומוצאת בו מורה לחיים, הן בהקמתה את בית המדרש "אלול", הן בעשייתה האמנותית והן בשותפותה בקבוצת תפילה לנשים. ריאיון לרגל ספרה החדש

מילדותה מקיפות המילים את שרה פרידלנד בן–ארזה: מילות הסידור שהתפללה, מילות הטקסטים היהודיים שלמדה, המילים שכתבה בעצמה והפכו לשירים בשלים. את חידת השפה והלשון ביקשה פרידלנד בן–ארזה, משוררת ועורכת, לפצח בספרה החדש – "יהי – מעשים כמילים" (מוסד ביאליק). בספר, שכולל שלוש מסות, דנה פרידלנד בן–ארזה במשקל הרב שניתן לשפה ולדיבור בסיפור בריאת העולם ובמשמעות של השפה בעולם היהודי: בלימוד תורה, בתפילה ובמעשה האמנות.

השיחה איתה נוגעת בשלושת המעגלים הללו – הלימוד, התפילה והאמנות – מעין פריזמות שדרכן היא מתבוננת בעולם, כאשר השפה והדיבור הם המתווכים הראשיים. המעגלים האלה לא קיימים רק בנפרד, אלא משפיעים אלה על אלה. את היצירה האמנותית, כך היא אומרת, היא רואה כסוג של תפילה, כלימוד תורה, כעבודת ה' קרובה וייחודית שנעשית באמצעות המבע האישי.

 צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

הרמוניה ונפש השסועה

שרה פרידלנד בן–ארזה נולדה בירושלים למשפחה חרדית "לא קונבנציונלית", כהגדרתה. סבה, שהשפיע על עולמה ושאיתו היה לה קשר קרוב, הוא הרב אליהו כי–טוב, מחבר "ספר התודעה", איש פועלי אגודת ישראל שפרש מן התנועה והקים את פאג"י. אביו, סבא רבא של פרידלנד בן–ארזה, היה חסיד קרוב של האדמו"ר החסידי, ר' צדוק הכהן מלובלין, והעביר לבנו את האהבה לתורת ר' צדוק. דמותו של ר' צדוק הייתה נוכחת בבית ילדותה של שרה, ובבגרותה החלה ללמוד את תורתו ולחקור אותה במסגרות אקדמיות.

"הגברים במשפחה, שהם אלה שהטביעו בי את אהבת התורה, היו מחוברים לר' צדוק", היא אומרת. "התורה של ר' צדוק הייתה מעין בררת המחדל בבית שלי. אבל עם הזמן התגלעו פערים עמוקים בין הדרך שבה אני לומדת תורה ובין הדרך שבה אבא למד תורה, אפילו שזו אותה תורה. העולם של אבי וסבי היה הרבה יותר הרמוני מבחינה אמונית, ואילו הנפש שלי הרבה יותר שסועה ומסוכסכת. הם גברים ואני אישה, וגם זה משפיע. גם אם לא הגענו להסכמה, תורת ר' צדוק הייתה כר משותף, אחד המקומות שבהם השיח בינינו התרחש".

ככל שנחשפה יותר לכתבי ר' צדוק גילתה פרידלנד בן–ארזה את היסודות בתורתו שמשכו אותה כל כך. אחד מהם הוא האינדיבידואליזם, שהיה עבורה בשורה של ממש. "האינדיבידואליזם של ר' צדוק מיתרגם לתחום של לימוד התורה. ר' צדוק מאוד הדגיש את הצד ההתפתחותי–דינמי של התורה שבעל–פה. אבא שלי, למשל, מאוד לא הדגיש את הפן הזה. אני מגיעה מאזור שמרני בהקשרים האלה. חיפשתי את המקום של החידוש, ומצאתי אותו אצל ר' צדוק. הוא שילב את התפתחות התורה שבעל–פה עם האינדיבידואליזם. התורה שבכתב יכולה לפרות בעל–פה דרך המפגש עם הניצוץ האלוהי של כל אחד מהלומדים. כל לומד צריך לגלות את הניצוץ שחבוי בו ואת המפגש שמתקיים בין האישיות שלו לבין גוף התורה הנצחי. זה דבר מפעים ומשמעותי עבורי".

תסבירי.

"באחת מדרשותיו ר' צדוק מסביר את השכינה כניצוץ האלוהי שחבוי בתוך כל פרט. כשאדם אומר את המילים 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', הוא למעשה אמור לכוון לחיבור של החלק האלוהי שבו, שהוא הופעה של השכינה ויש בו נסיבות של ביוגרפיה, אישיות וסיפור חיים, עם האלוהות, עם המצווה שהוא לא מבין עד הסוף. העבודה הדתית היא ניסיון לחפש איפה האני הפנימי שלי יכול להתחבר עם המצווה או עם התורה. כשאני מלמדת תורה או מחפשת את האות שלי בתורה אני לא מבטלת את האני שלי או שמה את האגו בצד. להיפך. אני מנסה ללמוד את סיפור החיים שלי, את הנפש שלי, לרדת עד תהומות הנפש, ודרך כל אלה לפגוש משהו מעבר לי".

ברור לך שגם אביך וגם סבך למדו את ר' צדוק אחרת לגמרי.

"בוודאי. הייתה לי שותפות מסוימת עם אבא וסבא בעצם הפנייה ללמוד את התורה של ר' צדוק, אבל לקחתי אותו למחוזות אחרים שבוודאי פחות עניינו אותם. אני יודעת שהם קראו אותו אחרת. אני גם לא מאמצת לעולם שלי את כל מה שמופיע בכתבי ר' צדוק. בכל פעם שר' צדוק מזכיר אישה בכתביו הבטן שלי מתכווצת. הלימוד שלי בכתביו לא נעשה מתוך כפיפות אליו. ברור לי שהוא לא דמיין שאישה תלמד אותו".

מה עוד משך אותך בכתביו?

"העובדה שהוא דרשן–אמן מהסוג שמאוד קרוב ללבי. ר' צדוק לא רק נפעם מהרגע של היצירה, של חידוש התורה, אלא הוא גם מעיין בתוך עצמו. הוא עושה רפלקסיה. זו מעין תודעה מודרנית. זה נגע בי מכיוון שאני כותבת שירים מאז התיכון ויש לי רגש מאוד חזק סביב היצירה שלי, אך עם זאת אני לא שייכת לזן הרומנטי שאומר שאי אפשר לגעת או לערוך את מה שנכתב בקדושת הרגע. להיפך – אני עורכת את עצמי. הרגע של היצירה הוא מושא חקירה בשבילי. ר' צדוק מגלם את האפשרות הזו, הוא יוצר רפלקסיבי. מצאתי גם שלר' צדוק ולי יש עניין משותף באסתטיקה, בשאלות של ה'איך', לא רק של ה'מה'. זה קירב אותי אליו".

‭"‬יהי‭ - ‬מילים‭ ‬כמעשים‭", ‬ספרה‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬פרידלנד‭ ‬בן‭ ‬ארזה‭ ‬ותמונת‭ ‬סבה‭ ‬ר‭' ‬אליהו‭ ‬כי‭ ‬טוב‭ ‬ צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

‭"‬יהי‭ – ‬מילים‭ ‬כמעשים‭", ‬ספרה‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬פרידלנד‭ ‬בן‭ ‬ארזה‭ ‬ותמונת‭ ‬סבה‭ ‬ר‭' ‬אליהו‭ ‬כי‭ ‬טוב‭ ‬
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

השפה מחוללת מציאות

החיבור לכתביו של ר' צדוק התרחש גם במקומות לא צפויים: כך, למשל, כאשר פרידלנד בן–ארזה נמנתה עם צוות ההקמה של בית מדרש "אלול", ניסיון ראשון ליצור בית מדרש פלורליסטי שבו לומדים בצוותא דתיים וחילונים. היה זה ב–1989, ופרידלנד בן–ארזה, אז אישה צעירה שזה עתה נישאה, חברה לדמויות כמו רות קלדרון, גרא טוביה והרב דוב ברקוביץ בהקמת בית המדרש בירושלים.

"ההתרחשות הגדולה של 'אלול' השפיעה מאוד על חיי. למדתי במקביל את ר' צדוק, והבנתי שיש כאן אישוש או הד חזק של המסורת שממנה אני באה. הבנתי שיש משקל למה שאנחנו עושים ב'אלול'. יש לזה משמעות שהיא הרבה מעבר למה שאני יודעת אפילו לשער. שוב, ברור שר' צדוק לא חלם שזה ייראה כך, אבל אני לא נצמדת אל האיש אלא אל הרעיון שלמדתי ממנו בתרגום שלי, עם הביוגרפיה שלי. אני מנסה ליצור את התורה שבעל פה שלי מתוך המפגש עם התורה שלו".

"אלול" קם לפני רצח רבין, עוד לפני שהלימוד המשותף של דתיים וחילונים היה לאופנה רווחת, כמעט בון–טון. "הרגשתי אז שהלימוד ב'אלול' הרבה פחות מנוכר לחיים והרבה יותר מתאים לי מהאקדמיה", מספרת פרידלנד בן–ארזה. "הבנו שאנחנו באים מרקעים שונים, וניסינו לבדוק האם אפשר ללמוד יחד תורה. היינו חלוקים באורחות חיינו וכל אחד בא עם מסורת לימודית משלו, ובחנו מה אנחנו יכולים לעשות יחד מתוך אווירה של כבוד והקשבה.

"ראינו את עצמנו הולכים להרפתקה ולמסע משמעותי, ואני באופן אישי ראיתי בכך גם התגשמות של חזון הרב קוק. הרגשתי שאני הולכת לקראת אפשרות להתחבר חיבור חדש אל התורה, שנפתחת כאן אופציה להיפגש עם התורה עם פחות מוסכמות. דווקא הלימוד עם החילונים אפשר את זה. ניסינו לעצב את הלימוד כך שלא תהיינה דמויות סמכותיות בחדר. רצינו לבנות מסגרת לא היררכית, וזה היה תהליך מאוד משמעותי עבורי – ללמוד בחברותא באווירה של קשב, כשאין הנחות מוסכמות משותפות לגבי אמונה ותורה, או כפיפות משותפת לכוח ולסמכות".

פרידלנד בן–ארזה למדה ולימדה ב"אלול" במשך שנים רבות, ולאחר מכן לימדה במדרשות לנשים. בהמשך פרסמה שני ספרי שירה – "אנא בשם" (עם עובד) ו"חוט של חסר" (הקיבוץ המאוחד). בשנים האחרונות היא עוסקת בעריכת ספרים. ספר המסות החדש שלה נולד מתוך סדנה לכתיבת הגות יהודית מקורית שכינס ד"ר משה מאיר במכון ון ליר. הסדנה זימנה עבורה הזדמנות לגעת בנושאים של שפה ולשון ובזיקה שלהן לעולם היהודי.

כשאני שואל אותה מנין נובע העיסוק שלה בתחומים הללו, היא נותנת דוגמה מעבודתה כעורכת. "מצאתי תופעה לשונית שמאפיינת בקיצוניות שלה גברים דתיים יוצאי בית מדרש. קח משפט כמו: 'לעשות שמיטת כספים'. אני מעדיפה את הביטוי 'לשמוט כספים'. בשפה הרבנית, שמחלחלת גם אל העולם שמחוץ לבית המדרש, יש הקפאה של כל מיני מושגים, מבלי לפגוש אותם, מבלי לעמת אותם עם המציאות. הכול הופך להיות מושגי, מופשט – 'לעשות שמיטה' במקום 'לשמוט'. זה גם תוצר של החיים היהודיים בגלות. דרך בליל המילים והמושגים יש ריחוק מהמציאות הממשית – החברתית, הרגשית או הגופנית. אני מנסה, באמצעות המילים, לעשות מעשה בכיוון ההפוך. להביא את המילים אל הממשות, ואם המילים מתנפחות יותר מדי או מסתובבות סביב עצמן, אני חייבת לערוך אותן ולנקות. לדעת שאני נמצאת בתוך מה שאמרתי. בעיניי, לשפה נועד תפקיד אחר מ'לעשות שמיטת כספים'. השפה רוצה לחולל מציאויות, היא רוצה ליצור את הממש".

נגינה היא תשובה

זה מתקשר לתפיסתו של ג'ון אוסטין, פילוסוף של הלשון, שאת מצטטת בספרך: הוא מדבר על פעולת הדיבור, על כך שהדיבור לא רק מייצג מציאות, הוא גם בורא אותה

"נכון, אבל אוסטין מציע דוגמאות כמו להבטיח הבטחה או לחתום על חוזה. אלה דברים הסכמיים בלבד, שכל מה שיש מאחוריהם הוא תהודה חברתית. אבל העולם היהודי הוא הרבה מעבר להסכמיות חברתית. בעולם שנברא במילים – אני חוזרת לפרק א' של בראשית – כוחן של מילים אינו מוגבל. הפרק הראשון של בראשית הוא בעיניי פרק מרכזי בחיים היהודיים. יכול להיות שעם השיבה לציון אנחנו צריכים ללמוד כיצד לעבוד אחרת עם השפה. קח למשל את הפרק בתורה שבו אדם הראשון קורא שמות לכל החיות. מהסיפור הזה אני לומדת שהאדם בלשונו והאמן באמנותו אמורים לחתור לעבר השפה האלוהית. השפה האלוהית רחוקה, נבצרת, אבל הם נדרשים לחתור לעברה. האמנות היא ניסיון לחתור לאיזושהי אמת, היא לא רק ביטוי של רחשי לב פנימיים.

"אני לא כל כך מכירה תורות יהודיות שעוסקות באמנות, ששואלות את השאלה מהי המשמעות הדתית של האמנות. לא מצאתי תשובה לשאלה באיזה מובן מעשה האמנות – כתיבת שיר או הצגת תיאטרון – הוא מעשה דתי. יש דברים חשובים מאוד של הרב קוק על האמנות, אך הם כלליים מאוד מצד אחד ומסויגים מצד שני. אני כשלעצמי יודעת שיש למעשה האמנות ערך דתי. זו נקודת המוצא שלי.

"מצאתי פעם שר' ישראל טאוב, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, אומר ש'העולם אומרים שעולם הנגינה סמוך לעולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא הוא עולם התשובה'. ככה, בלי 'שנאמר' או 'ראיתי בספרים הקדושים'. אני לא במעלה של האדמו"ר ממודז'יץ, אבל יש דברים שאנשים פשוט יודעים. בנפש שלי מצאתי שהמקום של החוויה האמנותית כשהיא בשיאה הוא סמוך או זהה למקום של החוויה הדתית בשיאה. חוויתי רגעים נדירים כאלה כשכתבתי שיר או כשהתחדש בי מדרש. אלה מקומות שהנפש, אם היא מוכנה להקשיב לעצמה, יודעת שיש שם התלכדות של החוויה האמנותית עם החוויה הדתית. אחר כך רציתי להמשיך הלאה, מעבר לאינטואיציה. בספר החדש אני מנסה למצוא שפה דתית שבה אפשר לדבר על הערך הדתי של החוויה האמנותית: באיזה מובן שיר או ציור יכולים להיות תפילה או תורה".

תפילה לנשים, לא מניין

בילדותה למדה פרידלנד בן–ארזה בבית ספר "בית יעקב", שבו, לדבריה, סבלה. "זה היה מקום שביקש לדכא חשיבה עצמאית ושאלות", היא אומרת. "חייתי באיזושהי מחתרת, לא מבחינה מעשית אלא מבחינה פנימית, תודעתית". בתיכון שלח אותה אביה לבית הספר פלך, שהצעיד אז את הצעדים הראשונים של מהפכת הפמיניזם הדתי בישראל. היה זה שנים ספורות לפני שהגיעה פרופ' אליס שלווי לנהל את בית הספר. לפלך חייבת פרידלנד בן–ארזה את התפתחות התודעה הפמיניסטית שלה, שהודחקה במוסדות החרדיים שבהם למדה קודם לכן.

כיום היא פעילה בקבוצת תפילה לנשים בשם "שירת שרה", שמתכנסת פעם בחודש בירושלים לתפילה משותפת של נשים – עם קריאה בתורה ושליחת ציבור, אך ללא אמירת דברים שבקדושה, שכן מבחינה הלכתית הקבוצה אינה נחשבת כמניין. "מצאתי את הקבוצה הזו כשנה לפני שבתי הגדולה נכנסה למצוות, ושתי בנותיי עלו שם לתורה", היא מספרת. "זו קבוצה של נשים אורתודוקסיות, מחויבות להלכה, שנפגשות אחת לכמה שבתות לתפילות שחרית ומוסף ולקריאה בספר תורה. אנחנו פועלות באופן מאוד זהיר מבחינה הלכתית. מצאנו תחליפים לדברים שבקדושה, ואנחנו מרגישות שכך אנו יכולות לעמוד מול הקב"ה. הקבוצה שלנו לא נחשבת מניין על פי ההלכה, אך אנחנו כן חוות את עצמנו הרבה יותר כעדה מאשר כשאנחנו מאחורי מחיצה, לא יכולות לקרוא בתורה או לעבור לפני התיבה".

היום יש פתרונות אחרים מניינים שוויוניים, למשל. את לא מוצאת את עצמך במניין כזה?

"אני מכירה את הפתרונות הללו ומכבדת אותם, אבל הפתרון שלנו מדבר אל לבי יותר. הפמיניזם שלי לא כרוך בכלל בשום אג'נדה שקשורה ברפיון בענייני צניעות. צניעות היא נושא שכפמיניסטית אני חותרת לעשות אותו שוויוני יותר; אני רוצה שיהיו הלכות צניעות גם לגברים, אבל אין לי בעיה עם צניעות כשלעצמה. במקרים מסוימים אני חושבת שצריכה להיות הפרדה, ותפילה היא אחד מן המקרים האלה. אני רוצה בתפילה את הריכוז שמתאפשר לי כשאני עם נשים בלבד.

"לא מפריע לי שיהיו גברים מאחורי המחיצה, אבל בבתי כנסת בלי מחיצה או בבתי כנסת שיש בהם הרבה אינטראקציה עם מה שנעשה בצד השני של המחיצה דעתי מוסחת מן התפילה. בשונה מ'פדלחושיות' רבות, שמתנגדות להפרדה בין המינים במערכות רבות ככל האפשר של החיים, לי זה לא ברור, ובוודאי שברור לי שבשעת תפילה מתאימה לי מאוד הפרדה כזאת, כשהמחיר איננו השתקת הקול של הנשים. אדרבה: במסגרת שלנו אנחנו קוראות בתורה, עוברות לפני התיבה ומבקשות לעבוד את ה' בשירה ובקול ובריקוד. יש כאן בועה נשית שמנסה לעבוד את הקב"ה".

העברית היא אמא

האם מפריע לך שאין לקבוצה הזו תוקף הלכתי של תפילה בציבור? זה משהו שאת חושבת עליו?

"זה לא הטריד אותי. אני מחכה ליום שבו רבנים ורבניות יצאו באמירות חדשות על היכולת של עשר נשים להיות מניין, אבל אני לא תלמידת חכם בהלכה. אני מאוד מצפה שזה יקרה בזמן הראוי, ויש לכך כבר ניצנים בעולם הרבני, אבל אני מוכנה להמתין, ובלבד שהדברים ייעשו באופן מדויק. בינתיים אנחנו עושות את שלנו, בלי לחרוג מן ההלכה ובלי לקבל את האישור שלה, כמו שיש נשים שמכשירות את עצמן לרבנות ויודעות שרוב הממסדים הרבניים אינם מכירים בהן. אני מתפללת עם חברותיי, אני לא עושה הפגנה. ואני מרגישה שאלוהים ניצב גם בעדתנו, למרות שאנחנו לא מוגדרות כמניין. אני לא מרגישה שיש שם פחות אווירת קדושה מאשר בבית כנסת שהתפילה בו כן מוגדרת כתפילה בציבור.

"אני חרדה מכך שהרצון לעשות מהפכה מהירה נושא מחירים שאני לא רוצה לשלם אותם. הראשונות שעלולות לשלם את המחיר תהיינה נשים שרוצות להישאר נאמנות לאורתודוקסיה. אני מעוניינת לעבור את התהליכים בצורה מתואמת. אין לי בעיה לדבר על המעשים שאנחנו עושות, אבל אני לא רואה טעם להיאבק על השוואת המעמד של קבוצת תפילה למניין. אני יודעת שעל הכתפיים ההלכתיות רובצים כל מיני סוגים של עול, לא רק להיענות לצרכים שלי. ההחלטה של הרבנים מתי ניחשב כמניין או מתי אוכל להגיד קדושה לא מטרידה אותי. המנסרה ההלכתית היא לא מה שמעצב את חווייתי מול אלוהים, ובכל זאת יש לי סיבות לא לשבור אותה. הבחירה האישית והחינוכית שלי היא לדבוק בהליכים ההלכתיים המקובלים, ואני מוכנה להתאזר בסבלנות".

את חושבת לפעמים מה סבתא שלך הייתה אומרת אם היא הייתה נכנסת לקבוצת התפילה שלך?

"האמת היא שזה לא כל כך מעניין אותי. אני נרגשת לחיות בדור של אתחלתא דגאולת האישה. אני נרגשת מכך שנולדתי לתוך השפה העברית, שהיא אחת האמהות שלי. אלה מתנות שקיבלתי – להיוולד לדור כזה, בארץ הזאת, בעברית. לגדול בעולם שבו המעמד של האישה משתחרר. אלה זכויות שיש לי ולסבתא שלי לא היו, והן מאפשרות לי להקשיב בצורה יותר מדויקת לאותו קול אלוהי שאני מקווה שטמון בתוכי, לחפש את אותו ניצוץ. אני חושבת שאילו הייתי כבולה באותם מוסרות חברתיים של סבתא שלי, לא הייתי פנויה להעז לרצות לחשוב על זה. העולם שבו היא ובנות דורה חיו היה כבול כל כך לעול חברתי, שסירס את הפרט. זכיתי לחיות בתקופה שיש בה חירות ליצור. דור אחד אחורה לא היה לי סיכוי לחיות את המפגש הפורה הזה וליצור בו. אני חיה בהכרת טובה למי שזימן אותי אל הדור הזה". #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 באוקטובר 2015, ב-גיליון בראשית תשע"ו - 948 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. ראיון מעניין ובהקשרו כדאי להזכיר משהו העולה ממנו:

    קבלת שבת למשל יכולה להיעשות ללא שום בעיה בקבוצת נשים שיובילו את קבלת השבת וישירו וירקדו ביחד ללא בעיות של מניין מדומה-שכן אין בקבלת שבת קדיש וקדושה – וללא בעיות צניעות של עירוב עם עזרת הגברים

    אלא שב"מניינים המשתפים" שרוצים בדווקא שאשה תהיה חזנית בתפילה המשותפת לגברים ונשים נראה שלא הרצון למצוא ביטוי של תפילה קבוצתית נשית מניע אותם אלא כל המניעים מהם כל מתנגדי מניינים אלו מתנערים וחוששים ……..

    ואגב אולי שאחת המגיבות תוכל להסביר מדוע באמת אין התארגנויות רבות של נשים לקבלות שבת -דבר שיכול להיות נחמד מאוד ולא סותר במאומה את ההלכה ואת מנהגי ישראל ולא אמור לעורר התנגדויות ציבוריות? שמא רוב הנשים זה לא כל כך בוער להן? כך זוגתי שתחייה טוענת ומעניין אותי אם יש תובנות והסברים נוספים

  2. שרה פרידלנד בן ארזה

    אמיר, מה זה "בעיות של מניין מדומה"? קבוצת תפילה של נשים אינה מתיימרת להיות מניין. ובכל זאת רבות המשתתפות בתפילה כזאת חוות את היותן חלק מעדה מתפללת לא פחות, וחלקן אף יותר מאשר תפילה בעזרת נשים.
    לגבי קבלת שבת – יש גם התארגנויות כאלה. אתה בוחר לתלות את העובדה שאין הן רבות בכך ש"זה לא כל כך בוער להן". אפשר לראות זאת בעין חיובית יותר: א. נשים רבות מגיעות אל קבוצות התפילה לנשים לאחר שעשו כברת דרך בלימוד תורה. משמעותי להן מאוד המפגש הישיר עם ספר התורה, מה שאין בתפילת ליל שבת. (לא לחינם שמחת תורה הופך בשנים אלו ליום חגן). ב. סיבות פרקטיות הנכונות לגבי משפחות רבות שבהן עדיין הנשים טרודות בהכנות לשבת יותר מאישיהן. בעבור נשים כאלה רגע הדלקת הנרות הוא הזמן להרפות, ולא לצאת להפקה נוספת. אני משתמשת בביטוי 'הפקה', משום שכל דבר שנעשה לראשונה דורש הרבה יותר מאמץ והכנה – שליחוּת ציבור, אירוח הקבוצה. ובמשפחות שאינן שוויוניות – על האשה מוטל אף לערוך את השולחן ולהכין סלטים באותה עת עצמה… לנשים אלו מתאים יותר בוקר השבת.

    • ואולי בשבת אחרי הצהרים?

      בס"ד כ"ט בתשרי ע"ו

      נתקלתי באחד המקומות בקבוצת נשים שהיו נפגשות באחד הבתים מדי שבת אחרי הצהרים, עוברות על פרשת השבוע, דנות בה ומחברות תפילות אישיות בענייניה. כך שומרים על המימד האישי בתורה ובתפילה, בלי לנתק את הקשר עם תפילת הציבור.

      במנהג מעניין נתקלתי באחד הבתים לגבי קבלת השבת: האב היה מתפלל מנחה ביום ששי בצהרים. קבלת השבת נעשתה בבית. מיד אחר שהאם הדליקה נרות – נאספו אליה כל בני המשפחה ושרו איתה 'מזמור שיר ליום השבת', ורק אחר כך הלכו לקבלת שבת בבית הכנסת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • שלום שרה

      כשכתבתי "מניין מדומה" לא התכוונתי לפגוע. ואני נצטער אם זה התפרש ככה

      כוונתי הייתה שיש בקבוצות תפילה כמו שלכן אלמנטים השייכים לתפילה במניין כמו קריאת התורה וכד' אך ללא המרכיבים שלהם המצריכים מניין מה שגורם לזה להיות "בכאילו" או "דומה לאמיתי"

      בכך אין בכוונתי לבקר אתכן או חלילה ללעוג -רק ציינתי עובדות שגם עלו בראיון ובשאלות המראיין

      לגבי קבלת שבת- ראשית שזה לא אני זה שמניח שזה לא בוער לנשים להתארגן לקבלת שבת אלא הבאתי זאת בשם אשתי שככה מניחה

      מעבר לכך מה בדבר נערות ונשים צעירות ורווקות שלא "מוטל עליהן להכין את הסלטים ולערוך את השולחן" ? הרי הן יכולות להתארגן ולכן דומני שההסבר שלך חלקי

  3. שרה פרידלנד בן ארזה

    אכן. ההסבר שלי בהחלט חלקי. יש גם נשים רבות והולכות שחולקות את האחריות הזאת באופן שווה עם בני זוגן. אולם לגבי הקשר עם ספר התורה והקריאה הישירה בו – אין בדבריך מענה.

  4. כתבתי לגבי הקריאה בתורה- לא באתי להתווכח עם הקריאה שאתן עושות

    ציינתי בתגובתי כבדרך אגב שמדובר לא בדבר האמיתי מבחינת קריאת התורה ההלכתית אלא במשהו הדומה לזה ושיש נשים שאולי לא יזדהו עם זה עקב כך ולכן חלק מהן פונות למה שמכונה "המניינים המשתפים" שם הן עולות לתורה בקריאה ממש, אבל אני אישית חושב דווקא שמה שהן עושות הוא פסול הלכתית (ולא ניכנס לזה כרגע ) ומה שקיים אצליכן לא פסול הלכתית

    הרי את עצמך מודה בכך בראיון שאת לא מתיימרת שהקריאה אצליכן תיחשב לקריאה בתורה הלכתית ושהדבר לא מפריע לך כך שאני לא מבין בעצם על מה הוויכוח בנינו

    אם נפגעת מהביטוי "מניין מדומה" הרי שהתנצלתי על כך וכוונתי הייתה שהיות ומדובר בקריאה בתורה ללא הברכות וכד" זה יכול להיתפס אצל אלו שלא מתלהבים מכך שמרנים וליברלים כאחד כ"קריאה מדומה" והצגה בעלמא לא כתבתי מה אני חושב לגבי זה או את דעתי האישית

  5. בקיצור: השתמשתי בביטוי הזה לתאר אליבא דמתנגדי קריאה כמו אצליכן (ויעויין בספרו של הרב חיים נבון "גשר בנות יעקב" בנושא זה ) או אלו שמתייחסים לכך כפיתרון לא יעיל לנשים הרוצות קריאה בתורה בשיתופן האקטיבי. מה הם יכולים לחשוב ומדוע מחשבות מאין אלו הם לא יוכלו להעלות בעניין קבלת שבת נשית שם אין שום אלמנט שנראה כחיקוי לאמיתי

    אם את ושאר חברותייך לקבוצת התפילה אכן לא שותפות להרגשה המתוארת של חיקוי וכד' ואתן מרגישות חיבור לספר התורה אז בסדר גמור ולא יצאתי נגדכן אלא לתאר את ההסתייגות של מי שכן מסתייג תוך כדי אמירה שאפילו לשיטת המסתייגים בקבלת שבת נשית לא אמורה להיות להם בעיה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: