אומרת שירה – 948 | בכל סרלואי

עזות וסערה

בככלעמדה 32

אופציה פואטית

מקסים גילן, עמדה חדשה, כרמל, 114 עמ'

* מקסים גילן נפטר לפני כעשור והוא אינו מוכר לרוב כותבי השירה וקוראי השירה בימינו. בעשורים הראשונים לקיום המדינה הוא נחשב לדמות מפתח בשמאל ובתרבות הישראלית, לא פחות מאורי אבנרי ונתן זך: הוא ערך שבועון שערורייתי שהתחרה ב"העולם הזה", פעל כאיש שמאל רדיקלי עוד בטרם מלחמת ששת הימים והיה מחשובי החברים בחבורת "לקראת", שמרדה בשירתו של אלתרמן כדמות אב והוציאה מתוכה את נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. דמותו הייתה מוכרת לקורא הישראלי בעיקר בשל ביקורת התרבות החריפה שכתב והרדיקליות הפוליטית שלו (הוא נפגש עם נציגי אש"ף עוד בשנות השבעים וחי מגלות ברצון בפריס במשך עשרים שנה), אבל שירתו העזה והחריפה לא הייתה מוכרת לקהל הרחב. במידה רבה הוא נחשב עד ימינו ל"משורר של משוררים" – משורר הידוע ליודעי ח"ן בלבד.

יפה עשו בכתב העת "עמדה" שהוציאו גיליון שלם המוקדש לשירתו של גילן והציגו אותה כ"אופציה פואטית". זוהי שירה עזה, ישראלית מאוד, רעננה ממרחק של חמישים שנה, שהפואטיקה שלה מזכירה את נתן זך וחבורתו, אך היא יונקת גם משירתו של רטוש והיא בת בית במודרניזם העולמי; יש בה צד המזכיר את שירתו של אלן גינסברג האמריקני עוד לפני שהתפתחה ופרצה לתודעה שירת דור הביט. בעזות ובסערה שבה, ובאופן שבו היא בוחנת את המציאות ללא רחמים, נקראת שירתו כמרתקת ורלוונטית לא פחות מבתקופה שבה נכתבה.
 נקודת המוצא השירית של גילן היא זו שאפיינה את מכלול עבודתו כיוצר: ביקורת חריפה, אמיצה, אכזרית ונוקבת על החברה הישראלית. אבל לא רק, כי בראש ובראשונה גילן הוא משורר אדיר כישרון, ששירתו ראויה לקריאה בשל הפואטיקה והברק שבה לא פחות מבשל העמדה הביקורתית כלפי מושאיה. הספר לא כולל את כל שירתו, אך הוא מהווה מעין "אקדמות מילין" לגילן, ובסופו מסה חשובה ופקחית מאת עמוס אדלהייט. בעולם שבו עוסקת השירה העברית בעיקר ברצח אב ובהתמרמרות פואטית, יפה לראות כיצד מעריכה השירה העכשווית משורר חשוב (ושנוי במחלוקת) שפרץ לה דרך.

קרָא לִי בִּריוֹן. נוֹלַדתִּי בּהָרֵי יהוּדָה. / לרַגלַי שָׁקעָה הַשֶּׁמֶשׁ, אֲדוּמָּה. / הָיִיתִי קָטָן כּשֶׁאָבִי גָוַע / בּלֵב הַהֲמוּלָּה! / אִמִּי זָנתָה עִם זָר. אָחִי בָּרַח / אֶל קֶרֶת סמוּכָה. דּוֹדִי – שׁוּעָל, / אָטַם אָזנָיו, שָׁחַט – אַך לֹא רָצַח. / לִחיוֹת לֹא קַל. / הַכֹּל כָּלָה. גָּדַלתִּי. אֲנִי כָּאן. / יָדַי מגוּיָּדוֹת. הַשֶּלַח. פָּת. / אִשׁתִּי – סוּפַת הַקּרָב. הַבָּלָּגָן / בֶּן בּרִית וָדָת.

 —————–

אהבה, רוך ואור

ע-הללשמש במרום זורחת

ע. הלל, לקטה וערכה: יעל גובר, איורים: עינת צרפתי, 
כנרת זמורה-ביתן, 71 עמ'

* מבקרי הספרות החמורים ביותר הם ילדים, שנימוסים והערכות סרק לכותבים מהם והלאה. ספרים טובים באמת מוצאים את דרכם לליבם וידם, וההורים נדרשים לקרוא אותם שוב ושוב; ספרים טובים פחות נדחים בבוז. במקרה הזה, נתונה רשות הביקורת לבתי שבכיתה א', שבילתה שעות ארוכות עם הספר הזה: עוד לפני שקראתי לה אותו היא התבוננה מוקסמת, במשך שעות, באיורים היפהפיים, התמימים ומלאי החיים של עינת צרפתי. אחר כך קראנו בו, וחזרנו וקראנו: בכל פעם התענגנו מחדש על חמדת השפה, על ההומור הטוב, על נקודת המבט הילדית המלאה בחום ושמחה.

"שמש במרום זורחת" הוא אכן שם הולם לספר שירי הילדים של הלל עומר, הידוע בכינוי ע. הלל. עומר הוא משורר נפלא, לא רק בשירי הילדים שלו, שלמרבה הצער נדחק מהשיח העברי בידי משוררים אפלים וחכמים פחות. נקודת המבט שלו היא נקודת המבט של זה האוחז באור, הרואה אותו וחי בו. זהו ספר שירים לילדים, שמבוגרים יתענגו עליו. הוא כולל שכיות חמדה כמו "יוסי ילד שלי מוצלח" (שמצליח בכל פעם להביא אותי המבוגרת לדמעות, ואהוב במיוחד על בתי), "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" ושירי "דודי שמחה" שנהניתי מהם בתור ילדה, ובתור מבוגרת אפילו יותר. הספר עומד במבחנה של ספרות ילדים טובה באמת: מבוגרים נהנים ממנה לא פחות מילדים.

עומר כתב לילדים מתוך כבוד ואהבה, בידיעה שאין גיל צעיר מדי לקריאת ספרות טובה. כל שירי הספר נהנים מעברית נפלאה, עשירה, מצחיקה ומלאת חידושים שהוציאו מהבת (ומאמא שלה) פרצי צחוק מופתעים: "לֹא יָדעוּ אָז מִי הוּא מִי, / לֹא הִכִּירוּ מִיהוּ מָה. / אֵיזוֹ, אֵיזוֹ מהוּמָה! / מהוּמָה, מיָאוּ מיָאוּ מיָאוּ!… אַללַי ואַללַיִם / יִלּלוּ הַחֲתוּלַיִם". בעולם שבו ספרות הילדים נדבקת במחלות המבוגרים של תחכום יתר, איורים מודעים לעצמם ואנורקסיה כללית, מזכירים שיריו של הלל עומר כמה אהבה, רוך ואור יש בחיים; זהו ספר קסום לילדים, וגם לילדים שלהם.

כּשֶׁנִּפגָּשִׁים/ נָדָל / עִם נָדָל / ולוֹחֲצִים יָדַיִם / זֶה אוּלַי לוֹקֵחַ שׁעָתַיִם, / וּכשֶׁנִפרָדִים "להִתרָאוֹת" / לוֹחֲצִים אוּלַי שָׁלוֹש שָׁעוֹת. // מַזָל / שֶׁאֵין לַנָּדָל / כּפָפוֹת! / לוּ הָיוּ לַנָּדָל כּפָפוֹת, / שֶׂצָּרִיך כָּל פַּעַם לִלבֹּש ולִפשֹׁט, / זֶה בֶּטַח הָיָה לוֹקֵח חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָׁה שָׁבוּעוֹת.

 ———

בין ישראל למרוקו

סוזאןסוזאן

ורד אלפרט, פרדס, 52 עמ'

* "סוזאן" (כשם אמה של המשוררת) הוא ספר שירים הנע בין זיכרון לשכחה. אלפרט מעלה בו את זיכרון העבר שלה ושל הוריה כעולים ממרוקו, על חייהם שם וחייהם כאן, ויש בו תיאור שובר לב של אב שמאבד את זיכרונו. המסע הזה אל הזיכרון הוא שדרתו של הספר, המבקש שלא להניח דבר לתהום השכחה, שכמוה כמוות. "ואני? / מה לי / מסיפורי מרקש / ואוריאז/ אלו? / מה לי ולהיסטוריה / נשכחת?" היא שואלת בראשית הספר, "ובכלל, / מה לי / שירה זו"?

השאלה הזו מקבלת מענה עמוק ויפה בספר, שמתחוור בו כיצד ההיסטוריה היא לא רק הזיכרון המפורש, שכן לעולם לא תוכל לזכור הכול, אלא בעיקר המאמץ הנואש, האנושי, שלא לשכוח. ההיסטוריה השוכחת עומדת כאן בהכנעה מול השירה, שבשפתה המדודה מצליחה להעלות את חוויית החיים מאפלת העבר; והאישה, בת לאותו מגדר שמעולם לא כתב את ההיסטוריה ושלנקודת המבט שלה מעולם לא ניתן קול, היא המדובבת אותו. השירה היא לא רק מהלך רגשי, אלא מחוללת זיכרון.

הפואטיקה של הספר מצומצמת כמעט עד כדי נזירות. מודבר בשירה הממקמת את המילים בזהירות יתרה על הדף, כמו רגל על קרח דק. הדוברת מודעת לכך שהיא עוסקת בחומר נפיץ ולכן היא עוסקת בו בעדינות – נראה שכל מילה כאן מקורה בהולם הלב ממש, וכל שיר הוא פעימה מדודה. זה מה שעושה אותו למכמיר לב כל כך: התיאור הדק, המדויק, של השפה השבירה, של הגשר הפרום – בשפה ובמרחב, בין ישראל למרוקו.

ספר זה הוא חלק חשוב ומבורך של מהלך פואטי שאפשר לראותו כ"ספרות מזרחית חדשה". ספרות זו מעוררת רגשות סוערים בשירה העברית מכיוון שהיא מלווה לעתים בפרובוקציות שאינן מאפשרות לקרוא את הכאב הפשוט, הדק, של החוויה המונחת ביסודן. "סוזאן" כותב את הכאב הזה באומץ, בדיוק ובפיכחון, בשפה עברית עיקשת וצלולה, שמדגישה כי שירה נקייה וטובה באמת היא גם מים סוערים, וגם הגשר שעל פניהם.

והָיוּ סִימָנִים מוּקדָּמִים / הָיּו / לֹא שֶׁלֹא הָיוּ // כּמוֹ הַפַּעַם הַהִיא / כּשֶׁנָּסַענוּ בּיַחַד / בַּדֶּרֶך הַמּוֹבִילָה לפּוֹרִיָּה / וּליֵד הַפּנִיָּה למוֹשָׁב הַזוֹרעִים / הוּא עָבַר לִנהוֹג בּצַד / שׂמֹאל, כּמוֹ / בִּשׁנוֹת הַהִתמַחוּת שֶׁלוֹ // והָיִינוּ רַק שׁנֵינוּ בָּאוֹטוֹ / ואָמַרתִּי לוֹ שֶׁזֹאת טָעוּת / וכָאן זֶה יִשׂרָאֵל / ולֹא אַנגּלִיָּה // הָיוּ סִימָנִים מוּקדָּמִים / הָיוּ, הָיוּ / אוֹ למָשָׁל, כּשֶׁכּתַב הַיָּד הַמּסוּדָּר שֶׂלוֹ / הָלַך והִתפָּרֵעַ, הָלַך וגָדַל וגָדַל / ואַחַת הָאוֹתִיוֹת הָיתָה / מִתהַפֶּכֶת / כּמוֹ כּתַב מַראָה / / הָיוּ סִימָנִים מוּקדָּמִים, / הָיוּ

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 באוקטובר 2015,ב-אומרת שירה, גיליון בראשית תשע"ו - 948. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: