תגובות לגליונות קודמים – 946

בתגובה למאמרו של מוטי ארד, "הסכנה שבפרשנות", גיליון פרשת ניצבים

ההלכה לא מתירה רצח

במאמרו טוען ד"ר מוטי ארד שמעשי הרצח שנעשו במצעד הגאווה ובכפר דומא לא נעשו בניגוד להלכה. לטענתו, אדרבה – ההלכה הפסוקה מאפשרת ואף מעודדת מעשים כאלה. על מנת למנוע מעשים נוספים מסוג זה, טוען ארד שעל הרבנים לשלול את קיומן של הלכות אלה בפועל ו"לאסרן בהוראת שעה".

אולם עיון במקורות שמצטט ארד מורה בבירור את ההפך. ההלכה אינה מתירה מעשים כאלה, ואף אוסרת אותם בבירור. אכן ישנן הלכות העוסקות בדיני הריגה הנוהגים בזמן הזה, גם ללא סנהדרין והליך משפטי מלא, אולם הן עוסקות במפורש במקרים חריגים ומצומצמים. ארד מרחיב את תחולתן של הלכות אלה הרבה מעבר להקשר המקורי, ובכך יוצר מצג שווא כאילו ידה של ההלכה "קלה על ההדק" וכל קנאי יכול לקום ולרצוח בשם התורה.

נפתח ברצח שהתרחש במצעד הגאווה. לגבי זה מביא ארד את דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכ"ה), שם מופיעים מספר מקרים שבהם ניתן להרוג אדם גם ללא בית דין: א. מניעה של רצח או אונס. ב. הריגת אפיקורסים ועוברי עברה להכעיס. ג. הריגת יהודי הבא על נכרית בפרהסיא. מתוך הלכות אלה מסיק ארד ש"כך מצטרפת להלכות הנוהגות בזמן הזה גם קטגוריה של הלכות קנאים… די אם שמע (הקנאי) כי השעה צריכה למעשה של קנאות… והרי הוא מוכן ומזומן לקיים מצווה". הלכות אלה פותחות, לדעתו, פתח נרחב לקנאות מתפרצת, ללא גבולות וסייגים.

אך כיצד מגיע ארד מתוך ההלכות שהוזכרו למסקנה מרחיקת הלכת הזו? נשים לב לסעיפים שהוזכרו:

ניסיון לרצח או אונס – ודאי אין כאן. ארד מזכיר בהקשר זה גם משכב זכר, אך הרי משתתפי מצעד הגאווה אינם באים בשום פנים לעשות או להצדיק מעשי אונס, אלא באים לתמוך במעשים הנעשים בהסכמה. ההלכה כמובן שוללת בתוקף מעשים אלה גם כאשר הם נעשים בהסכמה, אולם העונש במקרה כזה מסור לסנהדרין בלבד, על כל הסייגים הכרוכים בכך. ליחיד אין כל היתר לפגוע בחוטאים כאשר הם עושים את מעשיהם בהסכמה, כפי שנאמר במפורש בהלכות הללו עצמן, המסייגות את הדין אך ורק למקרה של אונס.

יהודי הבא על נכרית – מה עניינו של דין זה למצעד הגאווה? ההלכה של "קנאים פוגעים בו" נאמרה במפורש אך ורק לגבי עברה ספציפית זו של יהודי ונכרית, ולא לגבי עברות אחרות כגון משכב זכר. יתרה מזו – גם לגבי עברה זו נאמרו סייגים רבים, שהופכים את הדין לתיאורטי כמעט לחלוטין, ונאמר במפורש שמי שהורג את החוטא שלא על פי תנאים אלו הרי הוא רוצח ודינו מוות (רמב"ם איסורי ביאה יב, ה).

סעיף שמנסה ארד לקשור אל מעשה הרצח של ישי שליסל הוא "עוברי עברה להכעיס". אך האם ניתן להגדיר הומוסקסואלים כעוברים עברות להכעיס?! ארד טוען שכך הם "נתפסים בעיני ציבור מסוים", אך כל המכיר את ההגדרות ההלכתיות בעניין זה יודע בבירור שחוטאים אלה שייכים לגדר של "עוברי עברה לתיאבון" ולא "להכעיס". מלבד זאת, מפורסמים דברי החזון איש (יורה דעה סי' ב'), שבימינו הלכות אלה העוסקות באפיקורסים ועוברי עברה להכעיס אינן נוהגות כלל, מסיבות מהותיות שאין כאן המקום לפרטן.

לגבי הרצח שאירע בכפר דומא, מצטט ארד את דברי הרמב"ם המסביר את מעשה שמעון ולוי בשכם, וטוען שמדברים אלו ניתן ללמוד הצדקה לכל ענישה קולקטיבית של גויים בזמננו. דברי הרמב"ם שנויים במחלוקת בין הראשונים, וכבר נשתברו בסוגיה זו קולמוסים רבים. לענייננו נעיר שתי הערות בסיסיות:

א. גם לדעת הרמב"ם, מדובר דווקא בענישה של בוגרים ולא של ילדים. כך היא לשון הרמב"ם בהל' מלכים י, ב: "ולעולם אין עונשין מהן (= מבני נח) לא קטן ולא חרש ולא שוטה, לפי שאינן בני מצות".

ב. הרמב"ם אמנם מצדיק את מעשה שמעון ולוי, אולם ישנו הבדל יסודי בין מעשה זה לבין מעשים מקבילים בימינו – כאשר ישנו שלטון בישראל חובה להישמע להוראותיו, וכל החורג מהן נחשב כמורד במלכות ועלול להיענש בכל חומר הדין (עיין הל' מלכים ג, ח). המלחמה באויבי ישראל צריכה להיעשות אך ורק במסגרת מערכת הביטחון הממלכתית ולא כמעשה של יחידים על דעת עצמם.

בסיכום: ארד מוציא את ההלכות הללו מהקשרן, ומצייר מצג שווא של ההלכה. מבחינה זו, ארד ושליסל אוחזים בעמדה זהה – שניהם סוברים שישנו בהלכה גדר רחב וכללי של קנאות, וכל המרגיש רגש קנאה לה' ההלכה מעודדת אותו לקום ולעשות מעשה, ללא הגבלות וסייגים כלשהם. אלא ששליסל קם ועשה כך בפועל, בעוד ארד, המתנגד למעשים כאלה, מציע להורות הוראת שעה שתפקיע "הלכה" זו. אולם לאמיתו של דבר, שניהם טועים לחלוטין. אין בהלכה גדר כללי שמתיר קנאות, אלא הגדרות מסוימות ומצומצמות מאד, שאין בהן כל היתר למעשי רצח כדוגמת אלו שאירעו בירושלים ובדומא.

מי שעשה מעשי רצח אלו, גם אם מעשהו נובע מרגש של קנאה לכבוד ה', אין לו כל צידוק הלכתי, וההלכה מגדירה אותו כרוצח לכל דבר.

שמואל אריאל

הרב שמואל אריאל הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל

הרבנים אומרים אחרת

מוטי ארד משיב:

הרב שמואל אריאל הוא אדם כלבבי – דורש טוב לכל אדם, ומתקומם כנגד כל עוולה. זאת מצאתי לא רק בתגובתו למאמרי, אלא עוד בשיעוריו נגד הספר תורת המלך. הזדהיתי עם גישתו המצמצמת את תחולת ההלכה בעניין הפגיעה בחפים מפשע. בא מעשה דומא (או שמא נקרא לו מעשה שכם) וטפח על פניו.

מתי יבין שלא מחשבותיו כמחשבת מחברי תורת המלך, שאותם ניסה לשווא לשכנע. אומר פה דבר שלא אמרתי במאמר – עניין שבע מצוות בני נח הולך וגדל במחשבת רבנים בני דורנו לא רק ב"אותו הספר". ישנם רבנים הרואים את ייעוד עם ישראל ליצור בעולם קהילות של "בני נח", חסידי אומות העולם. אבל ישנם גם אחרים אשר משתמשים במקורות שציטטתי כדי לדון גויים בימינו, ואלו הקימו בית דין שידון אם גוי פלוני חייב או זכאי. את העונש לא פירטו, הוא מוצנע: כל עבריין, גם גזלן בפחות משווה פרוטה, גם אוכל אבר מן החי, חייב מיתה בסיף; ולא רק העבריין אלא הכפר שידע ולא דן אותו חייב מיתה בסיף, משום "דינים", כמו בשכם.  במציאות של "הזמן הזה" שבו אין כוח בידי בית הדין לכפות את פסקי הדין, אף כי בעיני חבריו יש להם הסמכות לדון, יש ויש לחשוש מפני ההיזקקות לאמצעים של "עד אחד ודיין אחד".

אשר לחו"מ סימן תכ"ה, הבית יוסף צמצם אמנם, אבל הרמ"א השלים בכל סעיף על פי הטור ועוד, וכך קרה שהלכות קנאים נוספו למעגל האמצעים "בזמן הזה". טעות ביד הרב אריאל לחשוב שכיון שבמשנה סנהדרין נאמרו הדברים על "הבועל ארמית" לא יורחב מעשה פינחס גם למעשים אחרים. הרב אליהו בקשי דורון בדרשה לפרשת פינחס (צוטט ב"מעריב", 8.7.1996, עמ' 18) אמר על רפורמים"אין הלכה בתורה שמותר להרוג את הנפש בלי עדים, בלי התראה, בלי סנהדרין. אבל ביצר הרע הזה, בסכנה הגדולה הזאת, שאנו יודעים כמה הסכנה הזאת אוכלת כל חלקה טובה בעם ישראל, פה כתוב ובאו קנאים ופגעו בו". ואילו בידיעון הסנהדרין החדשה משנת תשס"ח מוקדשים תשעה עמודים ל"חיוב המחאה נגד מצעד התועבה".

מהי מחאה? מצוטט רבנו יונה (עמ' 45) "'וַיַּרְא פִּינְחָס… וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ', וחובה על כל ירא, אף כי אוהב טהר לב, להעיר קנאה". ועל שום מה הקנאה? מובאים דברי ר' משה פיינשטיין "שכל התאוה הזו הוא מחמת שהוא דבר אסור ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון הקב"ה… כשכוונת החוטא להכעיס, שהרי אין כאן עניין טבעי כלל". אינני רב, ואיני מתיימר להתייצב מול רבנים שכל עולמם בתורה. הרב שמואל אריאל מתאים יותר.

בתגובה ל"שני רבנים ומלכוד אחד" מאת עודד פלוס, גיליון פרשת וילך

מלאכים כבני אדם?

הצטערתי מאוד לקרוא שביחס למאמר כה חשוב עם משמעות היסטורית, הכותב מחפש את האינטרסים: האינטרס של הרב מצד אחד, של חותנו האדר"ת מצד שני. המחויבות לאנשי יפו והיישוב החדש מצד אחד, ואנשי ירושלים והיישוב הישן מצד שני, עד כדי העלאת החשד שמא העדיף הרב את האינטרס שלו על האינטרס של חותנו. אין שום ביסוס עובדתי לטענה שמישהו מהם היה מוטרד באותו רגע משאלות של מעמד ופרנסה. הדיון בין הרב לחותנו היה בוודאי עקרוני.

רבנים ואנשי רוח פועלים בתוך עולם ולפעמים גם בתוך אילוצים, אך המשקל והמינונים שיש לאלה לעומת האמת הפנימית הבוערת בקרבם הם בדיוק ההבדל בין הבטה עליהם כמאורי הדור לבין הכנסתם למשקפיים צרים, משקפיים שבעדם נראים רק אינטרסים אישיים וכלכליים.

כאשר התמנה הרב קוק לרב הראשי לארץ ישראל הוא לא רצה לקבל משכורת מהוועד וחי תקופת מה בדוחק ובעניות משוועת. בסופו של דבר אנשי עיריית תל אביב נחלצו לעזרתו והעניקו לו סוג של פנסיה לכל ימיו.

לסיום, אצל הרב צבי יהודה הובלט היחס החיובי להרצל ותמונתו של הרצל הייתה תלויה בחדרו. על יחסו החם להרצל אפשר ללמוד מדבריו המובאים ב"מתוך התורה הגואלת" ב' עמ' רפ"ו, וכן ראו במילון הראי"ה של הרב קלנר עמ' תרנ"ו.

גם אחרי מאה וחמש עשרה שנה מאמר זה ממשיך להאיר את הדרך. מסתבר שמבטו של הרב היה מכוון למרחק כזה ואף יותר.

יהודה מלמד

הרב יהודה מלמד הוא ר"מ בישיבת ההסדר ברמת גן

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

פורסם ב-25 בספטמבר 2015,ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: