האיש משה | שלום רוזנברג

עם כל מעלותיו של משה רבנו, חז"ל מדגישים שהוא נותר בשר ודם. על פולחן האישיות בנצרות וביהדות ומעט על חסידים שוטים

פרשת וזאת הברכה מסתיימת בתיאור הסתלקותו של משה רבנו ובהדגשת מעלתו המיוחדת: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה". נפנה עתה לעולמם של חז"ל, לסדרת שאלות שהופנו לרב מַתְנָה, בן הדור השני לאמוראים, על ידי אנשי פפוניא, עיר הסמוכה לפומבדיתא ולישיבתה המפוארת.

בתשובותיו מרשה לעצמו רב מתנה יצירתיות חופשית באופן קריאת המילים מהטקסט המקראי כולל שינוי בניקוד ובאותיות, שימוש בתרגום הארמי כמקור וכן בגימטרייה:

הָמָן מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן? –  "הֲמִן הָעֵץ" (בראשית ג, יג).

אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן? – "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" 
(דברים לא, יח).

מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן? – דִּכְתִיב "מָר דְּרוֹר" (שמות ל, כג). וּמְתַרְגְּמִינָן מֵירָא דַּכְיָא.

מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן? – "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (בראשית ו, ג).

נתעכב על הדרשה האחרונה. הערך המספרי של השם "משה" שווה לערך המספרי של המילה המוזרה "בְּשַׁגַּם" (345). ובנוסף, סיום הפסוק המוזכר בדרשה רומז לימי חיי משה: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה".

האבסורד בולט לעין. נניח שגיבורי המגילה זקוקים לרמזים במקרא, האם משה המופיע אינספור פעמים זקוק לכך? אין ספק שבדו-שיח זה הוטמנה חידה. אינני בטוח שהפתרון בידינו, אך בעצם ניסיון הפיענוח יש משום ברכה. לדעתי, ממרחק של כמעט אלפיים שנה, מהדהדת בדרשה זו אמירה כנגד האלהת המנהיג הגואל: משה "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" איננו דמות שמימית. אמנם הוא נביא, שליחו של הקב"ה, אבל עדיין "בשר" – כזה המסוגל לטעות. כך נוצר קונטרסט לדמותו של ישו הנוצרי ש"שודרג" לדרגתו של אלוהים ממש. המילה "בשר" מדגישה שהתהום בין האדם לבין אלוהים היא אינסופית ואינה ניתנת למעבר.

איור:  ‬גונן‭ ‬מעתוק

איור: ‬גונן‭ ‬מעתוק

קנאת התלמידים

עיקרון זה השתרש עמוק ביהדות לאורך הדורות וכדי להדגים זאת אשתמש בקביעה ששמעתי לפני שנים רבות מפי ד"ר ליאון פרץ ע"ה, פסיכיאטר שעלה ארצה, כמוני,  מהמרחקים הדרום אמריקאיים. הוא הסב את תשומת לבי להבדל שבין חולי נפש בארץ לבין אלו שבהם טיפל שם: "שם היה החולה מסוגל להאמין שהוא אלוהים. כאן, הוא רק מאמין שהוא המשיח".

המאבק נגד התאווה להיות אלוהים הוא רק אחד מפרקי מחזה היסטורי ארוך ומתמשך. בתקופה המודרנית, פולחן האישיות הופך לפולחן האגו שבו כיכבו היטלר וסטאלין ובימינו שושלת ה"אלים" הצפון-קוריאניים. אך נעזוב את הדמויות הנאלחות הללו ונחזור לתורה, לפרשת בהעלותך, שם מתוארת בחירתם של הזקנים שיעמדו לצד למשה. או אז מופיעים במחנה שני מתנבאים, אלדד ומידד המסוגלים אולי להוות תחרות למשה. יהושע, המשרת הנאמן, פונה אל רבו: "אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם", אך משה עונה לו (במדבר יא, כט): "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים!". התלמיד "מקנא" לרב, נאבק לכבודו ומעמדו אך מקבל את דברי משה רבו.

לאורך הדורות, קנאת התלמידים לרבם הביאה, לדעתי,  צרות רבות. אמונתם העיוורת של תלמידיהם, לפעמים תמימה, לפעמים אלימה ואף טרוריסטית, הכשילה את המורים. כך יתפלגו בעתיד ישיבות וחצרות חסידים. מעתה לומדים אנו שיש רק חיסון אחד כנגד תאוות פולחן האישיות העלולה לקנן בלב הגדולים והיא הענווה: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד". אך את המאבק נגד פולחן זה יש להמשיך ביתר שאת אף אחרי המוות! אכן, על הסכנה הכרוכה בקיומו של "קבר קדוש" עמד המדרש (בראשית רבה צו, ה): "מפני מה ביקש יעקב אבינו שלא יקבר במצרים? שלא יעשו אותו אלוהות, שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד". החסידים עלולים להפיל במלכודת את רבם הנערץ!

שערים לא ננעלו

ועתה בקיצור נמרץ, הערה נוספת בעניין פולחן-האישיות העצמי. זאת מלכודת המסבירה לדעתי את אחד ממעשי הרצח הנודעים ביותר – הרציחות של צ'ארלס מנסון ב-1969, אבל היא מסבירה גם פשעים קטנים יותר של מנהיגים נורמטיביים הנתפסים למשל בעברות מיניות. לדעתי אין הדבר נובע מצביעות גרידא כפי שנוטים לחשוב. מאחורי מעשיהם מסתתרת עמדה אידיאולוגית המכשירה את חטאותיהם: בתפיסת עולמם המעוותת חושבים הם שלהם מותר, שהם כבר "התעלו" מעבר לטוב ולרוע, למצוות ולחובות.

אך נחזור למדרשי רב מתנה ולענוותנותו של משה. זו באה לידי ביטוי גם בהבנתו ששערי התורה לא נסתתמו עם מותו. אדרבה, התורה שבעל פה יצאה אז לדרכה. זהו תוכנה העמוק של שמחת בית השואבה, סמל להשראה עליונה המאפשרת לנו לחדש בתורה. מעניין ששלוש השאלות הראשונות של הפפונאים מתייחסות לפורים, מצווה שנתחדשה בימי הבית השני, ואנו מברכים בה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", כאילו היא מדאורייתא! למדנו גם מרב מתנה שהמגילה רמוזה בתורה, באופן שמערב הומור וטרגדיה: המן הוא ניגוד מוחלט לדמותו של משה והוא מיוצג במדרש על ידי אם כל החטאים – עץ הדעת. פולחן האישיות הוא יסוד קיומי שלו (אסתר ג, ב), "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ… כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן". אסתר, לעומת זאת, היא סמל לגיבורות ולגיבורים שברגעי סכנה והסתר פנים מוכנים לבטל את האגו שלהם ולהיות נכונים להקריב את עצמם: (ד, טז) "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". שם גם מסתתר גיבור עניו נוסף: מרדכי. כן! המנהיגים נדרשים לענווה, ואנו לזהירות מפולחן האישיות, כזה הנפוץ כל כך בזמננו.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

פורסם ב-2 באוקטובר 2015,ב-גיליון חוה"מ סוכות תשע"ו - 947, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. המושיע האקדמי

    המושיע האקדמי:
    מבשרי -אחזה אלוה
    לא תגורו
    הרבנות מקבלת את בעליה
    אשר יחטא נשיא

    http://www.hamoshia.Co. il

להגיב על המושיע האקדמי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: