אחים בדם | יעל משאלי

הסוד של משפחת לוי – מחלת האח ומותו – יוצא לאור ברומן חדש תוסס וסוער. מערכות אינטימיות של יחסי אחים והורים–ילדים נחשפות באומץ ומעוררות הזדהות וכאב 

ינץתוחלת החיים של אהבה

ינץ לוי

כנרת, זמורה–ביתן, 2015, 398 עמ'

מה זה בעצם אומר שאני כותב ספר? האם ספר באמת יכול להכיל חיים, או שאולי ספר שמכיל יותר מדי חיים בכלל לא קריא?" תהיתי. בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר ושאני רוצה שהוא ידבר גם אל מי שלא הכיר את הסיפור, ולכן אני רוצה שהוא יהיה שלם ומובן…". "אפשר לכתוב סיפור שהוא לא ספרות?", תהיתי, "איזה שטויות", עניתי לעצמי, "מה אתה מתעסק בזה? (עמ' 313).

לא רק הסופר ינץ לוי שואל את עצמו את השאלה הזאת במהלך הכתיבה, גם הקורא מוזמן לכל אורכו של הספר להתלבט בה. האם סיפור "אמיתי" עובד כמו ספרות? האם צריך לכתוב אותו כמו ספרות? האם יש חלוקה כזאת בכלל? אם הסיפור הזה לא היה אמיתי, אם לא הייתי מכיר את המשפחה, עדיין הייתי מתעניין בו? השאלה–התלבטות הזאת והתשובה נוכחות בספר מאוד. במפורש, לא במרומז. והן הופכות להיות חלק מהסיפור, מהספר. כל מה שנכנס בו וכל מה שנפל במקלדת העריכה.

ינץ לוי מספר לראשונה את סיפור משפחתו. קורות משפחתו במשך כחמש שנים – תקופת הזמן שמגילוי מחלת האיידס של אחד מאחיו ועד למותו הצפוי. אבא זקן חולה אלצהיימר, אמא צעירה מלהטטת בין משימות החיים, ארבעה אחים ושתי אחיות – רגב ורשף הקומיקאים וינץ, סופר הילדים המצליח. הספר נכתב עשרים שנה אחרי, ולמרות זאת הכול בו תוסס וחי ופועם, כאילו טרי, כמו חדש, כואב וסוער, מכאיב ומסעיר.

שאלת היחס שבין הסיפור לספרות עובדת יפה בספר, ביותר דרכים מהדרך המפורשת שלוי מניח אותה בגלוי. דרך הגשת הסיפור מפעימה. לוי מפרק שכבות של כיסוי טבעי, הסתרות שגרתיות, גבולות שבין כל אחד לזולתו, מושיט לקוראים יד ומזמין אותם בעדינות להיכנס איתו פנימה אל הסיפור, אל חייו. יש בזה אומץ ואמון מעורבבים בחששות. והכול כתוב. לוי משתף בכל מה שעובר עליו תוך כדי כתיבה – מה הוא חושב תוך שהוא כותב משהו, מה הוא מרגיש, במה הוא מתלבט, מה זה מזכיר לו וממה הוא חושש, ובעיקר, מאיך כל זה יתקבל.

לוי מגלה לנו שספר אחד כבר סיפר את סיפור המשפחה. סופרת אחרת כבר כתבה אותו. וגם איתה ועם ספרה מתחשבן לוי לכל אורך הספר, ומשווה בין כתיבתה לכתיבתו, בין סיפורה לסיפורו. אין לסופרת שום סיכוי לצאת מזה טוב. או לצאת מזה אמינה.

כל‭ ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬האחים‭ ‬היה‭ ‬כותב‭ ‬את‭ ‬הספר‭ ‬אחרת‭ ‬לגמרי‭. ‬
ינץ‭ ‬ורשף‭ ‬לוי צילום‭ ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬כתבתו‭ ‬
של‭ ‬ציון‭ ‬נאנוס‭ ‬ששודרה‭ ‬בחדשות‭ ‬סוף‭ ‬השבוע‭ ‬
עם‭ ‬דנה‭ ‬וייס‭ ‬בערוץ‭ ‬2

כל‭ ‬אחד‭ ‬מן‭ ‬האחים‭ ‬היה‭ ‬כותב‭ ‬את‭ ‬הספר‭ ‬אחרת‭ ‬לגמרי‭. ‬
ינץ‭ ‬ורשף‭ ‬לוי
צילום‭ ‬מסך‭ ‬מתוך‭ ‬כתבתו‭ ‬
של‭ ‬ציון‭ ‬נאנוס‭ ‬ששודרה‭ ‬בחדשות‭ ‬סוף‭ ‬השבוע‭ ‬
עם‭ ‬דנה‭ ‬וייס‭ ‬בערוץ‭ ‬2

מה שאסור לגלות

אי אפשר, או לכל הפחות קשה מאוד, להשתחרר מהידיעה שלא מדובר פה באחים ששמותיהם גלעד–לביא–מיכאל, כפי שהם מופיעים בספר, אלא רשף–רגב–ינץ שאותם אנחנו מכירים מהחיים. הסיפור חורג מעבר לתחום כריכתו וכתוב גם בראיונות יחסי הציבור המלווים את הספר. מדובר בסיפור אמיתי, אומר בהם ינץ. מדובר בבסיס של סיפור אמיתי עם קישוטים דמיוניים, אומר שם רשף, הקולנוען והסטנדאפיסט. הקורא מבין ומאמין לשניהם.

יחסי האחים עומדים באופן מובהק במרכז הסיפור. ילדותם, התבגרותם, התמודדותם בזמן המחלה, ומעט גם אחר–כך. הקורא המודע לסובייקטיביות של זיכרונות ילדות מבין לכל אורך הספר שהסיפור מסופר בעיניים של אח אחד. מבחינה זאת לא משנה אם לוי בחר לספר מקרה, אירוע קטן, שהיה באמת כך או המציא דוגמה אחרת שבאה לבטא מבחינתו את אותו הדבר. הסיפור אמין, זורם, הוליסטי. ומן הצד השני, ברור לגמרי שכל אחד מן האחים היה כותב את הספר אחרת לגמרי. גם ינץ מבין את זה היטב וסופו של הספר סוגר יפה את הפינה הזאת.

מריבות וסכסוכים בתוך המשפחה נבדלים מכל ריב אחר בחיים. אח, אחות, אב, אם – לא משנה כמה חריף העלבון, לעולם לא תחדלנה אחוותם, אבהותם או אמהותם. הזיקה הזאת אינה מתפוגגת. בנתק היא אמנם נחתכת, נפצעת, נשסעת, אבל בנתק המשפחתי נחבאת לה תמיד תקווה… שביום מן הימים יבקשו מאתנו סליחה או שנסלח בעצמנו או שיסלחו לנו; שביום מן הימים נתפייסה נתפייס, ניפול זה על צווארו של זה, נחזיר את הגלגל אחורה, נשכח את מה שאיננו מסוגלים לשכוח, נתרכך, נתקשר, נדבר… מוות פתאומי (או צפוי) עשוי לטרוף את הקלפים ולחתוך את התקווה… המתים מתים והחיים נותרים עם חרטה (עמ' 364)

כבר בתחילת הספר אנחנו יודעים את סוף הסיפור. לביא/רגב מת. מזמן. ובכל זאת הספר סוחף אותנו למסע מסקרן ומותח, עם האחים המלווים אותו בדרך לשם – מה קורה ביניהם, איך מותו הצפוי משפיע על הדינמיקה המשפחתית, מה מהדינמיקה עכשיו מושפע מדברים ויחסים שקדמו לכל זה ומה מזה יכתיב את המהלכים והיחסים אחרי.

לוי לא חוסך מאיתנו את החריקות ביחסים בין האחים, כולם עם כולם, וגם חושף, בחלקים משמעותיים, מקומות לא נוחים ששייכים לאינטימיות המשפחתית. החשיפה הזאת מנוגדת לסוד שקיבלו על עצמם לשמור בנוגע למחלה–שאסור–לגלות באותם ימים וגם הוא השפיע על המשפחה. עכשיו כשכבר לא צריך יותר לשמור את הסוד, עכשיו כשהחליט שהוא כבר לא בעניין הזה של הסוד המשפחתי, הוא מוציא החוצה הכול. או לפחות הרבה. הרבה מאוד.

רעידת אדמה משפחתית

הספר סחף אותי בהתרגשות גדולה, מתוך הזדהות עם חוויית הטלטלה שעוברת משפחה שמאבדת אחד מילדיה. אחד האחים. רעידת אדמה של ממש, והיא מערערת את יסודות המשפחה. יחסים בתוך המשפחה משתנים, חרטות על מה שהיה או על מה יכול להיות כובשות מקום של מה שיש ומה שיכול להיות, ומשנות את נקודות האחיזה והיציבות של כל הקשרים כולם. מתקרבים מאוד, מתרחקים, מתחשבנים, נוטרים, חיבורים חדשים נתפרים, ישנים נפרמים. אחים והורים. כל מה שבין אלה ואלה ובין כולם.

הספר מספר על כולם – הורים, אחים, אחיות. באופן טבעי, לא כל הדמויות מקבלות אותו הנפח. הכול רלוונטי ליחסים שלהם עם הכותב, למה הוא יודע עליהם, ומה נודע לו בדיעבד. בשליש הראשון של הספר, למשל, האב הוא דמות נוכחת ודומיננטית בסיפור ופתאום הוא נשמט ממנו (לי זה הפריע מאוד) וחוזר רק כדי לקשור קצוות פרומים בסיפור ממש בסופו. בכלל, כל הדברים הלא לגמרי ברורים, כל השאלות במהלך הקריאה – הכול נסגר יפה בסוף. כולל שאלת הסופרת האחרת, הספר שכתבה ולמה היא בכלל חלק מהסיפור.

אהבתי את הספר, וכך כתבתי עליו בדף הפייסבוק שלי:  אם יש לכם אחים, חיים או מתים, שמתו פתאום או לאט ל–א–ט; אם יש לכם סודות, אם המשפחה שלכם רב–אתגרית (כמו כל המשפחות), אם אתם חושבים שאתם מכירים את ההורים שלכם, אם אתם יודעים שלא, אם אתם אוהבים את האחים שלכם, או אם הם בשבילכם "הזדמנות שלא תמומש", אם ספרים הם גם הדרך שלכם למצוא את עצמכם ואת הסיפור שלכם, אם אתם אוהבים "סיפורים שקרו באמת", גם אתם תיהנו ממנו.

חיסרון אחד בולט בספר – גודל הפונט. קשה היה לי מאוד לקרוא את הספר, ואני לא נזקקת למשקפיים לראייה מקרוב. לפחות עד הקריאה בספר. אולי זאת שאלה של עובי הספר ומספר הדפים שלא רוצים לחרוג ממנו, אולי משהו אחר. בכל אופן, עדיף היה לקצץ פה ושם בעריכה ולהגדיל את האותיות.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 באוקטובר 2015,ב-גיליון חוה"מ סוכות תשע"ו - 947, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: