גבולות המחילה | שלום רוזנברג

האם לסלוח לקצין אס–אס שהרג מאות יהודים ורגע לפני מותו מבקש סליחה? על הדילמה בזמן אמת של שמעון ויזנטל

כל מה שניתן לספר על השואה מעביר אותנו לפלנטות אחרות. אולם הסיפור הבא הוא בעיני סוריאליסטי במובן אחר. אחרי הרפתקאות וייסורים רבים נלקח שמעון ב–1943 למחנה ריכוז, ובו צורף לאחת מפלוגות הכפייה ש“עבדה“ בבית חולים מאולתר. לתדהמתו פנתה אליו אחת הנזירות שהייתה אחות במקום, ושאלה אותו אם הוא יהודי. היא ביקשה אותו להתלוות אליה, והובילה אותו לחדר שבו שכב פצוע קשה, כולו מכוסה תחבושות. בשארית כוחו אחז הפצוע בידו של שמעון וביקש ממנו לשמוע אותו.

היה זה קארל, בן למשפחה נוצרית מהוגנת, שהתנדב לאס–אס והיה לקצין. יחידתו הגיעה לדנייפופטרובסק שבאוקראינה, ושם מצאו 150 יהודים, רבים מהם ילדים, שלא הצליחו לברוח. אנשי האס–אס ימ“ש דחסו אותם באחד הבתים, מילאו אותו דלק וזרקו רימונים דרך החלונות. הבית עלה באש. מאחד החלונות קפץ יהודי שמעילו בער, וילד קטן בידיו. אחריו קפצה אשתו. אנשי האס–אס ירו בהם. תמונות הזוועה מלוות אותו כל הזמן. ירא הוא להתייצב בפני אלוהים. הוא ביקש להביא יהודי כדי להתוודות לפניו ולבקש את סליחתו. היהודי שמע, עזב את החדר בלי להגיד מילה וחזר אל פלוגתו.

שמעון זה היה שמעון ויזנטל הידוע. מאז חזר אל המחנה התייסר ויזנטל אם טוב עשה. אחרי עשרות שנים הפנה ויזנטל את הדילמה שבפניה עמד ליותר מחמישים דמויות חשובות מכל העולם, ואסף את תשובותיהן בספרו The sunflower, החמנייה. מאז נדונה הדילמה הזאת באלפי הזדמנויות.  מה היה אדם אחר עושה במקומו. לא קשה לנחש שבצורה כוללנית הנוצרים והבודהיסטים בשינויים מסוימים היו בעד הסליחה, היהודים נגד. מה? שוב “עין תחת עין“? שאלה זאת היא איוולת המהולה ברשעות. היהדות הציגה אלטרנטיבה אחרת – תשובה.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

צער אחרון

הדברים אינם פשוטים. אני מתרשם שקארל באמת התחרט על מעשיו, אלא שלפי כללי התשובה האמיתית הוא צריך היה לעזוב את החטא (את האס–אס, במקרה זה) בזמן אמת, כאשר עוד הייתה לו אפשרות לחטוא (הלכות תשובה ב, א): “אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח“. קארל לא התחרט “בזמן אמת“. אלא שהרמב“ם מוסיף שלמרות זאת “אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין“.

הקונטרסט הזה מתואר לפי הרמב“ם בפסוקים בקהלת (יב, א– ב): “וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ“. התשובה הנעשית כאשר עוד ניתן לחטוא, “עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ… שהוא יום המיתה… מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו“. שמעון עמד בפני הדילמה בזמן אמת, ומה שמדהים יותר מכול הוא שבחזרתו לגיהינום המחנה התייסר שמעון שמא לא היה בסדר בזה שלא סלח! ייסורים אלה ליוו אותו שנים רבות. כאן באה לידי ביטוי יהודיותו של היהודי.

אם מותר לי להמר על מה שנאמר בשמים, אומר בחוצפה רבה שייתכן שחסד עשה שמעון עם קארל כשלא סלח לו. אולי דווקא הצער של הימים האחרונים כיפר על משהו מחטאיו. מעניין! כמה מהמגיבים הנוצריים הדגישו שקארל לא היה צריך לפנות לויזנטל, אלא לכומר נוצרי ולהתוודות, שהרי לו ורק לו ניתנה רשות לסלוח בשם הא–ל. מעניין שקארל פעל כאן דווקא לפי עקרונות המסורת היהודית, שלימדה (יומא ח, ט): “עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ".

זאת ועוד, יוסק, חברו למחנה, שאל אותו האם יכול אדם לסלוח על חטא שנעשה נגד אחר. סליחה לא תיתכן, אך אולי יש אפשרות של כפרה. כפרה? נראה לי שאולי הכפרה היא תוצאה של ייסורי האדם על החטאים הנוראים שעשה, ועוד יותר מזה – אוי – על החובה שלו לסבול את הסבל, הישיר והעקיף, שהוא גרם לכל האחרים, ובמקרה זה סבל מיליוני היהודים הנרצחים, השרידים, וכל מי שסבל בגלל הרציחות. מעניין, קוראים/קוראות יקרים, מה דעתכם/ן.

קלות הסליחה

עם זאת, מאבק מצוי בקלות האיומה של הסליחה והמחילה. ושוב ניסח זאת הרמב“ם על פי חז“ל (הלכות תשובה ב, ג): “כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו“. לעתים, תוך חילול המידה האלוהית של הסליחה, נדרש מאלה שסבלו לסלוח לפושעים שממשיכים להחזיק שרצים, את נשק הרצח, בידם, ובמקרים רבים – לטרוריסטים השומרים בקרבם את ההנאה הסדיסטית של הרצח.

איך אמר פעם סופר נוצרי, חכם ובעייתי בשם ק“ס לואיס? “אני רוצה ללמוד לסלוח, אבל אולי נתחיל בדבר קל יותר מאשר הגסטפו“. ויורשה לנו להוסיף, רוצחים המוניים אחרים. ושוב מצויים אנו בפני פרדוקס קיומי ופילוסופי: הנוצרים סלחו לרוצחים, אך לא סלחו לנו על החטא הנורא יותר: אי–הסליחה. ואם תרשו לי, עלינו ללמוד ממעשהו של האפיפיור יוחנן פאולוס, שהיה מסוגל לבקר את האדם שהתנקש בו ולסלוח לו. מעשה אצילי. עבורו פתחו את דלת בית הסוהר, וכשהוא הלך היא נסגרה שוב.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2015, ב-גיליון וילך תשע"ו - 945, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קראתי את המאמר והתשובה יותר פשוטה מהשאלה – לא מתפקידו למחול לפושעים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: