מצבה ליהדות חיה | יעל מאלי

ביצירתו המפורסמת של הצייר היהודי מאוריצי גוטליב ניתן לזהות את תנועתו של האמן, אולי בעל כורחו, מן החילון אל המסורת. על היד הנעלמה והשיבה אל החיים 

הציור "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" משנת 1878 הוא היצירה המוכרת ביותר של הצייר היהודי–פולני מאוריצי גוטליב (1879-1856).

זו יצירת האמנות היהודית שזכתה למספר הרב ביותר של רפרודוקציות והדפסים. אצל רבים היא מזוהה עם תפילת יום הכיפורים בעיירה יהודית במזרח אירופה, אבל כשמתבוננים ביצירה עולות תהיות רבות לגבי אמינות התיאור. האם המתפללים אכן נהגו ללבוש טליתות צבעוניות? ביום כיפור?! האם לא נהגו ללבוש קיטל (חלוק) לבן? יתרה מכך, היצירה אינה מתארת את החזן, והדמויות אינן שקועות בתפילה. האם הן ממתינות לתפילת "כל נדרי", או "נעילה"? שאלות רבות נוספות עולות ככל שנעמיק להתבונן בתמונה.

גוטליב, שנפטר בהיותו בן 23 שנים בלבד, צייר יצירה זו בשנת חייו האחרונה. הציור מתאר קבוצת מתפללים יהודים בבית הכנסת. בריאיון שנתן לסופר נתן סמועלי בשנת 1878, סיפר גוטליב שהתכוון להנציח את החיים היהודיים בעקבות מתקפה אנטישמית של אחד מחבריו האמנים באקדמיה בקרקוב. המתקפה הבהירה לו שלמרות ההכרה בו כאמן פולני גדול, ועל אף ששאף להיות בן נאמן ללאום הפולני, עדיין לועגים לו כ"יהודי נקלה ובזוי".

האמן‭ ‬מתאר‭ ‬חוויות‭ ‬של‭ ‬עולם‭ ‬שהוא‭ ‬כבר‭ ‬אינו‭ ‬שייך‭ ‬אליו‭. ‬מאוריצי‭ ‬גוטליב‭, ‬יהודים‭ ‬מתפללים‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ביום‭ ‬הכיפורים 1878

האמן‭ ‬מתאר‭ ‬חוויות‭ ‬של‭ ‬עולם‭ ‬שהוא‭ ‬כבר‭ ‬אינו‭ ‬שייך‭ ‬אליו‭. ‬מאוריצי‭ ‬גוטליב‭, ‬יהודים‭ ‬מתפללים‭ ‬בבית‭ ‬הכנסת‭ ‬ביום‭ ‬הכיפורים 1878

דיוקן עצמי

גוטליב צייר את התמונה מן הזיכרון, ועל–פי תמונות, בעת שהותו בווינה. הציור מתאר עשרים דמויות בתוך חלל של בית כנסת. במישור הקדמי של הציור מתוארים תשעה גברים בגילאים שונים, כל אחד מהם עסוק בפעולה אחרת. למעשה מתארות הדמויות את גוטליב ואת בני משפחתו, החיים והמתים. הדמות הלבושה בטלית פסים צבעונית היא דמותו של גוטליב עצמו. הטלית מציינת כנראה את ייחודו כאמן. גוטליב הצעיר נשען על הדוכן במבט מהורהר ועל צווארו שרשרת עם תליון, שעליו חקוקים מגן דוד וכן ראשי התיבות של שמו בעברית: "מ.ג.". למטה משמאל עומד ילד הלובש מעיל ברוקד מהודר. אף הוא, בדומה לדמות הצעיר בטלית הצבעונית, נשען  על שולחן. גם הוא עונד תליון זהה לתליון של האמן. זוהי דמותו של גוטליב כילד.

מצד ימין מצוירות דמויותיהם של נער צעיר ואדם מבוגר, המעיינים יחד בסידור או בספר. גם הנער מתואר בדמותו של גוטליב, ודמות המבוגר שלצדו היא כנראה דמות אביו. במרכז המישור הקדמי יושב יהודי בעל הדרת פנים, עיניו מושפלות וספר תורה אחוז בידיו. על מעיל ספר התורה כתובה הקדשה – "כ"ת / נדבה/ לזיכרון נשמת / המנוח כמהר"ר משה גאטיליעב זצ"ל / תרל"ח / לפ"ק". אם כך, האמן מתאר את עצמו כילד, כנער, כאיש צעיר וכמת המונצח על גבי מעיל ספר התורה.

בתשובה לשאלה מדוע שילב בציורו דמויות של אנשים מתים וכתובת לעילוי נשמתו, ענה האמן:

גם אנוכי לא אדע אל נכון איך עלה בידי הדבר ההוא, אך בציירי את התמונה הזאת באני רוח לא אדע שחרוקרוביי וקרובותיי, אשר מתו עליי זה רבות בשנים, עוטרים אותי מסביב ובעיניהם המתות כמו ישאלו ממני: "השיבנו לתחייה!"… בחשבי כה וכה והנה יד נעלמה מנהלת את החרט אשר בידיוהנה אנכי עומד לפני הכתובת הזאת כאשר יעמוד איש לפני מצבתו בעודו בחיים

הדמויות הגבריות בונות קומפוזיציה פירמידלית בצורת משולש. בשפת האמנות צורה זו מבטאת רוחניות, אמונה וקדושה. מבנה פירמידלי מאפיין רבות מהתמונות הנוצריות המתארות את המדונה כשהיא יושבת על דוכן מוגבה, אוחזת בידיה את ישו התינוק וסביבה דמויות של קדושים. ביצירה של גוטליב תופס ספר התורה את "מקומו" של ישו. ניתן לראות בתיאור הנגדה בין היהדות לנצרות. במרכז הדוגמה הנוצרית עומדת דמותו האנושית–"אלוהית" של ישו, ולעומת זאת במרכז ההוויה היהודית עומדים הערכים המוסריים המועברים באמצעות התורה.

ספר התורה מונח בחיקה של הדמות המבוגרת ונמצא ממש במרכז המישור הקדמי של היצירה. כביכול הספר הוא ה"דמות" העשירית בעזרת הגברים. הוא מתואר בצורת גליל מסיבי,  כמעין בסיס לעמוד הארכיטקטוני המרכזי של בית הכנסת. כלומר, ספר התורה, המבטא את עולם הרוח היהודי, מצטייר כאן כאדן המחזיק את המבנה הפיסי של בית הכנסת ושל העולם היהודי כולו. הרוח משמשת בסיס לחומר.

בין הריאליסטי למיסטי

מעל עזרת הגברים נראית בציור עזרת הנשים. בין הנשים שילב גוטליב את דיוקנה של ארוסתו, לאורה הנשל–רוזנפלד, אשר ביטלה את האירוסין עמו ונישאה לאחר. לאורה מתוארת פעמיים, משני צדי העמוד. בצד השמאלי של הציור היא מופיעה כאישה צעירה המאמצת את סידור התפילה הקטן אל לוח לִבה, ומימין כרוכנת ולוחשת דבר מה לאִמהּ. דמויות הנשים מתוארות בשורה צפופה. לבושן הדור ומודרני. הן עסוקות בתפילה ובשיחה, ומקנות ליצירה אווירה ארצית ועכשווית יותר מפירמידת הגברים שמתחתיהן, המשדרים מסורת, רוחניות וזיקה אל העבר. רמז להבדל בין העולם הגברי לנשי, על פי הציור, ניתן לראות בבחירה לתאר את הנשים בשני צדי העמוד הארכיטקטוני, ואת הגברים בשני צדי "העמוד הרוחני", הלוא הוא ספר התורה.

האווירה בתמונה נעה בין תיאור ריאליסטי למיסטי. מעל הנשים מצוירים שני חלונות ויטראז', שהאור הרך החודר בעדם נראה כבוקע מעיניים קוסמיות. הדמות המבוגרת המתוארת ב"קודקוד" המשולש נושאת עיניים למרום, כביכול היא רואה בעיני רוחה את האור האלוהי. מקור אור נוסף מתואר בצידה השמאלי של הקומפוזיציה, בדמות שני נרות שעווה גדולים ודולקים. ש"י עגנון, בסיפורו הקצר "זיכרון בספר", מתאר את אווירת יום הכיפורים בבית הכנסת של ימי ילדותו ומספר גם על נרות השעווה:

ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה, מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה…

אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה היתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו (ימים נוראים, זיכרון בספר).

הסיפור המופלא של עגנון מסתיים בהתפכחות ובשבר, אך גם משמר את רגעי הקסם של חוויית ההתעלות. "ועדיין אותה השתוממות מופקדת בלבי", כותב עגנון בהמשך.

זיכרון לעולם זר

גוטליב, ביצירתו זו, לא התכוון להנציח את הווי העיירה ואת מנהגי החג. היצירה שלו, כמו מבטי הדמויות, מתבוננת פנימה, אל נפש היהודי החי בפולין בשלהי המאה ה–19. הדמויות המהורהרות אינן עסוקות בתפילה, אלא בחשבון נפש פנימי. גוטליב עזב את ביתו בעיירה דרוהוביץ שבגליציה בגיל שלוש עשרה ובאותה עת לא הקפיד על שמירת מצוות. ביצירה הוא מתאר את עצמו אמנם משתתף בתפילה אך הוא לבוש בטלית אקזוטית ולא ריאליסטית. האמן מתאר מתוך הזיכרון חוויות של עולם שהוא כבר אינו שייך אליו. בסוף המאה ה–19 כלל לא היה ברור אם המסורת היהודית תמשיך להתקיים, או שתיעלם כתוצאה מתהליך החילון המואץ שעבר על יהודי מזרח–אירופה.

"היד הנעלמה", שדרשה מגוטליב "השיבנו לחיים", זרקה באמן שביב נבואה שגרם לו למקם את ספר התורה במרכז היצירה וליצור תחושה שהוא העמוד התיכון של ההוויה היהודית גם בימים של אי–ודאות. ובלשונו של גוטליב עצמו: "יש אשר מבלי משים וגם נגד רצוננו נאלצים אנו להקשיב לבת קול אשר כמו נגיד תצווה עלינו, ואנחנו אסירי יד ורצון נגד רצון מלאכיה, עושי שליחותיה…" (בדמי ימיו, עמ' 34).

נראה שהציור, בדומה לסיפור של עגנון, משחזר את נקודת המבט של גוטליב, הילד הקטן המצויר בתחתית היצירה. הילד מטה גופו מעט הצידה, כביכול מטרים את יציאתו מבית הכנסת ומן העולם היהודי. אך יחד עם זאת הוא היחיד בתמונה שמישיר מבט אלינו הצופים, אל החיים. מבלי משים ואולי גם נגד רצונו משמש גוטליב שליח למסר יהודי הפוך למגמת החילון שהאמן היה חלק ממנה.

יעל מאלי מלמדת אמנות במכללת אפרתה ובעלת הבלוג "אמנות כפרשנות"‎

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2015, ב-גיליון וילך תשע"ו - 945 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. היצירה מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות. הרחבות למאמר ניתן לקרוא בבלוג: 'אמנות כפרשנות'.http://yaelmaly.blogspot.co.il/2014/09/blog-post.html

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: