אני פה בשבילך | אורי אליצור

לו היה מתקיים העולם רק במידת הדין לכאורה היינו חיים בעולם טוב יותר, שכן האפשרות לחטא כלל לא הייתה קיימת. מהי, אם כן, משמעותה של מידת הרחמים? 

אברהם אבינו עומד לפני הקב"ה ומתווכח איתו על גורלה של סדום: "האף תספה צדיק עם רשע? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". לכאורה, צריך הקב"ה לענות לו: "גם אם יימצאו חמישים צדיקים בסדום – האם צודק לסלוח לכל העיר בעבורם? הזו עשיית משפט? והרי הדין מחייב שהרשעים ימותו והצדיקים יינצלו?"

גם בצד השני של התנ"ך עומד אדם ומתווכח עם הקב"ה על גורלה של עיר. עומד יונה הנביא ומתווכח עם הקב"ה על גורלה של נינווה. אולי שם נוכל למצוא את סודה של מידת הרחמים, מפני ששם מתחלפים התפקידים והקב"ה הוא מייצגה. נקשיב כיצד מסביר הקב"ה ליונה מהי מידת הרחמים (יונה ד, י–יא):

וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?

כאן צריך היה יונה לכאורה לענות: "אני חסתי על הקיקיון? מה אני, החברה להגנת הטבע? אני חסתי על עצמי. האם יכול להיות שאתה, ריבונו של עולם, חס על נינווה כשם שאני חסתי על הקיקיון, מסיבות אנוכיות?". על כך עונה הקב"ה בספר ישעיהו (מג, כה): "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר". קשה לנו לייחס לקב"ה מניעים אנוכיים, אך אינה דומה אנוכיות של מעלה לאנוכיות של מטה. זה מה ששמע כל יהודי שעמד למרגלות הר סיני והתעלף מרוב פחד אחרי המילה הראשונה. מה הוא שמע שם? "אנֹכי". אנוכי, הוא מוחה פשעיך למעני.

הקב"ה בעצם אומר ליונה: "יודע מהי מידת הרחמים? כשם שאתה חסת על הקיקיון כי אתה צריך אותו, כך אני חס על ברואיי כי אני צריך אותם". וזה מביא אותנו לשאלה תשתיתית באמונה: למה ברא הקב"ה את העולם? בשביל מה הוא צריך את זה? זו שאלה שהיא יסוד יסודותיה של האמונה. אנחנו לא יכולים להבין את זה, אנחנו לא יודעים כיצד להסביר את המושג "צריך" ביחס לקב"ה. אבל זהו הפירוש העמוק לכך שהקב"ה ברא את האדם בצלם אלוהים. הוא צריך אותנו.

הקב‭"‬ה‭ ‬צריך‭ ‬אותנו‭. ‬יונה‭ ‬תחת‭ ‬עץ‭ ‬הקיקיון, ‭, ‬1552

הקב‭"‬ה‭ ‬צריך‭ ‬אותנו‭. ‬יונה‭ ‬תחת‭ ‬עץ‭ ‬הקיקיון, ‭, ‬1552

תהילה מבשר ודם

האמונה הזו אכן מעוררת פליאה גדולה. יש פיוט שכתב כותב אלמוני ליום הכיפורים שאני נורא מתרגש ממנו, (ראו מסגרת בעמוד ממול) שלצערי נשמט מרוב נוסחי התפילה, שבו הפייטן מביע בדיוק את הפליאה ואת התימהון הזה. בעיניי, הפיוט הזה הוא נקודת המוקד של ימים נוראים.

הרעיון הבסיסי של הפייטן הוא: אמנם אימתך על כל צבא השמים הנורא והנשגב, אך אתה מתאווה לתהילה מאיתנו, בני האדם הקטנים. ותפארתך עלינו. שיר שלם על השאלה שמידת הרחמים מעמידה בפנינו עם דגש על הלקח שמלמד הקב"ה את יונה, לקח שאותו אנחנו קוראים רגע לפני נעילה: הקב"ה צריך אותנו. אנחנו לא יודעים למה, אבל ככה זה.

יוצא שהאדם שרוצה לגלגל על עצמו את מידת הרחמים, עומד לפני הקב"ה ואומר לו: "ריבונו של עולם, אתה צריך אותי. אני פה בשבילך". כשאדם אומר דבר כזה מול רבש"ע הוא צריך להיות מוכן לכך שהקב"ה ישאל אותו: "תסביר לי למה אני צריך אותך?". מי שיש לו הסבר לזה כבר ראוי לרחמים. ואדם צריך שיהיה לו הסבר לכך, תמיד. שיוכל לענות לקב"ה לשאלה למה אני צריך אותך.

אכן, הקב"ה חס על נינווה מתוך אהבה, כי מידת הרחמים היא מידת האהבה. בארמית, הפועל רחם הוא תרגום של הפועל אהב. כשאנחנו אומרים "רחמנא רחם עלן", אנחנו בעצם אומרים "אוהב, אֱהוב אותנו". כשחושבים לעומק על מידת האהבה בעולם מבינים שיש בה הצירוף הזה של רגש מאוד זולתי ומעניק ויחד איתו רגש אנוכי. אני אוהב, אני צריך. ההתנגשות בין שני הדברים האלה היא היא שיוצרת את האהבה. ומידת הרחמים היא מידת האהבה שאוהב הקב"ה את בריותיו. אוהב אותם וצריך להם.

אתה צריך אותי

נחזור לאברהם אבינו שמתווכח עם הקב"ה על סדום. אברהם יודע שהקב"ה מנהיג את עולמו בדרך הטבע, שלפיה לפעמים נספים צדיקים עם רשעים. אם הקב"ה מבטל את גזרתו, בדרך הטבע ניצל רשע עם צדיק. לכן אברהם לא אומר: "לך תהרוג את כל הרשעים של סדום ותשלח שני מלאכים שיצילו את הצדיקים". אין זו דרך הטבע. ואף על פי כן, זה מה שקרה. מדוע?

כולנו מכירים את המדרש שמביא רש"י בתחילת פרשת נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. יש שדורשים לגנאי ויש שדורשים לשבח… אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". האמת היא שבדורו של אברהם היה נח. קוראים לו לוט. שניהם חיים בסביבה של רשעים, בודדים בתוכם ולא מצליחים להשפיע על סביבתם. בא הקב"ה, גוזר גזרה על הרשעים ולא כדרך הטבע מציל את הצדיק הבודד. אלו שדורשים לגנאי את נח וגם את לוט מבקרים אותם על כך שאמנם עמדו בניסיון של חטאי דורם, אך לא הצליחו להקרין מצדיקותם על סביבתם. משמע, שליחות האדם תמיד עומדת מעבר לעצמו ואם לא הצליח להשפיע על העולם הוא נדרש לגנאי.

ההבדל בין נח ללוט הוא שבמקרה של נח ברור למה הקב"ה צריך אותו. להציל את העולם הישן הוא אמנם לא הצליח, אבל צריך מישהו שיבנה מחדש את העולם. להתחיל שושלת חדשה. זה תפקידו ושליחותו. אך מהי השליחות של לוט? אולי אפשר לענות על כך מסופו של הסיפור. סופם של לוט ונח דומה: הסיפור האחרון שהתורה מספרת עליהם קשור ליין וגילוי עריות, סיפור משפיל ומוזר. אפשר להניח שלוט ובנותיו הכירו את הסיפור על נח והם הניחו שהם כמוהו ותפקידם לבנות מחדש את העולם. ודאי שכך חשבה בתו. אך אנחנו יודעים שלא הוטל עליהם תפקיד כזה ולא זאת הייתה שליחותם. אם כן איזו שושלת עתידה לצמוח מהם? רות המואבייה, שממנה יבוא דוד המלך.

שלושה סיפורי אִמהות מובילים לדוד המלך, למשפחה הכי מיוחסת בישראל. אמא אחת עם אבא שלה, אמא אחת עם החם שלה, ואחת באותו סיפור בגורן (ובהמשך גם בת שבע). למה דווקא הן זכו להוליד את דוד מלך ישראל ואת מלך המשיח לעתיד לבוא? מפני שברגע הכי נמוך, אומרת האישה לקב"ה: "עד כאן ירדתי בשבילך". יש לי שליחות, יש לי תפקיד. תמר הולכת לשבת בפתח עיניים, מפני שיש לה תפקיד. שני בעליה מתו, ער ואונן, והיא תרד לפתח עיניים להקים להם זרע, כדי למלא את תפקידה בעולם, את שליחותה. רות לא הולכת לגורן כי היא מאוהבת בבועז. היא הולכת לשם כי יש לה תפקיד: להקים זרע למחלון. לגאול אותו. מהן יבוא גואל.

מדרש ידוע אומר שכשברא הקב"ה את העולם רצה לבוראו במידת הדין, ומשראה שאין העולם יכול להתקיים כך צירף לה את מידת הרחמים. לכאורה, העולם יכול היה להתקיים טוב יותר במידת הדין, שהרי מידת הרחמים היא זו שמאפשרת לנו לחטוא. אילו היה האדם החוטא מיד נענש אף אחד לא היה חוטא.

אלא שמידת הרחמים שהעולם לא יכול היה להיברא בלעדיה מעמידה את האדם במקום שבו הוא אומר לקב"ה: אני פה בשבילך ואתה צריך אותי ואני יודע להסביר למה. אפשר לקרוא לזה שליחות או מצווה. על כל פנים, זה המקום שבו האדם מבטא את העובדה שהוא נברא בצלם אלוהים. למה בחר הקב"ה באדם? מפני שהוא נתן לנו ברחמיו את האפשרות לבחור. אם נרצה לבחור ברע נוכל לעשות כך. לכן כל צבא השמים, אראלי אומן ואבירי אומץ, אינם מספיקים. גם להם יש שליחות, אבל אין להם בחירה ולכן שליחותם אינה יקרה לקב"ה כמו שליחותנו. זה צלם אלוהים שבאדם ומה שהופך את השליחות של האדם לכל כך יקרה וכל כך נצרכת.

לכן נחזור ונאמר לקב"ה: "הנה אנחנו, אתה צריך אותנו, אנחנו פה בשבילך. והנה המדינה שלנו, אתה צריך אותה, היא פה בשבילך. הקמנו אותה בשבילך, ואנחנו שומרים ומגִנים עליה בשבילך. שמור עליה ריבונו של עולם ועל כולנו".

משוכתב על פי שיחה שנתן אורי אליצור בשעת נעילה ומתפרסמת כאן לראשונה

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2015, ב-גיליון וילך תשע"ו - 945 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: