חשקה נפשן בתורה | יאיר שלג

ארבע תוכניות אורתודוקסיות מכשירות נשים לעיסוק בהלכה ובהן תוכנית סמיכה הנמשכת על פני חמש שנים. באופק כבר מדברים על תוכנית נשית ללימודי דיינות. האם מתפתח קו הלכתי נשי ייחודי או שמדובר בהצטרפות של נשים למסורת ההלכתית הגברית, והאם בסופו של ההליך המפרך הן מוצאות תעסוקה? מסע בין התוכניות השונות

מדרשת לינדנבאום בירושלים. שתי נשים יושבות בשיעור ההלכה של הרב שוקי רייך ודנות בעיון בסימן כ"ו מ"חושן משפט": סוגיית "ישראל שהזמין את חברו לדיון בערכאות" [= יהודי שכפה על חברו התדיינות משפטית בבית דין של גויים. י"ש]. הרב רייך מסביר שֶׁלב הדיון הוא השאלה עד כמה ניתן להחיל את עקרון "דינא דמלכותא דינא" (המחייב לקבל גם את דיני הגויים) לעומת החשש שאם יוחל באופן רחב מדי לא יישאר כלום מדין תורה.

השיעור הזה הוא רק דוגמית קטנה ממסכת השיעורים שיעברו שתי הנשים וחברותיהן במשך חמש שנות לימוד (!), עד שיזכו לתואר הנכסף של "מורות הוראה", מעין מקבילה נשית לתואר הרב, תואר שבא לומר שהנושאת אותו יכולה להורות הלכה בציבור, בדיוק כמו כל רב גבר. בחמש שנות הלימוד האלה הן ילמדו את כל הנושאים שלומדים הרבנים הגברים – שבת, כשרות, נידה וכדומה, וגם ייבחנו באותן בחינות. הרבנות כמובן לא תבחן אותן, אבל מורי המדרשה משתמשים בבחינות של הרבנות משנים קודמות כדי לערוך בחינה מקבילה.

צילום: מרים צחי

התוכנית‭ ‬פועלת‭ ‬כבר‭ ‬תשע‭ ‬שנים‭, ‬אך‭ ‬עד‭ ‬היום‭ ‬הסמיכה‭ ‬רק‭ ‬ארבע‭ ‬נשים‭. ‬בית‭ ‬המדרש‭ ‬במדרשת‭ ‬לינדנבאום‭, ‬ירושלים צילום: מרים צחי

גם גברים שואלים

מדובר כמובן בעליית מדרגה של תחום לימוד התורה לנשים, שזינק בציונות הדתית באופן מטאורי בשלושת העשורים האחרונים. כעת כבר לא מדובר רק בתיכוניסטיות הלומדות גמרא, או בבוגרות תיכון המשתלמות בשנת העשרה נוספת במדרשה בדרכן לצבא או לשירות הלאומי – אלא בנשים בוגרות, רובן ככולן כבר למדו בעבר בתוכניות בסיסיות יותר, שחשקה נפשן בלימוד ובהוראת הלכה. כפי שיתברר בהמשך, יש כבר כמה תוכניות העוסקות בכך ברחבי הציונות הדתית, אבל זו של מדרשת לינדנבאום היא ללא ספק השאפתנית מכולן: לא רק שהיא מתמשכת על פני חמש שנים תמימות, שבכל אחת מהן 26 שעות לימוד שבועיות (משהו בין שלושה לארבעה ימי לימוד, מה שמחייב את המוסד לדאוג לתלמידותיו גם למלגת קיום בסיסית), אלא שבסיומה מוענק להן כאמור תואר רשמי של "מורת הוראה", שאמור להקביל לתואר הרב, השמור בינתיים – לפחות באורתודוקסיה – לגברים בלבד.

התוכנית פועלת כבר תשע שנים, אבל עד היום הסמיכה רק ארבע נשים. הסיבה: לא רק שמספר הנשים הנכנסות לתוכנית התובענית הזו הוא נמוך מלכתחילה, אלא שעד היום פרשו רובן במהלך הדרך. הרב שמואל קליצנר, ראש התוכנית, גורס שמלבד התובענות הקשה, בחלק מהמקרים יש לנשירה הזו גם היבט חיובי: "רבות מהן נחטפו עוד במהלך הלימודים על–ידי מקומות עבודה, למשל קיבלו הצעות עבודה כר"מיות. כלומר, הן הפסיקו את הלימודים דווקא משום שהיה להן ביקוש".

בשיחה עם שלוש מהבוגרות, הרבנית ענת נובוסלסקי, ד"ר ג'ני רוזנפלד ומאירה וולט–מארק, עולים חלק מהקשיים וההישגים של התלמידות והבוגרות. נובוסלסקי מספרת שעבדה במשך שנים כפסיכולוגית. בשלב מסוים החליטה ללמוד במסלול  של טוענות בית דין (המייצגות נשים בבתי דין רבניים), מה שהוביל אותה לרצון להעמיק בלימוד תורה לשמה ולוותר על הכנסות מעבודה. כך הגיעה גם בהמשך לתכנית למנהיגות הלכתית לנשים במדרשת לינדנבאום.  במשפחה, היא אומרת, לא הייתה בעיה, אבל בקהילה הדתית שלה במודיעין "היה מגוון של תגובות. אבל זה לא הפריע לי, כי אני לא כופה את עצמי על אף אחד". כיום היא מלמדת נשים במכון "צורבא מרבנן", ובעיקר פיתחה לעצמה את האופק התעסוקתי שלה בכך שהקימה במודיעין מסגרת לנשים הנקראת "שאלי נא", שבמסגרתה יכולות נשים לא רק ללמוד אלא גם להפנות שאלות הלכתיות בנושאים שונים.

רוזנפלד לימדה בבית המדרש "חברותא" שבאוניברסיטה העברית ובמכון פרדס, ואחרי שנים של הוראה (בעיקר בחו"ל), תוך התמחות בתחום של יהדות ומיניות, "הרגשתי רצון עז לחזור ללימוד. התוכנית הזו מאוד התאימה לי, במיוחד משום שבתחום של המיניות יש משקל מאוד בעייתי לכל הצד ההלכתי. תמיד כשהייתי מסיימת שיעורים הייתי אומרת שבכל הנוגע להכוונה מעשית צריך לפנות לרב, וחשבתי שטוב שאלמד ואקבל בעצמי סמכות להורות הלכה".

האופק התעסוקתי של רוזנפלד הוא כנראה המושלם ביותר האפשרי, לפחות כרגע, באורתודוקסיה הישראלית: היא קיבלה הזמנה מהרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, שגם עומד מאחורי מדרשת לינדנבאום וכמובן גם מאחורי התוכנית, לכהן לצידו כמורת הוראה באפרת. היא החלה לכהן בתפקיד כבר לפני כמה חודשים, ולדבריה "לא רק נשים פונות אליי. יש נושאים שגם לגברים נוח יותר לשוחח עליהם עם אישה".

רחלי‭ ‬פרנקל–שפרכר‭: ‬הקמנו‭ ‬את‭ ‬התוכנית‭ ‬כי‭ ‬הרגשנו‭ ‬שזה‭ ‬מצחיק‭ ‬שנהיה‭ ‬מסוגלות‭ ‬לענות‭ ‬על‭ ‬תשובות‭ ‬בהלכות‭ ‬נידה‭ ‬ולא‭ ‬בשום‭ ‬נושא‭ ‬אחר‭. ‬מה‭ ‬שמעניין‭ ‬אותנו‭ ‬הוא‭ ‬הרצון‭ ‬להשלים‭ ‬את‭ ‬ההשכלה‭ ‬ההלכתית‭ ‬שלנו צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

רחלי‭ ‬פרנקל–שפרכר‭: ‬הקמנו‭ ‬את‭ ‬התוכנית‭ ‬כי‭ ‬הרגשנו‭ ‬שזה‭ ‬מצחיק‭ ‬שנהיה‭ ‬מסוגלות‭ ‬לענות‭ ‬על‭ ‬תשובות‭ ‬בהלכות‭ ‬נידה‭ ‬ולא‭ ‬בשום‭ ‬נושא‭ ‬אחר‭. ‬מה‭ ‬שמעניין‭ ‬אותנו‭ ‬הוא‭ ‬הרצון‭ ‬להשלים‭ ‬את‭ ‬ההשכלה‭ ‬ההלכתית‭ ‬שלנו
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

כבר פרסמו שו"ת

וולט–מארק היא בת הדור שכבר גדל עם הפמיניזם הדתי: היא למדה גמרא בתיכון פלך שבירושלים, המשיכה במדרשת "דרישה" בניו יורק והשלימה תואר ראשון בתלמוד באוניברסיטת תל–אביב. לדבריה, "רק בגיל 30 התחלתי לחשוב על מסלול רבנות והצטרפתי לתוכנית. במשפחה תמכו בי, גם אם לא תמיד הבינו את השאיפה הזו. מצד שני, חברים אקדמאים לא הבינו מה אני מחפשת במוסד עבש כמו הרבנות".

האופק התעסוקתי שלה עוד לא ברור לה: "אולי אהיה מורה לגמרא, ואולי אצטרף לצוות רבני בקהילה כלשהי בחו"ל. לא הייתי רוצה לכהן בעצמי כרב קהילה, בוודאי לא בשלב הזה. זה תפקיד שדורש המון ניסיון, כולל דברים פשוטים כמו איך להחזיק ספר תורה, וגם תפקיד מאוד פוליטי". לעומת שתי הבוגרות האחרות,  וולט–מארק הרבה יותר מיליטנטית וכועסת על המצב הנוכחי של מעמד ההלכה הנשית בישראל: "כמי שחיה בעולם הדתי, אני מבינה ומשלימה עם האופי ההדרגתי של ההתקבלות שלנו. אבל כפמיניסטית זה מאוד מתסכל – אפילו עצם העובדה שיש לנו תואר נמוך יותר כמו 'מורות הוראה' ולא 'רבניות'".

ראש תוכנית מורות ההוראה, הרב שמואל קליצנר, מסביר את התעקשות התוכנית על תואר פורמלי ועל עמידה בבחינות מקבילות לאלו של הרבנות, למרות שלכאורה אין לדברים הללו שום משמעות מעשית: "להערכתי, ללא שום תואר רבות מהנשים כלל לא היו באות ללמוד. הן צריכות לדעת שיש יעד ללימוד. זו גם הסיבה שאנחנו מקיימים תוכנית לימודים ובחינות מקבילה בדיוק לזו של הרבנות. אפילו פנינו באופן מסודר לרבנות כדי שיבחנו בעצמם את הנשים. התשובה הייתה שכשם שהם לא יבחנו ילד מבריק שאין לו כשירות להורות הלכה, כך לא יבחנו אישה. למרות שהערכנו שהפנייה תידחה, היא חשובה כדי שבעתיד הם לא יוכלו לומר שהם אינם מכירים בסמכותן של הנשים להורות הלכה כי הן לא עברו בחינות. הן לא עברו בחינות כי הרבנות לא הסכימה לבחון אותן. כל מי שהסמכנו עומדת ברמה שהרבנות דורשת מרבנים". אגב, קליצנר, כמו כל ראשי התוכניות שהתראיינו לכתבה זו, מדגיש שהתוכנית שהוא מופקד עליה טובה יותר מתוכנית ההסמכה לרבנים גברים, "שכן מלבד לימוד ההלכה היא כוללת גם מרכיבים רבים של לימודי פסיכולוגיה, תקשורת ודרכי הנהגת קהילה, שלא מקובלים כלל בהכשרת הרבנים האורתודוקסים".

לא רק שאלת התפקיד שיקבלו, אלא גם השאלה הכלכלית מטרידה את הנשים הלומדות בתוכנית שתובעת את רוב זמנן. הן נהנות כאמור ממלגת קיום שנעה בין 3,000 ל–3,800 שקלים לחודש. מימון המלגות מגיע רק מכספי תרומות, ללא השתתפות של המדינה הניתנת כמובן ללומדי הכוללים הגברים. קליצנר מציין בעניין זה ש"ח"כ עליזה לביא (יש עתיד) התחילה בקדנציה הקודמת בתהליך של הכרה ממשלתית בתוכניות האלה, כדי שיהיה להן מימון ותמיכה".

לדעתו, תלמידות התוכנית מגיעות אליה למרות כל הקשיים "מפני שהן מבינות שבסופו של דבר אי אפשר ללמוד תורה לעומק בלי לעסוק גם בהלכה". הוא גם מציין את הצלחת הבוגרות להגיע לתפקידים משמעותיים כביטוי לכך שבסופו של דבר יש אופק תעסוקתי – "הרבנית עידית ברטוב מכהנת כיועצת הלכה במכון עיתים (עמותה המסייעת לאנשים הנתקלים בבעיות בעמידה מול הממסד הדתי, כמו בשאלות נישואים וגירושין או גיור. י"ש), ג'ני רוזנפלד מכהנת כמורת הוראה באפרת. שתיים מהבוגרות אפילו כבר פרסמו ספר שו"ת משותף".

ובכל זאת, גם הוא יודע שהאופק התעסוקתי הוא שאלה המעיבה על הצלחת התוכנית לגייס מספר משמעותי של תלמידות. הדבר בולט לא רק ביחס לתוכנית מורות ההוראה, אלא עוד יותר ביחס לתוכנית השאפתנית יותר של המדרשה: תוכנית ללימודי דיינות, שנועדה להימתח לאורך עשר שנים. אם ביחס למורות ההוראה יש לפחות תפקידים מקבילים שהנשים יכולות למלא בהיעדר תפקידים רשמיים של רב, הרי בוגרות מסלול דיינות לא יוכלו למלא תפקידים שאינם תפקידי דיינות, והאפשרות שתפקיד כזה יינתן להן נראית קלושה, במיוחד בימים שבהם הוועדה למינוי דיינים פוסלת קטגורית אפילו מועמדים גברים של ארגון "צהר". במצב כזה, אין פלא שהתוכנית לדיינות מקרטעת ולמעשה הוקפאה. ראשי לינדנבאום אמורים להחליט בקרוב על עתידה.

אולי לכן, הרב שלמה ריסקין, שייסד את מוסדות "אור תורה סטון" שבמסגרתם פועלת גם מדרשת לינדנבאום, זהיר יותר מקליצנר באופק שהוא מציע לתלמידות. ריסקין אומר במפורש ש"אנחנו מראש לא מדברים על תואר 'רב', כי התפקיד המסורתי של רב כולל גם חזנות וקריאה בתורה, ומבחינה הלכתית נשים אינן יכולות למלא את התפקידים האלה. בכלל, אני לא רואה נשים כמנהיגות יחידות בקהילה, אלא כשותפות בהנהגה. צריך להכיר בכך שהמערכת ההלכתית לא שוויונית ביחסה לנשים, אלא מטפחת תפיסה הרואה בנשיות מערכת שמשלימה את העולם הגברי, וזה גם הכיוון של התוכנית שלנו". עם זאת, הוא מדגיש ש"מטרת התוכנית היא שנשים יהפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח ההלכתי הכללי".

ענת‭ ‬נובולסקי‭ ‬מקבלת‭ ‬תואר‭ "‬מורת‭ ‬הלכה‭" ‬מהרב‭ ‬שוקי‭ ‬רייך‭ (‬באמצע‭) ‬והרב‭ ‬שלמה‭ ‬ריסקין‭ (‬משמאל‭), ‬2011 צילום‭: ‬גרשון‭ ‬אלינסון‭, ‬פלאש‭ ‬90

ענת‭ ‬נובולסקי‭ ‬מקבלת‭ ‬תואר‭ "‬מורת‭ ‬הלכה‭" ‬מהרב‭ ‬שוקי‭ ‬רייך‭ (‬באמצע‭) ‬והרב‭ ‬שלמה‭ ‬ריסקין‭ (‬משמאל‭), ‬2011
צילום‭: ‬גרשון‭ ‬אלינסון‭, ‬פלאש‭ ‬90

רב היישוב מתייעץ איתה

כמו בכל העולם האורתודוקסי, ובוודאי הפמיניזם האורתודוקסי, גם העיסוק של נשים אורתודוקסיות ישראליות בהלכה התפתח באופן הדרגתי, אבולוציוני. ראשיתו בשנת תשנ"ז (1997), כשהמדרשה לנשים "נשמת" פתחה מסלול לימודים ליועצות הלכה. אם התוכנית בלינדנבאום מייצגת את האופק המקסימליסטי ביותר של עולם ההלכה הנשי, התוכנית בנשמת מבטאת את הצד המינימליסטי שלו: מאז פתיחתה ועד היום, הנשים שלמדו בה לומדות ועוסקות בתחום הלכתי אחד בלבד – דיני נידה וטהרת המשפחה. באותה רוח, הן גם מוגדרות כ"יועצות הלכה" ולא, חלילה, "מורות הלכה" או "פוסקות".

הרבנית חנה הנקין, מייסדת "נשמת" העומדת בראשה עד היום, מסבירה: "התוכנית שלנו נועדה לענות על צורך מאוד ספציפי: הקושי של הרבה מאוד נשים לפנות לרבנים גברים בשאלות הנוגעות לתחום אינטימי כל–כך כמו נידה וטהרת המשפחה. בכל הנושאים האחרים, אין שום מניעה שאישה תתייעץ עם רב גבר ולכן לא ראינו צורך לעסוק בהם".

הצלחת התוכנית מעידה שאכן ענתה על צורך משמעותי. במשך השנים הוכשרו בה כ–100 יועצות הלכה. התוכנית הקימה קו טלפון ואתר אינטרנט המשמש מענה לשאלות מיידיות של נשים וגברים בנושאי טהרת המשפחה, ומהווים גם אופק תעסוקתי לרבות מהיועצות עצמן (כרבע מהבוגרות השתלבו במסגרות הללו). לדברי הנקין, עד היום סיפקו המסגרות האלה למעלה מ–300 אלף תשובות שונות: "הגענו למצב שהרבה נשים אומרות לנו: לא ברור לנו איך שמרו על טהרת המשפחה לפני שקמתם".

בין האופק המינימליסטי של "נשמת" והאופק המקסימליסטי של לינדנבאום, ישנן גם שתי תוכניות ביניים: של בית המדרש מתן ושל בית מורשה. בשונה מנשמת, שתיהן עוסקות במגוון של תחומי הלכה ולא מסתפקות בהלכות טהרת המשפחה; ובשונה מלינדנבאום, שתיהן לא מתיימרות להעניק לבוגרות תואר רשמי כלשהו, אלא רק תעודה המעידה על סיום מוצלח של תוכנית הלימודים. התוכנית בבית מורשה מסתפקת ביום לימודים אחד בשבוע, כאשר אין מסגרת כוללת של "תכנית מלאה" אלא בכל שנה נלמד נושא אחר, וכל לומדת בוחרת את הנושאים שמעניינים אותה, בעוד התוכנית במתן דורשת ממשתתפותיה שלושה ימי לימודים שבועיים למשך חמש שנים.

ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, העומדת בראש התוכנית של בית מורשה, מסבירה את עקרונות התוכנית מתוך הביוגרפיה הפרטית שלה: "למדתי בעצמי במתן, אחר–כך ריכזתי את בית המדרש לנשים בבית מורשה. תוכנית ההלכה שלנו נולדה לאחר שראיתי שאני נשאלת שאלות הלכתיות רבות שלא עוסקות רק בדיני נידה וטהרת המשפחה, והבנתי שמצפים מאיתנו ליותר". גם בתוכנית שלה, הנושאים הנלמדים הם מגוון הנושאים הנלמדים בהכשרת הרבנים הגברים, אבל התלמידות לא נבחנות בסוף הדרך את הבחינה הרשמית של הרבנות, כפי שעושים בלינדנבאום, אלא נבחנות בעל–פה על–ידי מגוון של רבנים ואנשי הלכה.

בין הרבנים הבוחנים כמה שמות מפתיעים, כמו הרב אליעזר מלמד והרב אורי כהן מכולל מר"ץ במבשרת ציון, לצד רבני הקיבוץ הדתי כמו הרבנים דוד ביגמן, עמית קולא ואלישיב קנוהל. על ההסתפקות ביום לימודים אחד בשבוע היא אומרת: "התוכנית יוצאת מנקודת הנחה שהיא מיועדת לנשים שכבר למדו הרבה שנים תורה. היא מיועדת להקנות להן לאו דווקא ידע בכל סעיף מסעיפי ההלכה, אלא את עקרונות החשיבה ההלכתית, ואת זה ניתן לדעתנו לעשות גם ביום לימודים שבועי אחד – כשם שעורכי דין לא לומדים את כל פרטי החוק אלא את עקרונותיו".

לדבריה, "למרות שלבוגרות שלנו אין שום תואר רשמי, זה לא פוגע במעמד שהציבור מייחס להן. יודעים שהן בקיאות בהלכה, ופונים אליהן. יש לנו בוגרת שגרה ביישוב, ואפילו רב היישוב מתייעץ איתה בשאלות הנוגעות למשל לשמירת שבת ביישוב". היא מדגישה גם שמבחינתה אין שום מניעה שהמצב של הכרה בפועל ולא בתואר יהיה המצב הקבוע: "באופן אישי בכלל לא חשוב לי התואר הרשמי, כל עוד הנשים תהיינה חלק מהשיח ההלכתי בפועל. למרות שאת התוצאה הסופית, שכל הממסד הרבני מורכב מגברים, בכל זאת קשה לי לקבל".

הרב‭ ‬יעקב‭ ‬אריאל‭: ‬הבעיה‭ ‬של‭ ‬נשים‭ ‬כפוסקות‭ ‬הלכה‭ ‬קשורה‭ ‬לכך‭ ‬שהן‭ ‬לא‭ ‬יכולות‭ ‬להתמסר‭ ‬ללימוד‭ ‬תובעני‭ ‬לאורך‭ ‬זמן‭. ‬חסרה‭ ‬להן‭ ‬מסורת‭ ‬הלכתית‭, ‬וניתן‭ ‬לראות‭ ‬זאת‭ ‬אצל‭ ‬נשים‭ ‬שכותבות‭ ‬מאמרים‭ ‬הלכתיים צילום‭: ‬אורן‭ ‬נחשון‭, ‬פלאש‭ ‬90

הרב‭ ‬יעקב‭ ‬אריאל‭: ‬הבעיה‭ ‬של‭ ‬נשים‭ ‬כפוסקות‭ ‬הלכה‭ ‬קשורה‭ ‬לכך‭ ‬שהן‭ ‬לא‭ ‬יכולות‭ ‬להתמסר‭ ‬ללימוד‭ ‬תובעני‭ ‬לאורך‭ ‬זמן‭. ‬חסרה‭ ‬להן‭ ‬מסורת‭ ‬הלכתית‭, ‬וניתן‭ ‬לראות‭ ‬זאת‭ ‬אצל‭ ‬נשים‭ ‬שכותבות‭ ‬מאמרים‭ ‬הלכתיים
צילום‭: ‬אורן‭ ‬נחשון‭, ‬פלאש‭ ‬90

לא ממנות מהר"תיות

רחלי פרנקל–שפרכר עומדת בראש תוכנית ההלכה של מתן. בתשובה לשאלה על ייחוד התוכנית שלה, היא אומרת שלא נוח לה לדבר על מאפיינים ייחודיים באופן שעלול להישמע כאילו היא מבקרת את התוכניות האחרות. למעשה, לא רק שהיא מרגישה חוב ראשונים למדרשת נשמת ולרבנית הנקין (כל המרואיינים לכתבה, כולל הרב קליצנר מהתוכנית בלינדנבאום, מדגישים זאת), אלא שהיא עצמה, במקביל לתפקידה במתן, גם מלמדת בנשמת ואף מכהנת כסגניתה של הרבנית הנקין שם.

בשורה התחתונה, גם התוכנית שלה וגם האופן שבו היא מנסחת את הרציונל שלה די דומים לאלה של טיקוצ'ינסקי מבית מורשה: "הקמנו את התוכנית כי הרגשנו שזה מצחיק שנהיה מסוגלות לענות על תשובות בהלכות נידה ולא בשום נושא אחר. מצד שני, מה שמעניין אותנו הוא הרצון להשלים את ההשכלה ההלכתית שלנו, ולאו דווקא תואר רשמי כלשהו. אנחנו לא מתיימרות למנות מהר"תיות [מורת הלכה רוחנית תורנית – הכינוי שבו הוכתרו פוסקות ההלכה שהוסמכו בשנים האחרונות באורתודוקסיה המודרנית האמריקנית. י"ש] לבתי כנסת. נדמה לי שאם היינו מתעקשות על תארים, ההשפעה שלנו בפועל הייתה הרבה יותר קטנה. אולי אפילו קיום יועצות הלכה לא היה נחשב דבר טבעי".

ברוח הזו, גם הנושאים הנלמדים במתן אינם בהכרח חופפים לתוכנית הלימודים של הרבנות, אלא "אנחנו לומדות מה שחשוב לנו ומעניין אותנו". מצד שני, בדומה לבית מורשה, התוכנית כן מקיימת בחינות סיום לבוגרות על–ידי מגוון של רבנים מוסמכים: "זה חשוב לנו גם כדי שהנשים יקבלו פידבק על מה שלמדו, וגם כדי שהרבנים עצמם ייפגשו עם איכות תלמוד התורה הנשי ויתרשמו. לטווח ארוך, ההיכרות הזו חשובה יותר מאשר מאבק על תארים רשמיים".

לא יכולות להתמסר

בספרה "מהלכת בדרכה" מנתחת מלכה פיוטרקובסקי את השתלשלות השאלה ההלכתית בדבר נשים כפוסקות הלכה. לדבריה, הבעיה העיקרית היא רק לגבי תפקודן של נשים כדיינות, שכן נקבע שמי שפסול להעיד פסול גם לכהן כדיין, והרי נשים פסולות לעדות. הדיון ההלכתי מבקש להקשות על הקביעה הזו מהתקדים של דבורה הנביאה שלפי פשט הפסוקים בספר שופטים כיהנה כשופטת, כלומר דיינת. בעלי התוספות מביאים תירוצים שונים כדי ליישב את השאלה הזו, ובין היתר הם מעלים את האפשרות שדבורה לא הייתה דיינת אלא רק מלמדת את הדיינים, כלומר מורתם של הדיינים. ומכאן לכאורה ראיה מפורשת שגם אם נשים נפסלו לתפקיד דיינות, הן כשרות להוראת הלכה.

ד"ר אלי חדד עסק בסוגיה הזו במסגרת מחקרו על מעמדן הכולל של נשים – כבעלות דין, עדות, טוענות רבניות ודיינות – בבתי דין רבניים, שאותו פרסם במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. לדברי חדד, "הבעיה העיקרית שמטרידה את הפוסקים, במיוחד בדורות האחרונים, היא מתן 'שררה' לנשים, כלומר כלל תפקידי ההנהגה הציבורית, ובכלל זה כמובן דיינות. הכיוון הכללי של היתר השררה לנשים הוא בנימוק שבמשטר דמוקרטי עצם מינויה של אישה לתפקיד ציבורי מהווה הסכמה של הציבור לכהונתה, ואם יש קבלה של הציבור היא יכולה להתמנות, ולכאורה זה כולל גם דיינות.

"בפועל נראה שיש יותר לגיטימציה בציבור הדתי, לפחות הדתי–לאומי, למציאות של נשים שפוסקות בפועל, מאשר לתפקידים פורמליים של רבנות ודיינות. בעניין הזה נראה שהחשש הוא יותר סוציולוגי מהלכתי, והוא נובע בעיקר מהחשש להידמות לרפורמים. דווקא מבחינה הלכתית נטו, שמעתי פעם מהרב אהרן ליכטנשטיין שכנראה יותר קל להכשיר נשים לתפקידי דיינות מאשר לעדות, אבל במציאות הציבורית המצב הפוך".

הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, אכן ממקד את הבעיה יותר בהקשר הסוציולוגי: "הבעיה של נשים כפוסקות הלכה היא פחות הלכתית ויותר קשורה לעובדה שהן לא יכולות להתמסר ללימוד תובעני לאורך זמן, כפי שמצופה מפוסק הלכה – בגלל תפקיד האִמהות שלהן. מעבר לכך, גם חסרה להן מסורת הלכתית, ובהחלט ניתן לראות זאת אצל נשים שכותבות מאמרים הלכתיים".

על בעיית "המסורת ההלכתית" מגיב הרב שלמה ריסקין בעוקצנות המצביעה על המלכוד הנשי היסודי: "מה שקרה הוא שלאורך ההיסטוריה לא טרחו כלל ללמד נשים – לא תורה ולא שום תחום אחר. כתוצאה מכך הן נחשבו נחותות מבחינה אינטלקטואלית, ובוודאי נחותות מבחינת הוראת הלכה. אבל האמת היא כמובן שאין להן שום נחיתות מהותית, ולו היו מלמדים אותן אין סיבה להניח שהיו נופלות כהוא זה מהגברים". אני עצמי, מדגיש הרב ריסקין, "התחלתי את דרכי התורנית בלימוד שלמדתי מסבתא שלי".

ומה עם יראת שמים?

ברוח זו, האם העובדה שיותר ויותר נשים עוסקות כיום בהלכה עתידה לפתח "הלכה נשית", קו הלכתי נשי ייחודי, או שמדובר בהצטרפות של נשים למסורת ההלכתית הגברית?  נובוסלסקי אומרת ש"אני לא מזהה בהכרח קול נשי ייחודי. בכל אופן לא אצלי. אבל עקרונית, תמיד יש הסתכלות שונה כאשר מדובר בעיניים של אשה. אני למשל לא מאמינה שנשים היו מעכבות גט בגלל שהדיון חל בראש חודש, כפי שקרה לאחרונה באחד מבתי הדין. מעבר לכך, רק לאחרונה עלתה אצלנו בבית המדרש השאלה האם נשים יכולות להתיר נדרים לנשים בערב ראש השנה. לאחר חקירה ובדיקה, תוך התייעצות עם רב נוסף, הגעתי למסקנה שהדבר אפשרי, ואכן עשינו זאת, בהתרגשות רבה, לפני ראש השנה. זה בהחלט נובע מראיית המבוכה של נשים כשהן נדרשות להיחש בפני הרכב של שלושה גברים". גם רוזנפלד  חושבת שנשים ידגישו נושאים ושיקולים אחרים מהגברים: "תחום הגיור למשל זה תחום קלאסי לעיסוק נשי, גם בגלל סוגיית הטבילה [הצורך של נשים גיורות לטבול כיום בנוכחות שלושה רבנים גברים. י"ש]. ".

טיקוצ'ינסקי אומרת: "אני לא אוהבת את החלוקה המגדרית הזו, אבל ברור שמעורבות של נשים בהלכה תביא להתעוררות של שאלות חדשות, כמו עניין מעורבות גברים בטבילת נשים לגיור, כמו שהיא תביא בוודאי גם מבטים חדשים לסוגיות הצניעות: פחות אורך השרוול ויותר דגש מחשבתי, תוך הפניית הצורך בצניעות גם לגברים". ואילו הרב ריסקין מבקש לצטט בסוגיה זו את הרבי מלובביץ', "שאמר לי שבימות המשיח 'נקבה תסובב גבר', כלומר שיהיה קול נשי בתלמוד התורה. לפי הרבי תורה נשית היא תורת חסד, ובעצם כל התורה שבעל פה אמורה להיות תורת חסד, לעומת התורה שבכתב שהיא תורת הדין".

עד שזה יקרה, עולם ההלכה הנשי נמצא במלכוד משמעותי: היעדר אופק תעסוקתי פוגע ברמת המוטיבציה של נשים רבות שיכלו להתעניין בתחום, אך נרתעות מלהקדיש שנים נכבדות ויקרות מחייהן לתחום שלא יוכלו בהכרח לממש. מצד שני, אם רק מעט נשים יעסקו בתחום קשה יהיה לפרוץ את האופק התעסוקתי. רבים מהמרואיינים לכתבה מציינים שהמלכוד הזה תקף לא רק ביחס לנשים עצמן, אלא חריף עוד יותר ביחס לתורמים המתבקשים לממן את התוכניות.

מלכה פיוטרקובסקי, למשל, מספרת שהיא מנסה כבר שנים להקים תוכנית לימודי הלכה תובענית ושאפתנית לנשים, "והסיבה העיקרית שהתוכנית תקועה היא שתורמים לא רוצים להשקיע הרבה כסף בתוכנית שלא ברור מה האופק המעשי שלה. מנגד, אני טוענת שהתהליך עצמו כבר ייצור את האופק, כמו שקרה עם הטוענות הרבניות – שהחלו ללמוד עוד לפני שהרבנות אישרה שתבחן אותן, ובסופו של דבר הצליחו". כנראה שהתוכניות שכן פועלות בשטח איכשהו הצליחו לשכנע מספר מסוים של תורמים בנכונות הכלל הזה, שהרי גם הן לא יכולות להצביע על אופק תעסוקתי פורמלי, באישור הרבנות. כמו שאומרת פרנקל: "מבחינתנו היעד איננו תואר רשמי, אלא השלמת ההשכלה ההלכתית, ואנחנו נצטרך איכשהו להסתדר עם התורמים, שלהם הרבה יותר חשובה התכליתיות".

אבל לפי פיוטרקובסקי עצמה, החסם בפני התקדמות משמעותית יותר של העיסוק הנשי בהלכה איננו רק האופק התעסוקתי החיצוני, אלא גם בעיות פנימיות של מסלולי ההכשרה הקיימים. היא מתחילה את ביקורתה כבר ממסלולי ההכשרה לגברים: "מסלול הכשרת הרבנים בישראל הוא שערורייה. לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל שרב יקבל סמיכה רק על בסיס עמידה בבחינות בכתב. רב צריך 'שימוש תלמידי חכמים', הוא צריך לצקת מים על ידיהם של תלמידי חכמים גדולים ממנו. הוא צריך גם להיבחן במידותיו. לצערי, הבעיות האלה מאפיינות גם את התוכניות לנשים. גם התוכניות שנחשבות אינטנסיביות לא מספיק אינטנסיביות ביחס למה שנדרש, כי זה מצריך הרבה משאבים ואנרגיה, שחסרים.

"לצערי, גם לא כל הנשים שלומדות או הוכשרו בתוכניות האלה משדרות את יראת השמים ואת רמת המידות הנדרשת". פיוטרקובסקי, שעמדה בעצמה במשך שנתיים בראש תוכנית ההכשרה של מדרשת לינדנבאום, מדגישה ש"עזבתי כשהרגשתי שהתוכנית לא עומדת ברמה שהייתי רוצה שתהיה בה". היעד שהיא הייתה רוצה להציב בפני התוכניות השונות הוא "הכשרתן של נשים כ'דוברות הלכה', בשני המובנים של המושג הזה: גם דוברות את השפה ההלכתית ברמה של שפת אם, וגם מסוגלות לדברר את ההלכה, ולהיות דברות שלה, כלפי חוץ".

התקדמות בתקופה קצרה

טיקוצ'ינסקי, מנגד, מסכימה לכמה מעיקרי הביקורת אבל מבקשת להדגיש את חצי הכוס המלאה: "אין ספק שמלכה צודקת לגבי הבעיה הכללית של הקריטריונים להכשרת רבנים בישראל. הרף הנוכחי לכלל הרבנים מאוד נמוך. אבל הביקורת שלה על התוכניות לנשים לדעתי מוגזמת. נכון שצריך עוד הרבה יותר לימוד והשתלמות, ואסור שכל אישה שלמדה כמה שנים כבר תרגיש שהיא 'פוסקת', אבל בסך הכול הושגה התקדמות אדירה בתוך תקופה קצרה יחסית".

בנקודה הזו, נראה שטיקוצ'ינסקי צודקת לגמרי. תרחישים שנראו דמיוניים רק לפני כשני עשורים הם היום חלק טבעי מהמציאות הציבורית: רבות מהנשים המובילות את לימודי התורה וההלכה מכונות היום "רבניות" באופן לגמרי טבעי. התוכניות השונות מקבלות גיבוי רבני לגמרי לא מבוטל, כשחלק מהרבנים שבהם מדובר אינם בני האוונגרד הדתי–ליברלי אלא חלק מהזרם המרכזי הממסדי. לא מדובר רק בתוכנית המינימליסטית של נשמת, שמלווה באופן שוטף על–ידי הרבנים יעקב ורהפטיג ויהודה הנקין (בעלה של המייסדת). גם התוכניות של מתן ובית מורשה זוכות כאמור ללגיטימציה של רבנים בולטים מהזרם המרכזי הבאים לבחון את הבוגרות. אפילו התוכנית בלינדנבאום זוכה לשיתוף פעולה מצד הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת ההסדר "הר עציון", שמלמד באופן שוטף ולגמרי גלוי את שיעורי העיון בגמרא של התוכנית.

נראה שהאסטרטגיה שבה בחרו רוב מובילי התכניות מוכיחה את עצמה: לא להתעקש על התארים הפורמליים, אלא על המהות – להיות חלק בלתי נפרד מהשיח ההלכתי. וכך, בבית המדרש ההלכתי של ארגון הרבנים "בית הלל" שותפות גם תלמידות חכמות, והן שותפות מלאות לשיח ההלכתי המתקיים שם, כולל לביטוייו הפומביים בכתב. נשים תלמידות חכמות שותפות גם לכתיבה התורנית וההלכתית בלפחות חלק מכתבי העת הרלוונטיים, כדוגמת אקדמות של בית מורשה.

יתר על כן: יותר ויותר נוצר רושם שבציבור הדתי–לאומי הרחב מתקבלת שותפותן של נשים בשיח ההלכתי כעניין טבעי, ולאו דווקא כזה המזוהה כ"רפורמי". רוב הפונות אליהן הן עדיין נשים, אבל כמה מהנשים שהתראיינו לכתבה זו סיפרו שגם גברים נמצאים כבר בין הפונים אליהן. אדרבה, נראה שהדגש המהותי ולא הפורמלי – רמת המיומנות ההלכתית ולא התואר הרשמי – הופך להיות קריטריון מרכזי גם ביחס לתלמידי חכמים גברים. אם כך יקרה ויתעצם, הרי שותפותן של נשים בשיח ההלכתי תהפוך ממילא להיות טבעית יותר, ותייתר עוד יותר את הוויכוח לגבי התואר הפורמלי הראוי להן.

————————————

דברים שרואים מכאן

הפמיניזם האורתודוקסי אמנם החל את דרכו בארה"ב, אולם כאן בארץ 
הוא הפך למשמעותי ולגיטימי אף יותר מן המקבילה האמריקנית

הפמיניזם האורתודוקסי החל את דרכו בארה"ב. השפעתם של השינויים העוצמתיים שהתחוללו בעניין זה בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי טלטלה גם את העולם האורתודוקסי, לפחות המודרני, והביאה לפתיחת מסגרות שונות ללימוד תורה לנשים, לשותפות של נשים בתפקידים שונים בקהילה, וגם ללימודי הלכה לנשים – תהליך שהגיע לשיאו בשנים האחרונות עם הסמכת כמה נשים אורתודוקסיות בתואר מהר"ת.

למרות זאת, כמה מהמרואיינים לכתבה טוענים שבאופן מעניין התהליך הישראלי, שהחל בעקבות האמריקני ובהשפעתו, הפך משמעותי ודרמטי יותר מהמקבילה האמריקנית. הוא מקיף מספר רב יותר של נשים, וזוכה – לפחות כיום, אחרי כמה עשורי התבססות – להרבה יותר לגיטימציה בקהילה הדתית–לאומית הרחבה.

מיכל טיקוצ'ינסקי תולה זאת בעיקר באופי הכולל של שתי החברות: "התרבות האמריקנית בכלל היא תרבות מאוד תכליתית; מה שלא מוביל לקבלת תעודה ולמקום עבודה פשוט לא קיים. זה הגיע למצב שבו לפני שנה התלבטו אם בכלל לפתוח את המחזור החדש של תוכנית המהר"ת כי לא היה ברור אם יהיו לבוגרות מקומות עבודה המשכיים. הן לא עברו את המהפכה הניו–אייג'ית שאנחנו עברנו, שמייצרת נכונות להשקיע גם ברוחניות לשמה".

הסבר נוסף הוא ההשפעה השלילית שיש לחלוקה המאוד חריפה לזרמים הקיימת ביהדות האמריקנית. טיקוצ'ינסקי: "החלוקה לזרמים דורשת מאנשים להגדיר במדויק איפה הם נמצאים, וגורמת בתוך כל זרם לבחינות קפדניות של מי בפנים ומי בחוץ. בישראל יש יותר נינוחות וזרימה בין הקבוצות. למשל, מצאתי פעם התייחסות ביידיש, במסגרת חרדית, למאמר שפרסמתי בסוגיית הצניעות. אפילו תוארתי שם בתור 'הרעבעצען החשובה מבית מורשה'".

גם הרב ריסקין תולה בחלוקה לזרמים את קשיי ההתקדמות של הפמיניזם האמריקני: "באמריקה יש קצת היסטריה בממסד האורתודוקסי סביב כל הנושא של נשים מורות הלכה, בגלל הקונסרבטיבים והרפורמים. הם מיד רואים את זה כדבר שיכול להוביל לרפורמה. אצלנו הרפורמה היא לא כל כך נושא, ולכן כשנתנו תעודת של 'מורת הוראה' זה לא עורר כל כך הרבה רעש".

י.ש.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוקטובר 2015, ב-גיליון חוה"מ סוכות תשע"ו - 947 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: