מחדשים את השותפות | עמית קולא

עיון רחב במקרא מלמד כי מעמדות "הקהל" לחידוש הברית בין הקב"ה וישראל נעשו באירועים היסטוריים מכוננים. אולם מדוע הברית מתחדשת דווקא במוצאי השמיטה?

טיבו של מעמד הקהל מתבאר מתוך דקדוק לשון הפרשה. מדובר בכינוס ציבורי של כל רובדי החברה – "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" – לחגיגת לימוד תורה: "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם". הלימוד מפתח ציפייה לעילוי תרבותי ודתי: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ–לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", ואף מותיר תקווה לתפוקה חינוכית והקרנה לבני הדור הבא: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ–לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה".

אולם אין מדובר רק בהפנינג תרבותי. רצף לשוני מפורש וזיקה תוכנית מובלעת קושרים את פרשת הקהל למעמד הר סיני. "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ–לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד). מסתבר כי כוונת התורה להשיב את המעמד המכונן ההוא אל התודעה הלאומית והאישית, לחדש את הברית בין ישראל לבין ריבונם ולהוביל להישג הדתי – לימוד ויראה – אצל האבות, האמהות והבנים. מעמד הקהל אמור להיות מעין ("מיני") מעמד הר סיני.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

סדרה של מעמדים

מעמד של חידוש ברית מצוי במקומות נוספים במקרא. קריאה בספר התורה לפני הציבור על רבדיו, תוך הדגשה על חידוש הנאמנות למצוות ה', מצוי למשל במעמד הר גריזים והר עיבל: "לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּֽם". אם נצרף לכך את ההד העולה מן המעמד בשכם: "וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱ–לֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע", נקבל דפוס קבוע שניתן למוצאו במקומות נוספים במקרא. כך, למשל, מעמד קריאת התורה בתקופת עזרא ונחמיה (ביום האחד לחודש השביעי):

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָדוַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁהוַיִּקְרָא בוֹנֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה (נחמיה ח).

מעמד "הקהל" הוא, אפוא, אחד מסדרה של מעמדים שהמקרא מתארם בשפה דומה ויש להם מגמה משותפת. כל המעמדים הללו מבקשים לחדש את הברית בין העם לא–לוהיו. מבקשים הם לדאוג לחיוניות של הכרת התורה, לימודה ושמירתה, כאן ועכשיו (כל דור לדורו).

אולם השוואה זו מצביעה גם על השוני בין המקרים. מעמדי הברית האחרים מופיעים על רקע של תקופה חדשה: יציאת מצרים, כניסת ישראל לארץ בראשונה (יהושע) ובשנייה (עזרא). בנסיבות חיים כאלו הצורך בברית מחודשת מובן מאליו. זאת ועוד; הנכונות של העם לבוא בברית מחודשת עם ה' צומחת על הרקע של האירועים ההיסטוריים. הברית הגדולה הראשונה, ברית סיני, נערכת במדבר שבו הלחם והמים, החיים והמוות, ביד ה', הוא המוציאם ממצרים מבית עבדים. ה' שאליו מתחייב העם בברית הוא זה שמחולל את הניסים הגלויים שנעשו לעם (בכניסה הראשונה לארץ – יהושע) או בהתגלותה של גאולה מופלאה המקיימת נבואות קדמונים (בתחילת תקופת בית שני – נחמיה). הכרת התודה והכרת הכוח העליון מוליכות לתחושת התלות של העם בה', שהיא היא המבוא החיוני לנכונות לבוא בברית.

אולם כיצד ניתן לחדש ברית בזמן קבוע, ללא תלות באירועים היסטוריים חגיגיים? מה יוכל להצדיק תודעתית את מעמד הקהל? כיצד יוכל כל העם להתרכז סביב ספר התורה, להודות בו ולהוליד בקרבו יראה המובילה למעשה, גם אצל הדור הצעיר, שלא שמע ולא למד? אפשר שהפתרון מונח בתאריך המעמד.

חזרה למצב המדברי

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת". מה פשר הסמיכות שבין מצוות הקהל לשנת השמיטה?  במבט ראשון, הבחירה בתאריך נעשתה מטעמי רייטינג. בכל שנה העלייה לרגל בחג הסוכות, חג האסיף, עלולה להיות מצומצמת. במוצאי שנת השמיטה, לעומת זאת, כאשר האדם מישראל פנוי מאיסוף תבואתו (שכן לא זרע וממילא אין לו מה לאסוף), יוכל הוא להיאסף עם בני משפחתו אל הכינוס במקום אשר יבחר ה'.

אך יש כאן הסבר נוסף. שנת השמיטה היא שנה שבה שבים האדם והעם למצב המדברי: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". עם ביטול עבודת האדמה האדם שב ונדרש לשאלות הקיום הראשוניות: "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת?". או אז, נכון הוא לעכל את התשובה האומרת כי למרות שלא יזרע ובעיקר לא יאסוף (!) את תבואתו, ברכה אלוהית תימצא ביבולו ויסעד הוא את סעודתו כימים מקדם משולחן גבוה (ויקרא כה):

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִיםוַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִתכִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

ביטול המעמדות, צמצום הפערים הכלכליים–חברתיים עם האכילה המשותפת ועם ביטול החובות (שמיטת כספים), מולידים תחושת שותפות גורל בין עשירים לעניים, בין בעלי השדות לבין פועליהם. השנה השביעית משיבה את העם למצב של תלות באלוהים והישענות כמעט מוחלטת על חסדו. תפקידם של האירועים ההיסטוריים הגדולים והמזדמנים לפי שעה מוחלף על ידי שנת השמיטה הקובעת בסדר החיים הלאומי הקבוע של עם ישראל את ברית הגורל המשותף ואת התלות, הזיקה וההכרה באלוהים.

מצוותיה של שנת השמיטה מסוגלות לחולל מבפנים את מה שאירועים היסטוריים פועלים מבחוץ. תחושת השותפות – "ברית הגורל", המצטרפת לאמון והאמונה בא–ל – "ברית הייעוד", מולידות מצב פסיכולוגי–לאומי המשמש תשתית חיונית למעמד הקהל. מתוכו ינבעו הנכונות, ההתמסרות והכניסה בברית אצל האנשים והנשים ויכולת הלימוד, העיכול והיראה אצל הצעירים.

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים וראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

פורסמה ב-18 בספטמבר 2015, ב-גיליון וילך תשע"ו - 945 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: