החברה הגאונה מנאפולי | אלון אלטרס

הרומן של אלנה פרנטה, הסופרת האיטלקיה הגדולה שאיש מעולם לא פגש, מתרחש בנאפולי הענייה. אלון אלטרס, מתרגם ספריה לעברית, נסע לשם כדי לנסות לחשוף טפח ממעטה המסתורין

אלנה פרנטה הוא שמה הבדוי של סופרת איטלקייה, ילידת נאפולי, שכבשה את אמריקה. יהיה מדויק יותר לומר שאמריקה גילתה בעזרת "החבֵרה הגאונה", שם ספרה היוצא כעת בהוצאת "הספריה החדשה" והראשון מבין ארבעת הרומנים הנפוליטניים, את העיר נאפולי על כל צדדיה.

הספר זכה לביקורות נלהבות בעיתונות האמריקנית ובכל מדינה שבה תורגם. ה"ניו יורקר" למשל יצא מגדרו מרוב שבחים, וסופרים מרכזיים הגדירו את מחזור הספרים כיצירות מופת וקבעו שפרנטה היא הסופרת האיטלקייה החשובה ביותר הפועלת היום. חלק מהקסם שדבק בפרנטה, יש לשער, טמון במסתורין האופף אותה, הנובע מהעובדה שאיש, פרט לראשי בית ההוצאה שלה, לא יודע את זהותה ולא ראה אותה מעולם בדמותה זו.

המו"לים האיטלקים של הסופרת הקימו לפני כעשור הוצאת–בת בשפה האנגלית, ותרגמו את כל ספריה של המחברת. "החברה הגאונה" הוא פרויקט ספרותי של אלפי עמודים, שיוצא דווקא בתקופה שבה חוזרים ואומרים כי הקורא המערבי איבד את חדוות הקריאה, ודינו של הספר הכרוך להיעלם מהבתים. כדי לקרוא את כרכי "החברה הגאונה" הקורא זקוק לסבלנות ולאהבת הקריאה. מדובר בסיפור אחד המתפרש על פני ארבעה כרכים; ממש כמו במאה ה–19, שבה הקריאה לא התחרתה בטלוויזיה וברשת האינטרנט, על שלל הסחות הדעת שהם מבטיחים לקורא ולצופה.

השמש‭ ‬אורחת‭ ‬נדירה‭ ‬בסמטאות‭ ‬הצרות‭. ‬נאפולי צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

השמש‭ ‬אורחת‭ ‬נדירה‭ ‬בסמטאות‭ ‬הצרות‭. ‬נאפולי
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

סנדלרים ומוכרי נקניקים

העיר נאפולי עומדת במרכז ארבעת הרומנים שהוציאה פרנטה והיא הגיבורה הראשית שלהם, לא פחות משלל הדמויות האנושיות המאכלסות את 1,800 העמודים המרכיבים אותם. מדובר בפסיפס נפוליטני ייחודי, הלוכד גם את לבו של מי שמעולם לא ביקר בעיר. פרנטה גדלה בנאפולי והעיר מלווה אותה עוד מראשית דרכה, בספר הביכורים שלה "אהבה מטרידה" (שראה אור בעברית, בתרגומי, בשנת 2009); וממלאת תפקיד מרכזי בספרה השני והמדובר "ימי הנטישה" (ראה אור בעברית, גם כן בתרגומי, בשנת 2007).

ב"ימי הנטישה" נעה הגיבורה בין נאפולי הדרומית לטורינו הצפונית. לא רק שהיא עצמה מיטלטלת בין שני המקומות הללו, השונים כל כך, אלא שהפסיכולוגיה שלה, הדרמה הנפשית–נשית של הספר, מתרחשת בין שתי האפשרויות האורבניות האלה, המנוגדות כל כך בתרבות האיטלקית. באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה הסופרת דרך הדוא"ל, היא נשאלה על תפקיד הערים הללו בחייה. "לדידה של אולגה", השיבה הסופרת דרך עיניה של גיבורת "ימי הנטישה", "אלו הן ערים שאין בהן אהבה".

אך נחזור לנאפולי של ספרה החדש. "החברה הגאונה" הוא שמו של הכרך הראשון וגם של הפרויקט כולו, שהחל להתפרסם באיטליה בשנת 2011 והגיעה לסיומו בשנת 2014, עם פרסום הספר הרביעי. כעת הספר רואה אור בישראל, בתרגומי, ושלושת הספרים הבאים יראו אור בשנים הקרובות. בספרים פורשת פרנטה את סיפור ידידותן של שתי נשים מפרברי נאפולי, מגיל שש ועד גיל שישים–ושש. הקורא של הכרכים הללו, העבים למדי – מעל ארבע מאות עמודים כל אחד, מתוודע לגלגולי החיים של השתיים: ילדות, עלומים, בחרות, יצירה, עבודה, נישואין, הורות, זקנה. חיים שלמים. המספרת היא אלנה, ואם יהיה מי שיאמר שאלנה היא הסופרת עצמה הוא לא יטעה כלל. היסוד האוטוביוגרפי בספרים הוא בעל נוכחות חזקה ביותר.

בכרך הראשון אנו מתוודעים במלוא עוז לפרברים העניים של נאפולי. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לכתוב פרוזה טעונה כל כך אם לא חווית את רחובות שכונת העוני על בשרך. המקצועות שאליהם אנו מתוודעים בספר נראים כשייכים לעולם שבו רופאים, רואי חשבון, מהנדסים ואדריכלים הם שמועה רחוקה. ב"חברה הגאונה" עובדים סנדלרים, ירקנים, מוכרי נקניקים, שוטפי חדרי מדרגות וזבנים בחנות למכשירי כתיבה, וזהו עולם מרתק, עשיר ורב בניואנסים אנושיים.

נאפולי של אלנה פרנטה מזכירה מאוד את סרטי הניאו–ריאליזם האיטלקי של שנות החמישים וראשית שנות השישים, ולא במקרה אלה גם שנות ההתרחשות של הספר. כוונתי לסרטים של במאים כויטוריו דה סיקה או פייר פאולו פאזוליני, שבחרו אחרי מלחמת העולם השנייה להסב את מבטו של הצופה האיטלקי והאירופי אל הפרברים הדלים של הערים הגדולות. מקומות שרחוקים קילומטרים מעטים בלבד ממרכז מילאנו או מעיר הבירה רומא, ולמרות זאת אין התושבים האמידים והבורגניים של המרכז העשיר מכירים אותם, נתקלים ביושביהם או באים איתם במגע.

כזו בדיוק היא השכונה שבה מתרחש הספר שלפנינו. השכונה היא מוקד העולם, היא אמת המידה לאופן שבו שתי החברות – לילה ואלנה גרקו – מביטות על הסובב אותן. כל יציאה מן השכונה, אפילו הליכה פשוטה לעבר הים (נאפולי היא עיר נמל) או ארוחה בפיצריה, מתוארת על ידי הסופרת כמסע הרפתקני לארץ לא נודעת.

השכונה, מוקד החיים של כל הדמויות בכרך הראשון, אינה מוזכרת אף פעם בשמה. אלנה פרנטה, שמסתורין חביב עליה, מסתירה מן הקורא גם את הפרט העקרוני הזה. למעשה פרנטה כותבת סיפור שרצונו ליצור מיתוס של ילדות נפוליטנית שבה מצבים אנושיים בסיסים, שהמיתוס מטפל בהם בדרך כלל, מובאים אל הקורא במעטפת של חוויות ילדות קונקרטיות ולעתים קשות. ואכן, קשה לתת שם ידוע ומוכר למקום שרצונך שיהיה בעל מעמד מיתולוגי. הזיהוי המיידי של המקום יקשה על מוחו של הקורא לראות במקום מוכר כברת ארץ חדשה שכדאי לרדת לחקרה.

תנוח דעתכם; במסעי בנאפולי לצורך כתיבת הכתבה שלפניכם איתרתי את השכונה ומצאתי את המקום שקבע במידה רבה את עתידן של שתי החברות הללו, שכל אחת מהן, בדרכה הייחודית, היא גאונה לא פחות מידידת נפשה.

לא סנטימנטלית         

 בחודשים הארוכים שבהם עבדתי על תרגום הספר נולד בי הרצון למצוא את השכונה שבה הוא מתרחש, לנסוע ולראות במו עיניי את המקום שבסמטאותיו מתהלכות אלנה ושאר הדמויות של פרנטה. לשם כך היה עליי לנסוע לנאפולי ולנסות לחלץ מדפי הספר את הפרטים המזהים, כדי להבין את השימוש הפיוטי שעושה פרנטה בטופוגרפיה הכאוטית של העיר.

כמו כל בלש השתמשתי ברמזים השתולים בספר. אלנה יוצאת פעם אחת ויחידה מן השכונה בחברתו של אביה. זה היום היחיד שבו הם מבלים יחד, רק היא והוא, במשך כל חייהם. הטיול עם האב מתואר כמסע למחוזות קסומים, למרות שהם נמצאים במרחק של שעת הליכה מהבית שבו היא גדלה. וכך היא מתארת את היום הזה:

זה היה יום יפה ובהיר שנשבו בו רוחות. הרגשתי שאני אהובה, שמפנקים אותי, ולחיבה שלי כלפיו התווספה עד מהרה הערצה הולכת וגוברת. הוא הכיר היטב את המרחב העצום של העיר, ידע היכן לקחת את הרכבת התחתית או את החשמלית או את האוטובוס (עמ' 135).

בעמוד הבא היא מתארת את מסלול הליכתם, שמתחיל ביציאה מתחנת הרכבת המרכזית של נאפולי, תחנת גריבלדי:

הוא הראה לי את כיכר קרלו השלישי, או את בית המחסה לעניים, את הגן הבוטני, את רחוב פוריה, את המוזיאון. הוא לקח אותי לרחוב קונסטנטינופלי, לפורטו אלבה, לכיכר דנטה, לרחוב טולדו. הייתי מסוחררת מן השמות, מרעש התנועה, מן הקולות, מן הצבעים, מאווירת החג ששררה מסביבהאם ייתכן שרק השכונה שלנו היא מקום מלא כלכך במתחים ובאלימות, בעוד שאר העיר קורנת ומאירה פנים? (עמ' 136).

הטופוגרפיה של "החברה הגאונה" מיוחדת במינה. המילים של הסופרת זהות לחלוטין לציונים במפה השגרתית של העיר. במסעי בעקבות המסלול שמתווה פרנטה, ביום קיץ חם של חודש אוגוסט, ראיתי שלכל אחד מציוני הדרך הללו היה פוטנציאל שהסופרת הייתה יכולה לפתח אילו רק רצתה בכך. במיוחד בולט לעין בית המחסה לעניים. מדובר בבניין ריק וארוך עד אין שיעור, ודאי הבניין הארוך ביותר בעיר אם לא במחוז כולו, שמעולם לא שימש באמת לתכלית שלשמה בנו אותו. הסופרת מתעלמת מהייחוד הארכיטקטוני שבולט לעינו של כל אדם המביט לעבר המבנה המרשים.

כך גם באשר לגן הבוטני, הנטוע בסביבה אורבנית, מוקף אספלט, חנויות, מוסכים, בתים ושאון מכוניות. יוצר אחר, שונה מפרנטה הנזהרת מסנטימנטליות כמו מאש, היה מתקשה להתגבר על הפיתוי להכניס את הילדה ואביה לגן הקסום, ולתאר אותו מבפנים על כל יפעתו המגוונת. כך לגבי המוזיאון, שמוזכר בטקסט במילה אחת, אך במציאות הוא אחד המוזיאונים הארכיאולוגיים היפים באיטליה, שבו מוצגים ציורי הקיר שנלקחו מפומפי, העיר שהווזוב, הר הגעש המאיים על נאפולי, הקפיא לנצח. אך יש חריגה אחת מן התיאור המאופק והמדוד של המקומות האטרקטיביים שאלנה רואה עם אביה באותו היום:

זה היה רגע בלתינשכח. הלכנו לעבר רחוב קראצ'ולו, הרוח גברה, אור השמש הלך והתחזק, הווזוב היה צורה מעודנת בצבע פסטלהים. אבל איזה ים. סוער, סואן. הרוח עקרה את הנשימה, הדביקה את הבגדים לגוף, הסיטה את השיער מן המצחהגלים צמחו והתמוטטו כמו צינורות מתכת כחולים ונשאו בפסגותיהם קצף ביצים לבן, ואז נשברו לאלפי נתזים מנצנצים והגיעו עד לרחוב, וכולנו, הצופים במחזה, השמענו "אוה" של פליאה ופחדאני, אני ולילה, שתינו שמסוגלות יחד, רק יחדלתפוס את המון הצבעים, הרעשים, הדברים והאנשים, ולספר אותם ולהעניק להם עוצמה (עמ' 137)

הלכתי גם אני שבי אחרי התיאור המקסים הזה וצעדתי מבית המלון שלי עד המבצר. זה היה יום של קיץ מהביל והים לא גאה. המראה שנגלה לעיניי, שחיפשו אחר נוכחות הפרוזה של פרנטה, היה קומי למדי: מתחת למבצר התגודדו משפחות נפוליטניות. הן ישבו בסירות משוטים ישנות ואכלו ארוחת צהריים שופעת. אחדים, ילדים בדרך כלל, הציבו כיסאות פלסטיק בתוך המים הרדודים, החזיקו צלחות על הברכיים ואכלו בתאווה רבה מנות פסטה גדושות. היה לי ברור שמדובר במראה שגרתי מבחינתם: מה יותר טבעי מלשבת על כיסא פלסטיק בתוך מי הים ולאכול פסטה מהבילה בחום של 35 מעלות בלי טיפת צל מסביב.

בכל מקרה, כשמדובר בשתי החברות – הן רק רוצות לזקק את היכולת שלהן לספר את אשר רואות עיניהן. כבר בנעוריהן הן מנסות לכתוב ספר ברמת קלאסיקת הנעורים "נשים קטנות". הן מאמינות בכל לִבן שמה שיוביל אותן להיות נשים עשירות ומאושרות הוא הספרות היפה. בכרך הראשון שתיהן מאמינות בכך, מתחרות זו בזו, אך בכרכים הבאים ייפרדו הדרכים. אלנה גרקו תלך לכיוון אחד ולילה צ'רולו לכיווון אחר, מנוגד, אם תרצו.

אגרוף לעשירים

לא היה די במסע הזה, בעקבות הבת והאב, כדי שאגלה היכן בדיוק ממוקמת השכונה. המשכתי לחפש בין דפי הספר ובמפת העיר סימנים ורמזים למיקומה המדויק ולשמה האמיתי, מנסה לברר אם גם במקרים אחרים הסופרת משתמשת במרחב העירוני של עיר הולדתה כאילו היה ציון דרך נעדר יופי או חשיבות.

גיליתי שהיא עושה בדיוק כך גם במסע אחר מחוץ לשכונה, הפעם בחברת בני השכונה האחרים. המסע הזה מחולל את המפגש הראשון בין בני השכונות לבני העשירים. הלכתי בעקבות לילה ברחובות האלה, וראיתי איך הסופרת בוחרת להתעלם מבתים יפים להפליא, חנויות מצודדות או מקומות בעלי חשיבות לא מועטה בהיסטוריה של העיר. פרנטה מתמקדת במפגש האנושי בין שתי שכבות חברתיות, שמוליד, כנראה באורח בלתי נמנע, אלימות נטולת רסן:

הלכנו במורד רחוב טולדו. לילה התעקשה שנלך דרך רחוב קיאיה ורחוב פילנג'רי, ואחר כך רחוב דיי מילה עד לכיכר אמדאו, אזור שידעה שנמצא בו אנשים עשירים ואלגנטים. רינו ופסקואלה התנגדו, אך לא ידעו להסביר לנו למה, או לא רצו, והשיבו לנו רק בכל מיני מלמולים בדיאלקט, ובגידופים כלפי אנשים לא מוכרים שזכו לכינוי יפיופים ( עמ' 193).

 כשהחבורה נכנסת לאזור בני העשירים כותבת פרנטה:

זה היה כמו חציית גבול. אני זוכרת גודש של עוברים ושבים וסוג של שוני משפיל. לא הסתכלתי בבחורים אלא בבחורות, בגברות: הן היו לגמרי שונות מאתנו. נראו כנושמות אוויר אחר, אוכלות מאכלים אחרים, מתלבשות באיזו פלנטה אחרת, וכאילו למדו ללכת על חוטי רוח (עמ' 194).

 התסכול הזה, ההשפלה של הדלות, הופכת את הבחורים לאלימים במיוחד. רינו, אחיה של לילה, החברה הגאונה, מכניס אגרוף לבחור עשיר ומיופייף סתם כך בלי סיבה של ממש. תשובת הבורגנים לא מאחרת לבוא, והחבורה מגלה שהעולם מחוץ לשכונה הוא לא רק טריטוריה אחרת, אלא גם טריטוריה עוינת:

הגענו בדיוק בזמן כדי לראות את רינו ואת פסקואלה נסוגים זה לצד זה לעבר האנדרטה שבמרכז הכיכר, ואת חבורת הלבושיםהיטב רודפת אחריהם ומכה אותם במקלות. צעקנו לעזרה, התחלנו לבכות, לעצור עוברים ושבים, אבל המקלות הפחידו את האנשים והם לא עשו דבר (עמ' 198).

בנקודה הזו מצטרפים לתמונה האחים סולארה, המתעשרים החדשים של השכונה, ולמעשה הדמויות הגבריות המניעות את עלילת הכרך הראשון. יש להם מכונית של עשירים, אבל הם עדיין נטועים בדלות השכונה, ואולי אף מנצלים אותה:

רק בנקודה זו יצא גם מיקלה מהמכונית, פתח בנחת את תא המטען, לקח משם משהו שנראה כמוט ברזל מבריק והיכה באכזריות קרה, שכמותה, אני מקווה, לא אראה עוד בחיי (עמ' 199).

זבל וקטנועים

כאן הגיעה פריצת הדרך שהביאה אותי לפתרון התעלומה. לילה, החברה הגאונה, תתחתן עם אחד האחים ותעבור אל הבניינים החדשים שנבנו בשכונה. פרנטה כותבת שמבתי השכונה ניתן לראות את תחנת הרכבת גריבלדי ואת מסילות הברזל. עיינתי במפה והבנתי שהשכונה היא ללא ספק שכונת סאניטה (SANITA), וצעדתי מיד לעבר האזור.

 שכונת סאניטה היא מקום לא נינוח במיוחד. הרחובות צפופים ובין הבתים הגבוהים אין כמעט מרווח, כך שהשמש אורחת נדירה בסמטאות הצרות. חצרות הבתים הן בדיוק כמתואר בדפי הספר. חצר מרכזית רחבה, מעליה נישאים השיכונים הישנים, ואליה משליכים חפצים, זבל וכל מה שעולה על הדעת. ההזנחה גדולה, ומה שמטריד את המבקר הזר החוצה את הגבול ובא בשעריה הוא זמזום הקטנועים המקיפים אותו. לפעמים נוסעים בהם שני אנשים ולפעמים שלושה, לעתים מדובר בזוג הורים וילד קטן שנמצא ביניהם, כשההורים שומרים על יציבותו בגופם. כולם נוהגים ללא קסדות, בירידות ובעליות תלולות, ובשעות שיטוטיי במקום חלפו על פניי יותר מפעם אחת אותם נערים, לא מהססים כמעט להתחכך בי עם הקטנוע המטרטר שלהם.

 התנועה הזו אינה מקרית, הסביר לי לאחר מכן בעל המלון שבו התאכסנתי. הנערים הללו הם כמו זקיפים במבואות השכונה. הם מדווחים מי נכנס, אם הוא זר, אם הוא נראה עשיר, אם על פרק ידו שעון זהב או על צווארו תלויה מצלמה יקרת ערך. נאפולי היא עיר שבה נוכחות הפשע המאורגן חזקה, ובשכונת סאניטה אתה נושם את האיום הזה. הסיור שלי עבר בשלום. יתרה מזאת, אכלתי בשכונה את הפיצה הטובה בחיי, חוויה שיש שיגידו שכמעט עולה אפילו על הקריאה בספריה של פרנטה.

חתמתי את הביקור בחזרה על המסלול שהמספרת עושה עם אביה ביום היחיד שבו בילו יחד. שעה וחצי של צעידה בדיוק באותם הרחובות, מתוך ודאות שגם אם בדפי הספר לא נכתב שמה של השכונה, אני זיהיתי אותה וביקרתי בסמטאותיה, וכשאתרגם את הכרכים האחרים של האירוע הספרותי הייחודי שנקרא "החברה הגאונה" אדע בדיוק ממה עשויה הטופוגרפיה הפיוטית של אלנה פרנטה, אזכור שהייתי בה בעצמי.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בספטמבר 2015, ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ספר נפלא. תרגום מעולה. מתי יופיע הבא?

  2. תודה על התרגום הנהדר, מתי צפויים לצאת הכרכים הבאים?
    ותיקון קל לפוסט- לילה לא מתחתנת עם אחד האחים סולארה אלא עם סטפנו.

  3. דפנה ויטלה בן בסט

    הי
    ברצוני ליצור קשר עם אלון אלטרס על מנת לבדוק אפשרות שיתרגם את הספר שלי מעברית לאיטלקית.

  1. פינגבק: ספרות ברשת: מרלון ג'יימס הוא זוכה פרס מאן-בוקר לשנת 2015; התגובות לזכייתה של סבטלנה אלכסייביץ בפרס נובל; עו"ד חניטל סויסה התמנתה למנכ"לי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: