ניגון האותיות | עמית קולא

מדוע מערבבת התורה בין המושגים "תורה" ו"שירה"? על הפער שבין הספר והדיבור ואתגר הנחלת התורה לדורות הבאים

בפרשיות האחרונות של ספר דברים ניכרת תחושת דחיפות. משה עומד לפני מותו ועליו לסדר סידורים אחרונים כדי שהמפעל הגדול שהנהיג במשך ארבעים שנה לא ירד לטמיון. דבר אלוהים מודיע לשליח הנאמן את התחומים הראויים לטיפול ואת הפעולות שיש לבצע. בתוכם תופסת השירה מקום מרכזי. מילותיה של השירה החובקות שמים וארץ ומקיפות ימות עולם נותנות לה את כובד משקלה בתודעת הדורות. חלק ממשקל זה גנוז בהשוואה שבינה לבין התורה.

משה מצטווה לכתוב את השירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". משה ממלא את הציווי לכתוב ואת ההנחיה ללמדה: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לפתע משנה הכתוב נושא ועובר לדבר על התורה: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". מה כתב משה, שירה או דברי תורה? שאלה זו ממשיכה לפסוק הבא, שבו מצווה משה את הלווים נושאי הארון: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ". במה מדובר – בשירה, בדברי תורה או בספר התורה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מן הדיבור לדבר

ערבוב המושגים – הוראה משותפת בין התורה לשירה – מופיע גם בארבעת הפסוקים המופיעים כאפילוג לשירה:

וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. וַיְכַל משֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

השורש דב"ר מופיע בארבעה פסוקים אלו שמונה (!) פעמים. הוא מתייחס לדברי התורה, הוא מכוון לדברי השירה, הוא קשור לדיבור והוא שייך לדברים ולדבר הזה: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".

ספר דברים הוא ספר של דיבורים. יש בו ספר תורה ויש בו שירה. יש בו כתיבה על לוח אבן ועל קלף ויש בו חקיקה על לוח הלב. משה, המלא דיבורים מזה ארבעים שנה, דיבורים עם אלוהים ודיבורים עם בני ישראל, עתה בסוף ימיו, בעוזבו את העולם הזה – הוא נאלץ לכתוב. הוא כותב ספר. הדיבורים, השיחה שבעל פה, הופכים להיות דבר כתוב וחתום – הופכים להיות דָּבָר: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ".

המעבר מן הדיבור לדבר, מן השיחה החיה אל הספר, יאפשר לצלוח את תהום הנשייה – את סופיות חיי האדם וקוצר יכולתו לומר את דברו לכל לאשר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם ואף לאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. עם הכתיבה יהיו משה ודיבוריו בעלי ערך גם אחרי מותו. משה האיש החי והמדבר יהיה מעתה תורת משה (יהושע ח'; מלאכי ג' ועוד), הספר ישרוד אחרי האדם ויפתח את הפתח לניצחונו על החידלון ולהיותו תורת נצח. עם זאת, הפיכת הדיבור החי לדבר – לספר – לחפץ, יש בה משום עצירה – הקפאה. אין בה מחוות הפנים, הפרשנות של ניגון דברי הדובר. אין בה האפשרות להידבר, לשוחח, להקשות, לשאול ולהקשיב להסבר המתפתח. יש בה עצירה וחתימה. סוף.

ממשיכי הדרך

אבל המתבונן היטב בפרשייה זו ימצא כי יש בה הבטחה – "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". יש תקווה כי בצד הכתוב יישמר משהו מן השירה, משהו שיזכיר את הדיבור החי, שילווה את דברי התורה הכתובים, יוסיף להם נופך, ייתן להם סגנון, צבע מיוחד – מנגינה.

לא די בתורה החתומה בספר שהוא תורת נצח. יש צורך גם בשירה, שתעניק את החיבור – את הרלוונטיות לנפש הלומד והעושה. שירה שתשכיל להעביר את התוכן הגדול לא בכתיבה דמומה אלא בדיבור במילים –  "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". מצופה מן השירה שתתפקד בתפקיד עד: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד". יקוים בה מאמר חכמים "מפיהם ולא מפי כתבם" – התורה לא תהא רק ספר אלא גם שיח חי, וניגון מיוחד של לומדיה ומשנניה.

על רקע זאת אנו עשויים להתמלא רטט עם פסוקי חתימת הפרשה. ארבעים שנה עמל משה להנחיל את תורת ה' לעמו ישראל. ארבעים שנה של מאמץ הגדושות בתקלות ובאכזבות, בכשלים וברגעים של ייאוש. משה עצמו יודע לסכם את התקופה הזו במילים הממצות את כל התסכול מן העבודה הסיזיפית: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

והנה באותם פסוקים אחרונים אנו מוצאים דבר חידוש: "וַיָּבֹא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". המורה הגדול, שגרונו ניחר מן המאמץ הגדול, שחידושי רוחו, דברי תורתו, הנהגתו ושירת חייו נראים כחולפים עם הרוח, בנופלם על אוזניים אטומות ולב ערל, אחרי ארבעים שנה שומע מירכתי בית המדרש קול הנענה לקראתו, עומד על הגיונו ומצטרף אליו לשירתו – תלמיד אחד שמבין: "הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן". לעתים די בתלמיד אחד כדי לתת תקווה, כדי להבטיח כי לא תישכח מפי זרעו (את הצליל של יהושע שמעתי מהרב דוד ביגמן ועיבדתי למנגינה משלי).

זו כמעט החתימה – תורה ושירה וממשיכי דרך. ממשיכי דרך שיאחזו בתורת הנצח וימשיכו את מנגינת רבם בצירוף צליל קולם הייחודי.

*

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בספטמבר 2015, ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: