ניצחונו של העפר | שלום רוזנברג

בעיני הנצרות והאסלאם, הניצחונות במלחמה הם ההוכחה לאמיתותן. אך ליהדות הוכחה חזקה יותר: ההישרדות 

אשמנו, בגדנו… נשפטנו ונענשנו וגלינו מארצנו. בצדק! אך יש גם צדק שמעבר לצדק. הרגשה מעין זו ביטא הנביא חבקוק בפנייתו אל הקב"ה (חבקוק א, יג): "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע!… לָמָּה… תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ". לפנינו מעין שיחה פרטית עם הקב"ה המתנהלת ברשות היחיד של תודעת הנביא, אלא שלדבריו השלכות קריטיות ברשות הרבים ובוויכוחים הבין–דתיים. האגדה החז"לית תיארה זאת בצבעים חושפניים וטרגיים (גיטין נו, ב):

מה עשה [טיטוס הרשע]? תפש זונה בידו ונכנס לבית קודש הקודשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סיף וגידר [דקר] את הפרוכת. ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור [היה טיטוס, שהקב"ה] הרג את עצמו.

אלוהים מת! על דברים קשים אלה, מוסיף התלמוד, התנבאה שירת האזינו (לב, לז): "וְאָמַר אֵי  אֱ–לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ".

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

אקסיומה של מאיסה

במוקדי פרשות בחוקותיי וכי תבוא מצויות התוכחות – נבואות החורבן והגלות. האסלאם והנצרות הפכו את התוכחה ל"הוכחה": "הוכחה דרך ההצלחה וההשפלה". האסטרטגיה של הדתות הייתה פשוטה. ההצלחה מהווה מדד לצדקת הדרך: הצלחה במלחמות וכיבושים, הצלחה בניסיונות להביא את העמים לחסות בצילם של הצלב או חצי–הסהר, וכן הצלחה אישית כלכלית בעולמם של הקלוויניסטים. כך, הגלות והסבל של עמנו הפכו לאקסיומה שממנה נובעת הקביעה הדתית האולטימטיבית שאלוהים מאס בנו. כמובן, אלו שהשתמשו באקסיומה הזאת גם פעלו רבות כדי לממש אותה במציאות, על ידי חוקים מגבילים ורדיפות.

כתשובה לטענות אלו לימדו אותנו חז"ל שההיסטוריה זיכתה את ישראל בנס גדול יותר מניצחונות צבאיים והצלחות אחרות. כוונתם לפלא קיומו והישרדותו של העם היהודי למרות הסערות ההיסטוריות שגזרו עליו, כביכול, כיליון.  את הפלא הזה ביטא בצורה מופלאה רבי יהושע בן לוי (יומא סט, ב):

משה אמר: (דברים י, יז) "הָאֵ–ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא". אתא [בא] ירמיה (לב, יח) ואמר: נוכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר "נורא"! אתא דניאל (ט, ד) אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גבור". [באו אנשי כנסת הגדולה] ואמרו אדרבה… אלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.

  רעיון דומה בוטא בשיחה מפתיעה קדומה יותר: "אדריאנוס אמר לרבי יהושע [בן חנניה]: גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה [לו]: גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה" (אסתר רבה י, יא). "נצח ישראל", כפי שנס זה יכונה, הוא ההוכחה ההיסטורית המופלאה ביותר לאמיתותה של היהדות. וכי תאמרו: הרי יש עמים נוספים ששרדו עד היום הזה במזרח הרחוק? נכון, הם שרדו, אך דתם ותרבותם השתנו באופן יסודי. הם אולי צאצאי אותו מקור גזעי, אך הם אינם אותו עם.

לפי דברי המקובל רבינו בחיי בן אשר (ג, א), רעיון זה מבוטא גם בחזון הסנה – וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: "ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו, והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת, ואֵינֶנּוּ אֻכָּל". מיוחדים במינם הם דברי הרמב"ם באיגרת תימן. "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית כח, יד) נאמר ליעקב: "שאף על פי שישתעבדו האומות בזרעו… יישארו [בניו] ויעמדו, והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו… [ובני ישראל יהיו] כַּעֲפַר הָאָרֶץ, כלומר אף על פי שהם נתונים למרמס ולמרפס כעפר הזה שהכל דורסין אותו, סוף שיגברו וינצחו". ואנו נוסיף, על עפר זה תיבנה מדינה.

טראומה מתמשכת

אך נחזור ונשאל. האם הניצחונות וההצלחות של העמים אינם מוכיחים שהאלוהים עומד לצדם של האחרים? לכך התייחס רבי יהודה הלוי בכוזרי (ד, כא–כב), הספר המהווה הגנה ל"דת המושפלת" – ה"סינדרלה" של העמים והדתות. ריה"ל שם בצדק את תגובתו דווקא בפי המלך המסתכל מבחוץ: "אין אני מביא ראיה מזה [מהצלחות המלחמה] כי רואה אני את שתי הדתות [הנצרות והאסלאם] חולקות זו על זו, והרי לא ייתכן כי תמצא האמת בשני הקצוות". במצב כזה, או שהאמת מצויה רק באחת מהן או שאינה באף אחת. שתי הדתות מנטרלות זו את זו. דברי הכוזרי מאפשרים לנו פרספקטיבה ביקורתית על התיאולוגיה הפוליטית של ישמעאל המתבסס על הסיף ונצחונו. היא לא מסוגלת להוכיח את אמיתותה אלא אם כל העולם ייכבש על ידה, וחוסר היכולת לכך הוא טראומה מתמשכת קשה בשבילה.

"מלכות אדום" הנוצרית עדיין לא מבינה טראומה זאת. בעולמו של אדום, ישו הוא סמל הסובל. הוא נהרג כיהודי, בשיטת מוות רומאית, הצליבה. את זאת ביטא מרק שאגאל בצורה מופלאה באחת מתמונותיו שבה נראית דמותו של ישו לבושה טלית קטן, על רקע להבות השואה. אילו ישו היה שם, לא היה נגאל. באופן פרדוקסלי, הבנת הנוצרים את ערכו של הסבל מפריכה לחלוטין את המשוואה השגויה: "תוכחה–הוכחה", שבה הם השתמשו נגד אבותיי. איפכא מסתברא, העם היהודי הסובל הוא עבד ה' האמיתי, את זאת הוכיחו דווקא הם ברדיפותיהם.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

פורסם ב-25 בספטמבר 2015,ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ההינדואיזם עתיק יותר מתורתנו, והדאואיזם פחות עתיק, אבל בכ"ז 2600 שנים "אינן הולכות ברגל"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: